הם [השלטונות] אינם מאפשרים לך לצאת? זו בעיה שלהם. לך לקופה הקרובה וקנה לך כרטיס. עלה על המטוס הראשון וצא מן המדינה על אפם ועל חמתם!
יהודי אמריקאי אלמוני בשיחתו עם יהודי סובייטי אלמוני לא פחות. ראשית שנות השבעים של המאה הקודמת.
הגיוס ההמוני של יהודי העולם למען עצורי "מבצע חתונה" (ניסיון כושל של חטיפת מטוס על-יד קבוצת יהודים שקיוו בדרך זו לצאת למערב ולמשוך תשומת לב לבעיית יהודי ברית המועצות) ובמובן רחב יותר – למען כל העשרות והמאות שנעצרו בעקבות ניסיון החטיפה הכושל, הראה את נכונות השינוי המהותי בתפיסת מאבקה של מדינת ישראל למען היהדות הסובייטית: מעבר ממאבק חשאי לגיוס המוני.[1] אמנם ישראל נותרה, עדיין, מאחורי הקלעים והעדיפה מסיבה ברורה לא להבליט את מעורבותה. אולם לאיש לא היה ספק; כפי שבמחצית שנות החמישים הסובייטים היו מודעים לפעילות הישראלית החשאית הן בתוך ברית-המועצות והן מחוץ לגבולותיה, כך גם בראשית שנות השבעים הם ידעו היטב מי עומד מאחורי גל המחאות ההמוני למען היהודים העצורים ששטף את העולם. על כן, הוחלט לכנס וועידה בינלאומית שתעסוק במצבה של יהדות ברית-המועצות ובמעמדה החברתי, המשפטי והציבורי.
הרעיון על כינוסה של ועידה גדולה לא היה חדש עבור ישראל: כבר בשנים 1961-1960 התקיימה וועידות דומות בפריז וברומא. בהמשך, בשנת 1967, הצעות לקיים ועידה כזו הועלו על-ידי נחמיה לבנון, לימים ראש "נתיב", אך נדחו על-ידי ראש הממשלה אשכול בשל המצב הגאו-פוליטי ובשל התקווה כי היחסים עם ברית-המועצות שנותקו יתוקנו בקרוב.[2] אולם בשונה ממה שאירע לפני כעשור, ובדומה לעמדתו של לבנון משנת 1967, לקחי הגיוס ההמוני הראו כי אכן על הוועידה החדשה להיות רחבת היקף ככל הניתן. וכך, במהלך המחצית השנייה של 1970, החלו שליחי המדינה במערב לפעול במרץ לגיוס דעת הקהל לטובת ועידה כזאת.
למרות השינוי ההדרגתי, תכנית הפעולה העיקרית של המדינה עדיין נותרה בעינה. מדינת ישראל הייתה אמנם הגורם המניע והמארגן בפועל, אך מבחינה רשמית היו אלה ארגונים יהודיים בינלאומיים ומקומיים שהצהירו על כינוס הוועדה. שליחי המדינה הצליחו לכנס תחת קורת גג אחת ארגונים שפעלו למען יהודי ברית-המועצות בצפון אמריקה ובדרומה, במערב אירופה ובישראל, זאת לצד ארגוני הגג היהודיים הלאומיים. בקדמת הבמה ניצבו ההסתדרות הציונית העולמית, המועצה הבינלאומית של בני ברית, הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי.
הוועידה הבינלאומית הראשונה למען יהודי ברית-המועצות התקיימה בפברואר 1971 בבריסל. אחת מהצלחותיה הגדולות הייתה שילובם של כל קצוות הקשת החברתית-יהודית משמאל ומימין, דתיים-חרדיים וחילוניים-אתאיסטיים, לוחמי העלייה וכאלה שדרשו את חופש ההגירה.[3] בין היתר הצליחו המארגנים, בסיועו של לובה אליאב, להביא לוועידה את דוד בן-גוריון בן השמונים וארבע.[4] בן-גוריון אף אמור היה לשאת נאום בוועידה, אך ערב הופעתו חש שלא בטוב והמארגנים נאלצו להסתפק בנוכחותו הקצרה מאוד באולם ביום האחרון לוועידה, שארכה כעשר דקות בלבד. נאומו של בן-גוריון פורסם לאחר מכן ב"מעריב".[5]
הוועידה, שאכן הייתה הצלחה גדולה במיסוד המאבק הבינלאומי רחב ההיקף, חשפה גם הבדלי תפיסות ניכרים בין משתתפיה, ובמיוחד התחדדו הבדלי הגישות בין ישראל לבין הארגונים היהודיים במערב, בעיקר בארצות הברית. בעוד ישראל הדגישה כל הזמן כי איננה רואה בברית-המועצות יריב מדיני, וכי פעילותה מופנית אך ורק למען מימוש זכות העלייה ולטובת הפסקת המגבלות על קיום החיים היהודיים, הארגונים המערביים הפגינו עמדה שונה בתכלית: הם תבעו את חופש היציאה באשר הוא מבלי לנקוב במפורש בשמה של ישראל כיעדה הפוטנציאלי. הבדלים אלה לא היו חדשים. במהלך שנות החמישים והשישים הם הביאו לא אחת לפולמוס חריף בין הישראלים לבין נציגי הארגונים היהודיים המערביים, בעיקר אלה האמריקאים (ג'וינט והיא"ס), בכל הקשור ליהודים שיצאו את מדינות הגוש המזרחי. אולם ההבדלים הללו לא מנעו את שיתופי הפעולה בין הארגונים המערביים לבין ישראל.
אחד משיתופי הפעולה המשמעותיים ביותר היה מפעל שליחת חבילות הסיוע ליהודים במדינות הגוש המזרחי בכלל ובברית-המועצות בפרט. עמותת "עזריאל", שפעלה במדינות המערב הרבות – במסגרת שיתוף פעולה הדוק בין "נתיב" לבין ארגוני הצדקה היהודיים המקומיים, ובפרט "הג'וינט" – שלחה מדי שנה עשרות אלפי חבילות שכללו פרטי לבוש וחפצים שונים.[6] משלהי שנות השישים נועד לחבילות אלה תפקיד חשוב נוסף – הם מוענו לאלה שהיו מיועדים לעזוב את ברית-המועצות ונותרו ללא הכנסה מאחר ופוטרו או נאלצו לעזוב בעצמם את מקום העבודה. מכירת תכולת החבילות אפשרה לאנשים אלה ולבני משפחותיהם להתקיים עד ליציאתם מברית-המועצות.[7] וכך הפך בהדרגה מיזם הסיוע הכלכלי לתכנית תמיכה באלה שהתכוננו לעלות לישראל, ולאחר מכן – גם בפעילי התנועה הציונית שנפגעו כלכלית מעצם רצונם לעלות לישראל.[8]
במרוצת שנות השבעים והשמונים שיתוף הפעולה נמשך וארגונים יהודיים רבים קיימו קשרים הדוקים עם הנציגים הישראליים, תוך תיאום צעדיהם, אולם היו גם ארגונים לא מעטים שתפיסת המאבק שלהם נבדלה מזו הישראלית. יתרה מזאת, במובן מסוים ישראל נאלצה להיגרר בסופו של דבר למאבקי הכוח של המלחמה הקרה. אמנם כבר משנת 1955 העניקה מוסקבה סיוע כלכלי וצבאי ליריבי ישראל, אך החל מ-1967 דחפו הסובייטים את ישראל לפינה מבחינת מעמדה הבינלאומי, כאשר הגדירו אותה לא רק כיריבה מדינית אלא גם כיריבה אידיאולוגית גלויה. מצבם של הארגונים היהודיים בארצות-הברית היה שונה; פעילותם למען יהודי ברית-המועצות נתפסה כחלק בלתי נפרד מהמאבק המדיני נגד ברית-המועצות – הן על-ידי מרבית חבריהם והן על-ידי הממשל האמריקאי.[9] מאבק זה לא הוגבל רק להיבטים צבאיים-פוליטיים אלא כלל גם רכיבים אידיאולוגיים-חתרניים תעמולתיים: תמיכה במתנגדי המשטר והבלטת ההבדלים המוסריים בין "המדינה הסובייטית הטוטליטרית" לבין "העולם המערבי המקדש את חירויות הפרט, לרבות חופש התנועה".[10] בנוסף, הקשר והסיוע שהעניקה ארצות-הברית למתנגדי המשטר הסובייטיים הובילו חלק מהארגונים היהודים האמריקאים לאמץ את השיח האידיאולוגי האנטי-סובייטי וליישמו כלפי התנועה היהודית המחתרתית המתפתחת.[11]
כך, ההבדלים המהותיים בגישות הייסוד בין ישראל לבין ארגוני המאבק האמריקאים יצרו שיח מקביל, אשר כל צד הבליט בו את התכנים הרעיוניים הקרובים לו.[12] ישראל דיברה על המאבק למען זכותם של יהודי ברית המועצות לחופש העלייה, על התנועה היהודית-ציונית המחתרתית ופעיליה, על אסירי ציון ומסורבי העלייה. לעומת זאת, אוצר המילים של הארגונים הצפון-אמריקאים כלל את המאבק למען זכותם של יהודי ברית-המועצות לחופש היציאה/ההגירה (The Freedom of Exodus/Emigration), את תנועת ההתנגדות היהודית-דמוקרטית (Dissent) ופעילי זכויות האדם שלה (Dissidents / Human Rights Fighters), את אסירי המצפון (Prisoners of Conscience) ואת המסורבים (Refuseniks), בלא כל זיקה למאבקם לעלייה לישראל. ניסיון מכוון זה של הפיכת המאבק למען היהדות הסובייטית לחלק מהמאבק האידיאולוגי הבין-גושי הכולל, בא בסתירה גמורה לכל מה שראשוני המאבק בישראל ראו בו את כוכב הצפון שלהם אי שם בשנות החמישים המוקדמות.[13]
 |
 |
| יחי ההבדל הקטן!
אוסף נתן שרנסקי, הספרייה הלאומית, ירושלים. |
|
סתירה תפישתית זאת הפכה עד מהרה לסלע המחלוקת הקשה ביותר בין הישראלים לבין שותפיהם מהמערב.[14] אמנם "הנשירה" – נטישת העולים שהיו בדרך לישראל לטובת המערב – הייתה מוכרת עוד משנות החמישים והשישים, אז גם נולד המושג עצמו. אולם הנשירה ההמונית החלה בתחילת שנות השבעים בעידודם של הארגונים היהודים מארצות-הברית ולאור אזלת ידו המוחלטת של הממשל בישראל. היווצרותה אף העמיקה את הוויכוח הענייני בין שתי הגישות.[15] ישראל ונציגיה התקשו לנקוב עמדה גלויה, עקב הבחירה המודעת לשמור על העמימות. מליצי היושר הגלויים שדיברו בשמה של המדינה לא יכלו לסתור את הטיעון האמריקאי העיקרי בעד חירויות הפרט, מסיבות אובייקטיביות. זאת ועוד, מאז מלחמת ששת הימים ובפרט לאחר מלחמת יום הכיפורים, נשלט השיח התקשורתי בישראל פחות ופחות בידי הממשלה, ונעשה ויותר ביקורתי כלפיה, תוך נסיגה הדרגתית מעקרונות השותפות הציונית ותוך השפעה תרבותית אמריקאית הולכת וגוברת. על כן, אך טבעי היה כי התקשורת תאמץ את המינוח האמריקאי-אוניברסלי ולא את זה הישראלי-ציוני. לעומת זאת, בשיח הפנימי הישיר עם הארגונים האמריקאים עמדה ישראל, ללא הצלחה מרובה, על העקרונות הרעיוניים של זכות העלייה ולא זכות ההגירה.[16]
כהערת אגב יש לציין שהסובייטים היו מודעים היטב להבדלים אלה ואף ניצלו אותם כדי לעקוץ את ישראל. על-פי הנוהל הסובייטי, היציאה התאפשרה לצורך איחוד משפחות בלבד ובהתאם לדרישת היציאה (העלייה) הכוללת הבטחת תמיכה כלכלית, שנשלחה מטעם קרוב אמיתי או פיקטיבי מישראל. כל אזרח שיציאתו אושרה קיבל לידיו אשרת יציאה ששימשה עבורו כעין תחליף לדרכון עד להגעתו למדינת היעד, כלומר לישראל. מאז שלהי שנות השבעים לצד שמה של מדינת היעד הרשמי הנקובה באשרת היציאה ('ישראל'), הופיעו האותיות SU שפירושן "תחנה משוערת" (stantsiia uslovna). בכך לעגו הסובייטים לישראל על שיעור הנושרים ההולך וגובר. שתי האותיות נותרו באשרת היציאה עד שהצורך בה בוטל עם התפרקותה של ברית-המועצות בשנת 1991.[17]
 |
 |
| שתי אותיות שעושות את ההבדל (ויקיפדיה) |
היעד העיקרי לפעילות ישראל היה ונותר פתיחת השערים והשינוי בגישה הסובייטית לשאלה היהודית. לכן, על אף הבדלי הגישות המשמעותיים וחילוקי הדעות העקרוניים, ברוב המקרים המשיכו ישראל והארגונים היהודיים במערב לשתף פעולה. לעתים נבע הדבר מתוך ההבנה הישראלית הברורה כי ההישארות מאחורי הקלעים משרתת בסופו של דבר את צרכיה, ובראשם יכולת לגייס את דעת הקהל העולמית מבלי לסכן את ביטחונה של המדינה היהודית. ההתארגנויות העצמאיות ופעילי המאבק במערב יכלו להוביל את הקו הנוקשה שלהם מבלי לקחת בחשבון צרכים מדיניים וגאו-פוליטיים בכלל ואת אלה של ישראל בפרט. אנשי "הליגה להגנה יהודית" (JDL) של הרב מאיר כהנא בארצות-הברית יכלו להטיל פצצות בנציגויות של החברות המסחריות הסובייטיות או לשפוך חומצה על פניו של כנר יהודי סובייטי שהגיע לסיבוב הופעות. מעשים אלה חוללו רעש בין לאומי והציבו את מאבקה של היהדות הסובייטית במרכז השיח הציבורי.[18] אולם, מדינה ריבונית מתוקנת לא יכלה בשום פנים ואופן להרשות לעצמה התנהלות דומה לשם קידום מאבקה.
בניגוד למאבק הלא ממסדי, שלא הוגבל למסגרות בינלאומיות או יכול היה להתעלם מהן בקלות, הפעילות הרשמית של ישראל צריכה הייתה להצמד לקודים ברורים של התנהלות ריבונית, גם אם הדבר מנע לעתים פעולה יעילה או רחבה יותר. כך, משחקי הקיץ האולימפיים של שנת 1980 במוסקבה היו עתידים להפוך לזירה לאחת הפעולות המורכבות והרחבות ביותר שתכננה ישראל למען היהדות הסובייטית מאז פסטיבל הנוער במוסקבה בקיץ 1957. הבמה הבינלאומית החשובה ביותר הייתה מזמנת למדינת ישראל הזדמנות נדירה למפגן הישראליות ולקשר בלתי אמצעי עם הפעילים היהודיים בהיקפים משמעותיים ביותר. אולם הפלישה הסובייטית לאפגניסטן בשלהי 1979 עוררה זעם רב והובילה לתנועה רחבה שדרשה להחרים את המשחקים. הארגונים היהודיים במערב הצטרפו ברובם לתנועת החרם ומטעמים ליברליים ברורים תבעו גם מישראל את החרמת המשחקים. הטיעון הישראלי, כי החרם יפגע ביכולת להיפגש עם פעילי התנועה הציונית, כלל לא זכה להבנה או התייחסות.[19] זאת ועוד, על אף החרם המדיני, בתור גורם לא ממשלתי-ציבורי, הארגונים המערביים יכלו להגיע באין מפריע לברית-המועצות ולהיפגש כאנשים פרטיים עם הפעילים, ואילו ישראל, כמדינה, הייתה מנועה מלעשות זאת בשמה ובקולה. [20]בסופו של דבר, לישראל לא נותרה ברירה והיא נאלצה להצטרף לחרם, מה שהוריד לטמיון את כל מאמציה, שכאמור כלל לא נלקחו בחשבון על-ידי הארגונים היהודיים במערב.
זאת ועוד, לעומת המאבק הבלתי ממוסד, מדינת ישראל ושליחיה היו חייבים תמיד לחפש את האיזון העדין בין הצורך בהמשך המאבק היעיל, שיכול גם להיות רועש, לבין השאיפה לא לחצות את הקו האדום, מה שיאפשר לסובייטים לשייך את ישראל במלואה למחנה ולהתנקם בה. מנגד, המדינה גם לקחה בחשבון את הוויכוחים עם השותפים במערב: התועלת בגיוס דעת הקהל החיונית למאבק עלתה במקרה זה על הסיכון לאבד שליטה בו, על אף העימות שעלול היה להיווצר (ואכן נוצר לא אחת) עם המסגרות הפעילות שהוקמו בסופו של דבר הודות למאמצים, גלויים וחשאיים כאחת, של שליחי ישראל בשטח.
שליחים אלה, שפוזרו בבירות אירופה, בצפון אמריקה, במרכזה ובדרומה, פעלו מאז 1967 לא רק לצורך חשיפת מצבה העגום של היהדות הסובייטית. התנועה הציונית המחתרתית המאוחדת שהחלה להתגבש מתוך קבוצות מחתרתיות קטנות בברית-המועצות בשלהי שנות השישים, עברה החל מ-1969 משלב של מאבק שקט של יחידים למאבק גלוי ורועש של קבוצה: כתיבת עצומות ומכתבי מחאה, פרסום גילויי דעת, עצרות מחאה ושביתות שבת ורעב.[21] כל זה חייב את המדינה לפעול לחשיפת סיפורם של הפעילים הציוניים ולהשגת סיוע בינלאומי בעת מעצרם, בדיוק כפי שקרה עם המאבק המגויס והמתוזמן למען "חוטפי" המטוס. העיקרון של אמינות המידע, שנקבע עוד בראשית הדרך, הפך לחיוני עוד יותר עם התרחבות התנועה היהודית-לאומית בברית-המועצות.
שיתוף הפעולה ההדוק בין ישראל לארגונים היהודיים היה הכרחי. אולם לא פחות הכרחי היה כושר האלתור של שליחי המדינה בשטח, כאשר הממסד בחר מטעמיו שלו לסגת או להטיל ספק בכדאיות המאבק בכלל ובזה הרועש בפרט. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא סיפור הקמת "קבוצת ה-35" בממלכה המאוחדת ופעילותה בהמשך.
בראשית דצמבר 1970 נעצרה באודסה הפעילה הציונית רייזה פלטניק באשמה של פעילות חתרנית והחזקת ספרות אסורה, כלומר חומר על ישראל. משפטה נקבע ליום הולדתה ה-35 ב-22 ביוני 1971. היה ברור שפעילות קונבנציונלית לא תועיל, בין השאר נוכח האדישות של הממסד היהודי המאורגן. מבחינתו, בסיפורה של הספרנית היהודיה הצעירה לא הייתה אותה הילת ההרפתקנות שאפיינה את סיפורם של "חוטפי" המטוס בלנינגרד כחצי שנה קודם לכן.[22]
על כן, שליח "נתיב" בלונדון, יצחק (איז'ו) רגר, הגה רעיון ייחודי, מעין 'גימיק': במאי 1971 הוא הצליח לגייס 35 עקרות בית יהודיות בנות 35, כגילה של רייזה, וביום פתיחת המשפט הן צעדו ברחובות הבירה הבריטית אל עבר השגרירות הסובייטית, תוך כדי שהן נושאות שלטים הקוראים לשחרורה של פלטניק. יכולתו המופלאה של רגר להבין את עוצמת הזעזוע שהפעולה תיצור בחברה הבריטית המעונבת יצרה דפוס פעולה מוצלח שחזר על עצמו פעמים רבות.[23] והחשוב ביותר: סיפורה של רייזה פלטניק חדר ללבו של השיח הציבורי בבריטניה.
המעשה הנועז והבלתי שגרתי הזה היווה בסיס להקמתו של הארגון שהחל לכנות את עצמו "ה-35" (The 35s), אם כי מספר חברותיו וחבריו עלה במרוצת השנים הרבה מעבר למספר ההתחלתי הזה. הארגון אמנם הוקם ביוזמת שליח ישראלי ולמטרתו, אף הוא המשיך לפעול באופן עצמאי ובדרך שלעתים לא הלמה את דפוס הפעולה שהתוותה המדינה. ובכל זאת, המטרה העיקרית הושגה: המאבק חדר לליבו של השיח הציבורי ולא מש ממנו במשך זמן רב.
למרות האילוצים הגאו-פוליטיים במערב, הניסיון המתמשך להישמר הרחק מהמאבק האידיאולוגי הבין-גושי של המלחמה הקרה הוביל את ישראל להמשיך ולדגול בבידולה של התנועה הציונית המחתרתית בברית-המועצות. אולם חלק מפעילי העלייה קיימו קשרים הדוקים עם התנועות הליברליות-דיסידנטיות ולעתים אף שיתפו איתן פעולה.[24] בעיני ישראל היה זה קו אדום שאסור היה לחצות, שכן שיתוף פעולה שכזה עלול היה להעמיד בסכנה את המהות הלאומית-הומניטרית של המאבק, אותה ביקשה ישראל לעצב.[25] האמירה הנוקבת של ראשי המדינה כי ישראל אינה מנהלת מאבק נגד ברית-המועצות ומדינות הגוש המזרחי האחרות כי אם למען היהודים הנמצאים בהן, אפשרה לכאורה הן לפעול למען היהודים והן לנרמל את הקשרים עם מוסקבה בו זמנית. אולם היו כוחות בתוך ההנהגה הסובייטית אשר המשיכו לטרפד כל ניסיון לחידוש היחסים הדיפלומטיים הישירים. כוחות אלה גם טיפחו את תדמיתן של ישראל והציונות בתור הרוע העולמי האולטימטיבי, העולה ברשעותו אף על זה של הנאציזם (הפשיזם), שבסולם המידות הסובייטי נתפס כהתגלמות הרוע.[26] מנגד, השתלבותה המסיבית של יהדות ארצות-הברית במאבק וקשריה עם הממסד האמריקאי המנהל מאבק אידיאולוגי נגד ברית-המועצות, אילצו במובן מסוים את ישראל לפעול באופן תגובתי כדי לא להישאר מאחור מבחינת ניהול המאבק והובלתו.
הדוגמא הטובה ביותר לתגובתיות הישראלית היא נקיטת העמדה סביב התיקון לחוק הסחר של ארצות-הברית בשנת 1974, המוכר יותר בשם "תיקון ג'קסון-ואניק". בשנת 1972 פורסם בברית-המועצות צו מנהלי המחייב את כל מי שעוזב את המדינה לצמיתות ב"החזרת הוצאות לימוד" (שכן החינוך בברית-המועצות היה חינם על חשבון המדינה). בישראל ובמערב החוק הסובייטי החדש כונה "כופר" או "מס תואר" ונתפס כניסיון ברור של "מניעתה של בריחת מוחות". סכום ההחזר עבור בעלי השכלה גבוהה יכול היה להגיע לכדי 10,000 רובל ויותר, בעוד שהמשכורת הממוצעת בברית המועצות הסתכמה באותה עת בפחות מ-150 רובל לחודש בלבד. ה"כופר" גרר אחריו תגובה ישראלית חריפה, שכדרכה התמקדה בחשיפת עובדות והצגתו של החוק הסובייטי החדש כבלתי פרופורציונלי.[27] לעומת זאת, החוגים האקטיביסטיים במערב ובישראל בחרו לפעול בצורה שונה – לפגוע לקרמלין בכיס. קבוצה של מדינאים אמריקאים, יהודים ולא-יהודים, הגתה תיקון לחוק הסחר שלפיו יישללו הטבות כלכליות-מסחריות ממדינות המגבילות יציאה חופשית של אזרחיהן. הממשל האמריקאי התנגד לתיקון וכך גם ממשלת ישראל, כל אחד מטעמיו הוא. אולם דעת הקהל העולמית והיהודית אילצה בסופו של דבר את ישראל לחייב את המהלך, אף כי היה ברור שבעיני הסובייטים הדבר ייתפס כצעד עוין. יתרה מזאת, כבר בשנת 1973, עוד בטרם התקבל התיקון, החלה מוסקבה מיוזמתה לסגת בהדרגה מיישומה של ההוראה, כך שלמעשה קבלת התיקון באה בסופו של דבר כאמצעי ענישה בלתי מוצדק.[28]
בעיה נוספת שעמדה בפני ישראל ביחסה עם התנועה היהודית-ציונית המתהווה בברית-המועצות היתה שתנועה זאת לא הייתה אחידה מבחינת עמדת חבריה. כך, היו מי שדגלו בעמדה הישראלית הטהורה, של המאבק למען זכות העלייה ותו לא. אלה כונו "הפוליטיים", היות וכל מבוקשם היה "מדיני": לעזוב את ברית-המועצות ולעלות לישראל. עם זאת, הם גם דגלו במאבק פוליטי גלוי נגד ברית-המועצות על שמנעה זאת מהם. לעומתם היו לא מעטים שדרשו גם את טיפוח התודעה היהודית באמצעות פיתוח התרבות היהודית, העמקת ההיכרות עמה והוראתה לכל המעוניין בברית-המועצות עצמה. קבוצה זאת כונתה "תרבותניקים".[29]
היחס המורכב של הממסד הישראלי לשתי הקבוצות מצביע גם הוא באופן ברור על הקושי האובייקטיבי שעמד אז בפני המדינה ושליחיה לשמור על הקו הדק המפריד בין המאבק הטהור למען זכות העלייה לבין התגובתיות לפעילות הליברלית המערבית המנצלת גישות אקטיביסטיות יותר, בין אם בתחום המדיני ובין אם בזה התרבותי. ישראל מצדה שאפה להימנע בכל דרך אפשרית מגישות אלה, שהיו מבוססות לא אחת על העמדות האנטי-סובייטיות יותר מאשר על אינטרס יהודי טהור. אולם גם כאן גילתה ישראל גמישות מחשבתית ויכולת להתאים את פעילותה לנסיבות שנוצרו, תוך המשך הניסיון הקפדני לשמור על הקו המנחה לא להפוך את פעילותה למאבק אידיאולוגי נגד המשטר הסובייטי. בסופו של דבר, ה"פוליטיים" היו ממובילי המאבק למען תיקון ג'קסון-ואניק וגם תמכו בלימוד העברית וההיסטוריה היהודית. מנגד, גם ה"תרבותניקים" דרשו את זכות העלייה ופעלו בקו שהתווה בזמנו עוד שאול אביגור, ראש "נתיב" הראשון: "הכרת העבר כבסיס לחיזוק הזהות הלאומית".
על אף השאיפה התמימה להימנע מעימות ישיר עם ברית-המועצות והניסיון האבוד מראש שלא להיגרר למאבק הבין-גושי, היה תחום אחד שבו ישראל התייצבה מול ברית-המועצות ללא כל היסוס: המודעות ההולכת וגוברת של דעת הקהל העולמית לסוגיית זכויות האדם העניקה למדינה אפשרות לדבר על מצבם של יהודי מזרח אירופה בכלל ויהודי ברית-המועצות בפרט מנקודת מבט זו. סוגיית מצבם של היהודים הסובייטיים הועלתה מעל במות האו"ם עוד בימי חייו האחרונים של סטלין. גם ועידות פריז ורומא בשנים 1961-1960 עסקו במעמדם המשפטי של היהודים בברית-המועצות. ברם, עיקר השיח בנושא זכויות האדם החל במחצית שנות השישים והגיע לשיאו לאחר חתימת הסכמי הלסינקי בשנת 1975.
כך, עוד בשנת 1965, בעידודו של שאול אביגור, פרסם הפעיל היהודי-אוסטרלי איזי ליבלר חוברת בשם "היהדות הסובייטית וזכויות אדם" שסקרה סוגיות נבחרות במעמדם של היהודים הסובייטיים: מגבלות תרבותיות ודתיות, אפליה חברתית, אנטישמיות ומעמד משפטי.[30] סוגיות נבחרות במעמדם של היהודים הסובייטיים נדונו בעקיפין גם בספריהם של אלי ויזל ואריה לובה אליאב, "יהדות הדממה" ו"בין הפטיש והמגל". ניתוק היחסים עם ישראל בשנת 1967 והקמתה של התנועה הציונית המאורגנת בשלהי שנות השישים אפשרו לישראל להעלות את בעיית היהודים כסוגיה משפטית בינלאומית.[31]
במהלך שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת התעצבה סוגיית המאבק המשפטי למען זכותם של היהודים לעלות לישראל. הסכמי הלסינקי שנחתמו בשנת 1975 על ידי רוב מדינות אירופה, כמו גם ארצות-הברית וקנדה, קבעו באופן חד וברור את זכותם של העמים להגדרה עצמית, וחשוב מכך – את זכותו של הפרט לחופש התנועה. אולם כבר כשנה קודם לחתימת ההסכם, בספטמבר 1974, התקיים בלונדון כינוס בינלאומי של משפטנים למען יהודי ברית-המועצות.[32] במסגרת ההכנה לקראת הכינוס פרסמו מאיר רוזן ויורם דינשטיין, שני משפטנים ישראליים שהיו בין ראשוני המעורבים בפעילות למען היהדות הסובייטית במערב, שני מאמרים שהגדירו את המאבק למען יהודי מזרח אירופה מבחינה משפטית-בינלאומית. עבודותיהם הפכו לטיעון העיקרי שאפשר לישראל לנסות ולהוביל את המאבק גם בזירה הבינלאומית שלא על בסיס "המאבק הבין-גושי" של המלחמה הקרה, אלא בהתאם לשני העקרונות המשפטיים הבאים:[33]
כנס המשפטנים בלונדון לא היה אירוע יחידי. מלבד ועידות בריסל הבינלאומיות הגדולות, עמדה ישראל מאחורי שורה ארוכה של אירועים מקומיים או קטנים יותר. כך, באפריל 1974 בקוסטה ריקה ובמרץ 1977 במקסיקו התקיימו כנסי נשים מאמריקה הלטינית למען יהודי ברית-המועצות. כנס נוסף התקיים במכסיקו ביוני 1975 בהשתתפות אנשי אקדמיה ואינטלקטואלים, וכנס דומה התקיים במילאנו בינואר 1976. באוקטובר 1975 בבריסל ובמאי 1977 בפריז התקיימו כנסים בין-פרלמנטריים למען היהדות הסובייטית.
כפי שניתן לראות, הפעילות הממלכתית של ישראל למען יהודי ברית-המועצות הייתה צריכה לקחת בחשבון משתנים רבים: מדיניים, פוליטיים, ביטחוניים, חברתיים ואפילו יהודיים גרידא. לעתים קרובות סוגיות שונות, כמו חופש היציאה מול חופש העלייה, הובילו לפולמוס עירני עם הארגונים היהודיים המערביים שהיו שותפים למאבק. הסתירה בין שתי הגישות – גישת "כל ישראל ערבין זה בזה" הישראלית וגישת "תיקון עולם" המופשטת, המשולבת היטב במלחמה האידיאולוגית הבין-גושית – גרמה לא אחת למתחים ולאי הסכמות. אולם בסופו של דבר, החוכמה שבמעשה הייתה להבין את המגבלות העצמיות של כל אחת מהן ולדעת לנצל את שיתוף הפעולה למען המטרה המשותפת והניצחון במערכה כולה. ישראל בחרה בגישה זו במודע, שכן על רקע המלחמה הקרה והאיבה הסובייטית היוקדת, האידיאולוגית והמדינית, רק כך יכולה הייתה להשיג את יעדה העיקרי – יציאת היהודים ועלייתם לישראל.
[1] נחמיה לבנון, הקוד: נתיב, עם עובד, תשנ"ו, עמ' 349-348.
[2] לבנון, הקוד: נתיב, עמ' 374; נחמיה לבנון אל בנימין אליאב, 10.5.1967, ארכיון המדינה, גל-47071/7.
[3] Yuli Kosharovsky, "We Are Jews Again": Jewish Activism in the Soviet Union, (Syracuse, New York: Syracuse University Press, Year, 2017), pp. 90-91.
[4] אריה (לובה) אליאב אל דוד בן-גוריון, 13.1.1971, ארכיון מכון בן-גוריון בשדה בוקר.
[5] דוד בן-גוריון, "האמת הקומוניסטית על מדינת ישראל: הנאום שלא נישא בוועידת בריסל", מעריב, 19.3.1971.
[6] Composition of Packages, November 1967, JDC Archives, NY AR 196574 / 4 / 53 / 384.
[7] Michael Beizer, "I Don't Know Whom to Thank": The American Jewish Joint Distribution Committee's Secret Aid to Soviet Jewry in Post-Stalinist USSR," Jewish Social Studies, Vol. 15, No. 2, Winter 2009, pp. 122-123; Akiva Kohane to Samuel L. Haber, "Package System to Soviet Russia", October 8, 1973. JDC Archives, NY AR196574 / 4 / 53 / 384; Akiva Kohane to Samuel L. Haber, "Package System to Soviet Russia", October 3, 1974. JDC Archives, NY AR196574 / 4 / 53 / 384.
[8] Михаэль Бейзер, "Помогая в нужде и в борьбе: Посылочная программа "Джойнта" и "Натива" для советских евреев, 1950-1970 годы", Олег Будницкий (ред.), Еврейская эмиграция из России. 1881-2005, (Москва: РОССПЭН, 2007), стр. 220-240.
[9] Fred A. Lazin, The Struggle for Soviet Jewry in American Politics: Israel versus the American Jewish Esteblishment, (New York: Lexington Books, 2005), pp. 53-54.
[10] על מלחמת האידיאולוגיות ראו: Mark Kramer, "Ideology and the Cold War", Review of International Studies, no. 25 (1999), pp. 539–576.
[11] Fred A. Lazin, The Struggle for Soviet Jewry in American Politics: Israel versus the American Jewish Esteblishment, (New York: Lexington Books, 2005), pp. 294-296; Juliane Fürst, "Born under the Same Star: Refuseniks, Dissidents, and Late Socialist Society", Yaacov Ro'i (ed.), The Jewish Movement in the Soviet Union, (Washington, D.C. & Baltimore: Woodrow Wilson Center Press & The Johns Hopkins University Press, 2012), pp. 156-162.
[12] Lazin, The Struggle for Soviet Jewry in American Politics, pp. 95-96, Pauline Peretz, Let My People Go: The Transnational Politics of Soviet Jewish Emigration during the Cold War, (New Brunswick and London: Transaction Publishers, 2015), pp. 280-292.
[13] ברוך גור-גורביץ, הזדמנות שהוחמצה: יהודי ברית-המועצות בסבך המעצמות, כרמל, ירושלים, תרע"ד, עמ' 249-218.
[14] יורם דינשטיין אל צבי נצר, "בולטין של ועד הפעולה של יהודי בריה"מ", 2.10.1972. ארכיון המדינה, ג-6896/2; Pamela Braun Cohen, Hidden Heroes: One Woman's Story of Resistance and Rescue in the Soviet Union, (Gefen Publishing House: Jerusalem, 2021), pp. 80, 199, 315.
[15] לבנון, הקוד: נתיב, עמ' 441-440; יצחק מועלם, "תופעת הנשירה ומדיניות העלייה של ממשלת ישראל ביחס ליהודי ברית-המועצות בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים", הגירה, מס' 6, עמ' 80-57; Lazin, The Struggle for Soviet Jewry in American Politics, pp 80-88; Fainberg, Friends abroad, p. 407-410.
[16] לבנון, הקוד: נתיב, עמ' 450-440; Lazin, The Struggle for Soviet Jewry in American Politics, pp 129-162.
[17] ראו ליתר פירוט על התופעה: Это странное СУ. https://telegra.ph/SU-09-18.
[18] גל בקרמן, כשיבואו לקחתנו לא נהיה שם: המאבק האפי להצלת יהודי ברית-המועצות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגד ואוניברסיטת חיפה, ירושלים, 2018, עמ' 213-209; לבנון, הקוד: נתיב, עמ' 381-380.
[19] Cohen, Hidden Heroes, pp. 94-95.
[20] Kosharovsky, We Are Jews Again, pp. 233-234.
[21] Kosharovsky, We Are Jews Again, pp. 57-72; Yaacov Ro'i, "Strategy and Tactics", Ro'i, The Jewish Movement in the Soviet Union, pp. 53-54, 60-70.
[22] שיחה עם זלדה האריס, 2019.
[23] פעילות חברות הקבוצה נדונו בהרחבה בערב הוקרה משותף ל"נתיב" ולארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שליד הספרייה הלאומית שנערך במרכז למורשת המודיעין ב-7.11.2019; Daphnie Gerlis, Those Wonderful Woman in Black: the Story of the Women's Campaign for Soviet Jewry, (London: Minerva Press, 1996), pp. 32-42; Mark Hurst, British Human Rights Organizations and Soviet Dissent, 1965–1985, (London: Bloomsbury Academic, 2016), pp. 79-114 .
[24] Yaacov Ro'i and Joshua Rubinstein, "Human Rights and National Rights: The Interaction of the Jewish Movement with Other Dissident Groups", Ro'i, The Jewish Movement in the Soviet Union, pp. 198-224.
[25] לבנון, הקוד: נתיב, עמ' 244-240.
[26] Нати Канторович, "Советско-израильские отношения в зеркале политической карикатуры", Парк советского периода, (Москва-Иерусалим: Гешарим – Мосты Культуры, 2009), стр. 16-21.
[27] לבנון, הקוד: נתיב, עמ' 397-396.
[28] לבנון, הקוד: נתיב, עמ' 405-403; גור-גורביץ', ההזדמנות שהוחמצה, עמ' 128-118; שמואל שנהר, "ניפוץ מיתוסים על המאבק למען יהודי בריה"מ. הסובייטים היו מוכנים להתיר עלייה בלי המאבק: תיקון ג'קסון השיג את ההפך ממטרתו", כיוונים חדשים 32, תשע"ה, עמ' 160-157; Геннадий Костырченко, Тайная политика: от Брежнева до Горбачёва, (Москва: Международные отношения, 2019)., т. 2, стр. 137-141.
[29] הכינוי "תרבותניקים" (kul'turniki) נוצר בשנת 1975 בידי נתן שרנסקי. על החלוקה בין ה"פוליטיים" ל"תרבותניקים" ראו: Kosharovsky, We are Jews Again, pp. 178-184; Костырченко, Тайная политика: от Брежнева до Горбачёва, т. 2, стр. 214-221.
[30] Isi Leibler, Soviet Jewry and Human Rights, (A human Rights Research Publication: Melbourne [1965]); איזי ליבלר היה בין הראשונים שהצטרף למאבק שהובילה "נתיב" עוד בשנת 1959. על פעילותו ראו: Sam Lipski and Suzanne D. Rutland, Let My People Go: The Untold Storry of Australia and the Soviet Jews, 1959-1989, (Gefen Publishing House: Jerusalem, 215).
[31] "The Soviet Jewish Problem ant the United Nations", American Jewish Year Book 1970, pp. 141-159.
[32] "סקירה על פעילות נתיב-בר", [יולי 1977], ארכיון המדינה, א-4328/5.
[33] Meir Rosenne, "Some Legal Aspects of the Struggle for the Rights of Jews in the Soviet Union", Israel Law Review , Vol. 9 , Issue 4 , October 1974 , pp. 588 – 593; Yoram Dinstein, " Freedom of emigration and Soviet Jewry ," Soviet Jewish Affairs, Vol. 4, No. 2, 1974, pp. 17-23.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
