תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

פרשת משפטים – מי מצליח לא להטות משפט?

הניסיון מורה שהמציאות משחדת אותנו, ואנחנו כל הזמן מטים משפט. מה לעשות? האם היומרה שלא להטות משפט היא ריאלית?
שאלת ההכרעה במחלוקת תקפה גם ביחס למחלוקות
החיים שלנו,
שאלת ההכרעה במחלוקת תקפה גם ביחס למחלוקות החיים שלנו,
ד"ר משה מאיר היה עמית מחקר במכון שלום הרטמן. הוא הנחה תוכנית להכשרת מנחי בתי מדרש במכון ולימד בבית הספר הרטמן. מאיר לימד מחשבת ישראל בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית והגות יהודית במתודה בית מדרשית, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. מאיר פירסם מאמרי הגות רבים, שלושה ספרי שירה: "כמעט", "סמיכות" ו"ספר הבית והמנוחה" ואת ספר הפרוזה "אבי אבי". הוא היה שותף ביצירת הסרט "סוקרטס על למברטה" שעסק באביו, יעקב מאיר, שנפל במלחמת ששת הימים. מאמרו

פרשת משפטים מכילה כמה הוראות לשופט:

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ. מִדְּבַר-שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל-תַּהֲרֹג כִּי לֹא-אַצְדִּיק רָשָׁע. וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים. שמות כ"ג ו-ח

בואו ונתבונן באיסור לקיחת השוחד. על פניו זהו איסור פשוט, שכן נטילת שוחד מטה את הדין וגורמת לצדק שלא ייעשה. הסתכלות מדויקת יותר במנגנון התודעתי שמפעיל השוחד, תעמיק את הבנתנו בבעיית השוחד. יתרה מזו, היא תחשוף שבעיית השוחד איננה רק בעיה משפטית אלא היא בעיה של השיפוט בכלל. האדם באשר הוא אדם מפעיל שיפוטים על המציאות ועל פיהם הוא פועל בה, האדם באשר הוא אדם נתקל בבעיית השוחד. שתי מטרות לעיוננו: האחת – לאבחן את מנגנון השוחד, והשניה – להציע לו פתרון. מהו מנגנון השוחד?

אמר רבא:מהו טעמו של השוחד? כיון שמקבל שוחד ממנו, מתקרבת דעתו אליו והוא כגופו, ואין אדם רואה חובה לעצמו.מהו 'שוחד'? שהוא חד [שניהם הופכים לאחד]. כתובות ק"ה ע"ב

ההסבר הראשוני לאיסור השוחד הוא, כי המקבלו מחוייב בתמורה לנותנו ועל כן יטה את הדין לטובתו. רבא מסביר באופן אחר: הנתינה הופכת את הנותן ואת המקבל לאישיות אחת, ואילו הדין דורש את הזרות המאפשרת להתבונן ולשפוט. חכמים הטיבו לראות עד כמה המנגנון הזה חמקמק והרסני:

שנו חכמים: 'ושוחד לא תקח' [שמות כ"ג], אינו צריך לומר שוחד ממון, אלא אפילו שוחד דברים גם אסור, מכך שלא כתוב 'בצע לא תקח'.מהו שוחד דברים? כמו ששמואל עבר במעבורת. בא אותו אדם ונתן לו ידו. אמר לו שמואל: 'מה מעשיך?'אמר לו: 'יש לי דין'.אמר לו: 'פסול אני לך לדין' [להיות הדיין].אמימר ישב ודן דין.  נפלה נוצה על ראשו. בא אותו האיש ונטלה.אמר לו: 'מה מעשיך?'אמר לו: 'יש לי דין'.אמר לו: 'פסול אני לך לדין.'

מר עוקבא היה מושלך רוק לפניו. בא אותו האיש וכיסה אותו.אמר לו: 'מה מעשיך?'אמר לו: 'יש לי דין.'אמר לו: 'פסול אני לך לדין.'

רבי ישמעאל בן רבי יוסי, היה רגיל אריסו שהיה מביא לו כל ערב שבת סל פירות. יום אחד הביא לו בחמישי בשבת.אמר לו: 'מה שונה עכשיו?'אמר לו: 'יש לי דין, ואמרתי: דרך אגב אביא לאדוני את הסל.'לא קיבל ממנו.אמר לו: 'פסול אני לך לדין.'הושיב רבי ישמעאל זוג חכמים, והם דנו את האריס. בשעה שהלך ובא [ליד דלת החדר והקשיב לדיון], אמר:'אם ירצה [האריס] יטען כך, ואם ירצה יטען כך.'אמר: 'תיפח נפשם של מקבלי שוחד. ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי [שהרי האיש היה אריס שלו],כך מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה.' [שם]

קריאה אחת אפשרית, שומעת בסיפורים כי גם 'כמות' מזערית של שוחד ואפילו שוחד מילים שקשה לכמתו מוגדר כשוחד. קריאה שנייה בה אני בוחר שומעת באסופת המקרים ירידה לסוף תודעתו של 'מקבל' השוחד. שוחד שאי אפשר לכמתו איננו שוחד. מבחינה משפטית אי אפשר לחייב את שמואל, אמימר מר עוקבא ובוודאי שלא את רבי ישמעאל. אבל ההתקרבות, שבירת הזרות, אלה מתרחשות ושוברות את האחרות שהיא תנאי הכרחי ליכולת האדם לשפוט את חברו. התודעה הקרובה שקולה לתודעה מתלכדת עם האחר, ועל כן הפסילה העצמית לדין.

בעיית השיפוט העולה מכאן היא קשה מאוד. האם יכול הדיין לשמור על ניטראליות כה מוחלטת? הבעיה קשה שבעתיים כשמרחיבים אותה מעבר לגבולות בית המשפט. כל אחד מאיתנו מפעיל כל הזמן שיפוטים. אנחנו קולטים רשמים וחלקי רשמים מהמציאות, ועל פיהם בונים שיפוטים. האם אנחנו יכולים להיות שופטים שקולים? הניסיון מורה שהמציאות משחדת אותנו, ואנחנו כל הזמן מטים משפט. מה לעשות? האם היומרה שלא להטות משפט היא ריאלית? הניסיון מורה שלא. אולי השופט יכול לשמור על עמדה של ניכור וריחוק מבעלי הדין, אבל אנחנו הנתונים בתוך החיים לא יכולים לנקוט עמדה שכזאת. הדרך היחידה הפתוחה בפנינו, היא להטות את השיפוט לצד הטוב. הנה כך אומר לנו יהושע בן פרחיה במסכת אבות: "יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב, וקנה לך חבר; והוי דן את כל האדם לכף זכות." (אבות א' ו')

לכאורה לדון אדם לכף זכות זאת הטיית הדין. האם לא ראוי יותר לדון אותו לא לכף זכות ולא לכף חובה אלא להוציא משפט אמת? אלא שזאת משימה שהיא מחוץ לגבולות האפשר. הפילוסופים תוהים האם בכלל יש מציאות כפי שהיא לעצמה או שהגדרתה של המציאות היא היותה מוטה על פי ההכרה המפרשת אותה. בהינתן העובדה הזאת, על האדם לבחור – לדון את חברו לכף חובה או לכף זכות. בין שתי האפשרויות הללו כף הזכות היא המידה הראויה וכף החובה היא המידה שאיננה ראויה.

על פי התלמוד, אמירתו של יהושע בן פרחיה היא תולדה של כישלון צורב. כך מסופר במסכת סנהדרין:

כשהרג ינאי המלך את החכמים, ברחו יהושע בן פרחיה וישו [שהיה תלמיד בבית המדרש של רבן גמליאל] לאלכסנדריה שבמצרים. כשהשתרר שלום, שלח לו שמעון בן שטח: 'ממני ירושלים עיר הקודש, לך אלכסנדריה של מצרים: "אחותי. בעלי שרוי בתוכך, ואנכי יושבת שוממה." קם [יהושע בן פרחיה] ובא. בדרך הזדמנה לו אכסניה. עשו לו בה כבוד. אמר: 'כמה יפה אכסניה זו'. אמר לו [ישו]: 'עיניה טרוטות.'אמר לו: 'רשע! בכך אתה עוסק?!'הוציא ארבע מאות שופרות ונידה אותו. בא לפניו [ישו לפני יהושע בן פרחיה] כמה פעמים, ולא קיבל אותו. יום אחד היה [יהושע בן פרחיה] קורא קריאת שמע. בא לפניו [ישו], חשב [יהושע בן פרחיה] לקבלו, הראה לו בידו. הוא [ישו] חשב: הוא דוחה אותי. הלך, זקף לבנה והשתחווה לה. אמר לו [יהושע בן פרחיה לישו]: 'חזור בך!' אמר לו: 'כך מקובלני ממך: "כל החוטא ומחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה."  סנהדרין ק"ז ע"ב

הכשל של יהושע בן פרחיה היה בפרשנות דבריו של ישו. ישו אמר 'עיניה טרוטות', והוא פירש כי כוונתו לאישה. יכול היה לפרש את דבריו כמוסבים אלגורית על האכסניה, אבל הוא פירש לכף חובה.

האדם הוא יצור מפרש ודורש. הוא רואה חלקי ושברי מציאות ובונה לעצמו דימויים על האחרים. קשה מאוד להשתחרר מדימויים שליליים, הם יכולים לקבוע גורלו של אדם. אי אפשר שלא להיות פרשנים ודרשנים של אחרים, אבל אפשר להכריע להיות פרשנים ודרשנים לכף זכות. והאמת? זו מידתו של הקדוש ברוך הוא, ועלינו להכיר בכך שהיא מעבר לכוח השגתנו.

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics