תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

פרשת האזינו: שירה שמולידה קשב

השימוש באיכויות השירה כדי לעטוף ולצרף את עם ישראל לאירוע
צילום: שאטרסטוק
צילום: שאטרסטוק
ד"ר משה מאיר היה עמית מחקר במכון שלום הרטמן. הוא הנחה תוכנית להכשרת מנחי בתי מדרש במכון ולימד בבית הספר הרטמן. מאיר לימד מחשבת ישראל בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית והגות יהודית במתודה בית מדרשית, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. מאיר פירסם מאמרי הגות רבים, שלושה ספרי שירה: "כמעט", "סמיכות" ו"ספר הבית והמנוחה" ואת ספר הפרוזה "אבי אבי". הוא היה שותף ביצירת הסרט "סוקרטס על למברטה" שעסק באביו, יעקב מאיר, שנפל במלחמת ששת הימים. מאמרו

פרשת האזינו מכילה בראשיתה שירה. איך אני יודע שזאת שירה? בסופה מעידה התורה כי אסופת הדברים שנאמרה כאן היא שירה:

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה-הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן. וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל.וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת-בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.דברים לב, מד-מו

שלוש הגדרות מגדירה התורה את אסופת המילים הזאת: שירה, דברים ותורה. מצד אחד הן שייכות לקבוצת ה'דברים', דיבור הכולל עוד המוני דברים, כולל אלה שלא נכללים בתורה. מצד שני הן שייכות לקבוצת ה'תורה', כלומר לחמשת חומשי התורה כולל כל אשר בהם. מצד שלישי היא שייכת לקבוצה מצומצמת של דברים המוגדרים כשירה. גם בתורה עצמה יש כמה וכמה שירות, וגם מחוץ לתורה חלק מהדברים הם דברי שירה.
גם אילולא הגדירה אותה התורה כ'שירה', הייתי יודע שזאת שירה. כיצד? על פי השורות הקצרות, על פי השפה הקשה יותר מבחלקי התורה האחרים. אלה הם סימנים חיצוניים, יש הרגשה כי אנחנו יודעים שזאת שירה גם אם לא יכולים להסביר למה. יש מחכמי השיר שהבחינו בין שירה לבין מילים שאינן שירה, בכך שמילים בדרך כלל הן אמצעי להעביר את אשר הן מתארות ומסמלות. שירה לעומת זאת יש בה גם תכלית לעצמה, תכלית של יופי וצורה. זאת אחת מיני הגדרות רבות המנסות לתפוס את השירה ולהבחינה מתופעות אחרות שבשפה.
יש בשירה העברית מה שאין בשירה בשפות אחרות. ראשית, השפה העברית איננה שפה שירית, משהו בה לא נותן את עצמו להתגלגלות המוסיקאלית המאפיינת שירה בשפות אחרות. אחת התכונות של השפה העברית שאותיות הצליל – התנועות – אינן חלק מהשפה. באנגלית – לשם דוגמה – האותיות U,O,I,E,A  – הן חלק מהשפה הכתובה. בעברית הן אינן חלק מהשפה הכתובה ורק הניקוד המאוחר מוסיף אותן. האותיות האלה נקראות 'תנועות' כיוון שהן מוסיפות את מרכיב התנועה לשפה, והתנועה היא נשמתה של המוסיקה שהיא ליבה של השירה. מכאן נובע שהשפה העברית איננה שפה נעה מוסיקלית ושירית. למרות זאת יש בתנ"ך שירות קסומות, ששירת האזינו היא אחת מהן. השירה העברית צריכה לגבור על תכונתה הלא שירית כדי לשיר. אולי מכאן נובע שבניגוד לשירות בשפות אחרות, מרכיב ה'תורה' הוא חלק משירה זו. התורה שמטבעה היא הצו הנייח שאיננו נע ואיננו 'זורם', מתאימה לשירה העברית בכלל והתנ"כית בפרט.

עדותם הנצחית של השמיים והארץ

משה המשורר מוסיף עוד איכויות לשירה, הבאות לידי ביטוי בפסוק הפתיחה של פרשתנו:
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה / וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי.

מדוע פונה משה לשמים ולארץ? כך כותב רש"י:

האזינו השמים – שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר (לעיל ל, יט) שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ? אמר משה: אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהן קיימים לעולם.רש"י, דברים לב, א

אנחנו חיים את חיינו במציאות הרוגשת והמתחלפת של הזמן. מהומה גדולה בה הכל זורם, וכמאמר המיוחס לרבי ידעיה הפניני [בן המאה ה13]: 'העבר אין, והעתיד עדיין, וההווה כהרף אין'. חשוב לנו כי יהיו עדים לאירועים המתחלפים והזורמים. משה חש בכך ומעמיד את השמים ואת הארץ לעדים יציבים, לאירוע שלקח דקות ספורות [על פי שעוננו] והפך לעבר האמור לשקוע בתהום השכחה.
בפניה אל השמים ואל הארץ יש יותר מפניה לשאר עדים. הדיבור בפני עדים יכול להיות דיבור בפני בני חלוף שלדבריהם תוקף נצחי. עדים הנדרשים למשל לנישואין או לגירושין הם בני חלוף כאנשים הנוטלים חלק בהתרחשות, אבל עדותם מונצחת ונותרת כיסוד קבוע ובלתי משתנה בשינויי הזמן. לעומת זאת השמים והארץ עצמם הם – על פי תמונת עולמו של משה – נצחיים ובלתי משתנים. הפנייה אל השמים ואל הארץ מקרינה על אופן הקשב שהמאזינים האנושיים – בני ישראל – נקראים להקשיב לדברי משה.

מודל להאזנה ראויה

יש לנו כבני אדם שני סוגי קשב אפשריים. האחד – בתוך תנועת החיים, עם כל הנתונים החודרים לתודעתנו, אנשים המדברים אלינו, שיחת פלפון, זיכרון של משהו חשוב ביותר ששכחנו לעשות. בתוך כל המהומה הזאת אנחנו מכניסים גם את הדובר אלינו והוא מתחרה על הקשב שלנו עם עוד המוני מתחרים. יש הקשבה מסוג אחר: לפתע כל המהומה נעצרת, אנחנו מרוכזים אך ורק בדובר אלינו וכל השאר – 'מת'. כשמשה פונה אל השמים ואל הארץ שיקשיבו לו, הוא בונה דגם של האזנה ראויה. השמים והארץ הנצחיים, לא שייכים לכל מהומת התקשורת שאנחנו שרויים בה. הם דוממים וקשובים עכשיו אך ורק לדברי משה. משה מורה לנו: כך אני מבקש שתקשיבו לדברי. תהיו איתי ורק איתי.
וישנו עוד רובד בעיצוב הקשב שמשה יוצר לנו. כשאני מדבר אל נמען כלשהו, הוא נמצא במקום מסוים בחלל: יושב על כסא או שוכב במיטה ומחזיק בשפופרת הטלפון. החלל הוא הרקע, הטפל, ואילו הנמען הוא המרכז. מרבית הדוברים כלל לא ישימו לב לרקע ולמסגרת, מאחר והם מרוכזים בתוכן. אם הדובר פונה אל הרקע – האזן הכסא, הקשיבי המיטה, הוא קודם כל מביא לידי ביטוי את הריכוז שלו הקולט גם את הפרטים המשניים, הטפלים. כמו לומר לבן השיח שלך – 'אני רואה שהסתפרת' ובכך להביא לידי ביטוי קשב רחב יותר מתכלית השיחה. אני רואה אותך, ולא רק רוצה להעביר לך את המסר שלי. אם נצרף את הנקודה הקודמת לזו, נקבל את עוצמת הקשב שמשה יוצר כמקדמה לדבריו. הוא רואה את כל הסיטואציה, את העם העומד תחת כיפת השמים על פני חלקת ארץ, הוא מכיל את כל המראה וכך יוצר קשב שלו לאירוע וקורא בכך לקשב של השומעים.
ועוד: דרכו של מתבונן רגיל להתרכז במבט מסוים על חשבון האחר. מי שמתבונן בשמים, לא רואה את הארץ. מי שעיניו נעוצות בארץ, לא ישים לב לשמים. משה מכיל במבטו את המכלול, גם את השמים וגם את הארץ. ההתבוננות הרחבה והמקיפה הזאת, משרה את רוחה על השומעים. הם מרגישים שהם עטופים במבטו של הדובר אליהם – משה, נענים לו ומתמסרים להקשבה אליו. התולדה של קשב וריכוז זה של משה בשומעיו, באה לידי ביטוי בפסוקים הבאים:

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי / תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא / וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב.

החזרה על כ' הדמיון מורה על דימוי ומטאפורה. הדברים נדמים למטר ולטל, לשעירים [רוחות סערה] ולרביבים [גשם חזק היורה טיפותיו כמו רובה]. עד כמה מרוחק המדומה מהמדמה? יש כאן מרחב של אפשרויות פרשניות. אפשר להעמיד מרחק גדול, הדברים הם דברים ואין בהם דבר מהרוח ומהגשם מלבד מכנה משותף של איכות [יציאה ממקור והגעה אל תכלית מטרה ויעד]. אפשר להעמיד מרחק קצר, ואני בוחר באפשרות הזאת. משה לא מתעלם מהסביבה והרקע של התרחשות הדיבור, הוא כולל את השמים ואת הארץ המהווים מסגרת ורקע. על כן דבריו לא מנותקים מהיש, אלא מתמזגים אתו. השומעים חווים לא רק דיבר המגיע לאוזניהם, אלא את היש כולו שותף בהעברת המילים. הם חשים בשמים ומרגישים בארץ, והדיבר נשזר ברקע שלו. כך משיג משה את מטרתו, לא רק דיבור אלא גם עיצוב הקשב לו.
אנחנו חיים במהומה תקשורתית, המוני פיסות מתחרות על הקשב שלנו. בעולם מהומה שכזה, כמה חשוב לפתח את אומנות הקשב, את היכולת להטות אוזן באמת לאחר ולדבריו. משה מעביר אלינו את תוכן השירה, אך לא פחות מכך מלמד אותנו איך לדבר ואיך להקשיב.

עוד בנושא
הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics