תמכו בנו
פרשת בראשית: על בני האלוהים

לקראת סוף פרשת בראשית, מופיעה פרשת משנה קצרה, זרה ומוזרה:

וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. וַיֹּאמֶר ה' לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.  הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. [בראשית ו']

קוראים קדומים וחדשים, הרגישו קירבה מאיימת בין פרשה זו ובין מיתולוגיות של עמים אחרים המתארות את חיי האלים. במיתולוגיה מצויים 'גיבורים', שהם בדרך כלל בנים של הורה אחד שהוא אל והורה שני שהוא בן [או בת] אנוש. שלוש גישות אפשר להבחין בין הפרשנים שלא התעלמו מהדמיון שבין המיתולוגיה ובין התורה. הגישה האחת – בה נקט רש"י – הופכת את בני האלוהים לבני אדם, ובכך מבטלת את הדמיון המכאיב:

בני האלוהים. בני השרים והשופטים. [רש"י]

הגישה השנייה רואה בבני האלוהים יצורים אלוהיים, אבל מבחינה בין המיתולוגיה ובין התורה בהורותה כי בפרשה כפופים ה'אלים' לאלוהים:

דבר אחר בני האלוהים. הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבים בהם. [רש"י].

האם השרים הם שרים אנושיים או מלאכים? אם הם בני אדם, הרי זו פרשנות בגישה הראשונה. אם הם יצורים על אנושיים, הרי זו פרשנות בגישה השנייה. הגישה השלישית רואה בפרשה הד לתמונת עולם אחרת, שאיננה עולה בקנה אחד עם תמונת העולם המרכזית של התורה.

במסה זו, ברצוני להציג לפניכם גישה רביעית. יסודה של גישה זו במבט הצורני על התורה, מבט שהוצג בפניכם כבר כמה פעמים. למדתי גישה זו – כמו גם את מגבלותיה – בבית המדרש הפילוסופי. הזרם הסטורוקטוראליסטי, והענף של הסטרוקטוראליזם הספרותי מורים כי כל יצירה נבחנת משתי נקודות מבט: האחת – התוכנית, בה מופיעות הדמויות המסוימות וההיגדים הספציפיים, והשניה הצורנית, בה מושמים הדמויות וההיגדים בסוגריים ונחשפות הצורות הכלליות שבתוכה הם מתקיימים. המהלך השני מאפשר לחשוף כוונות על של היצירה כולה. משל למה הדבר דומה? למתבונן על הנוף כשהוא עומד בנקודה מסוימת הנמצאת בתוך ה'נוף', ואחר כך ממריא ומסתכל באותו נוף ממעוף הציפור. המבט השני חסר פרטים רבים אותם ראה במבט הראשון, ולעומת זאת נחשפת בפניו הצורה הכללית של הנוף ומוסיפה לו תובנות חדשות. בואו ונתבונן כך בתורה. אכתוב לכם מה אני רואה בכל אחת מנקודות המבט, ייתכן וכל אחד ואחת מכם יראו דברים אחרים. מה שחשוב הוא להשוות את שתי נקודות הראייה.

מתוך הנוף, התורה פותחת בבראשית, מספרת את סיפור אבות העולם, עוברת לסיפור אבות עם ישראל, וממנו לסיפור גלגולי העם ממצריים ועד סף הכניסה לארץ ישראל. הנביאים והכתובים ממשיכים את סיפור העם ורוחו בארץ, ולבסוף בגלות ואף בשיבה מהגלות הראשונה. הסיפור רווי בדמויות ועלילות בסיפורים בתורות נבואות ודברי חכמה. עכשיו נמריא ונסתכל על התורה ממעוף הציפור. מכאן נראה שמעבר לדמויות ולעלילות יש קו אחד העובר לאורך כל התורה כולה. אלוהים בורא עולם ואדם, ומנסה ליצור קשר של השגחה ודיבור עם האדם. יש פיתולים וסיבוכים בקו הזה, לעיתים [במבול] אלוהים זועם ומשמיד וניחם ומנסה להבטיח שיותר לא יקרה כך, לעיתים האדם לא מקשיב או מפנה עורף, אך המאמץ לדיבור נמשך.

אפשר לזהות גם קו מקביל: אלוהים בורא את האדם עפר מן האדמה ונופח בו נשמת חיים, או בתיאור אחר בורא אותו בצלמו כדמותו. האדם הוא זירת מפגש בין החומר ובין הרוח, בין החייתי ובין האלוהי. גם בקו זה יש פיתולים ופיתולי פיתולים. האדם שוכח את האלוהי שבו וזונה אחרי החייתי שבו, או הולך אחר האלוהי שבו ונעלם מהארץ ומבין החיים. שני הנהרות הללו  נהר הקשר בין אלוהים לאדם ונהר החיבור בין גוף לנפש – הם קווי המתאר הצורניים הבולטים בנוף הכללי של התורה והתנ"ך כולו.
אם נחזור אל פרשת בני האלוהים על רקע תובנה צורנית זו של התורה, היא תקבל משמעות חדשה. לא כל כך חשוב אם יש בה בנות קול של מיתולוגיות זרות, התגברות עליהן או שלילתן, יש לפרשה תפקיד אחר. הפרשה הזאת מהווה מרכיב של ביקורת פנימית בתורה עצמה. מושג הביקורת הוא מושג חשוב ביותר, הן בעולמה של תורה והן בעולמה של הפילוסופיה.

בעולמה של תורה הוא מופיע באופן מפתיע בקולות המציעים הסתייגות, השגה התנגדות וחלופה לקולה של התורה, לקולו של ריבונו של עולם:

חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ–הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט. [בראשית י"ח]

לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר, בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ. [שמות ל"ב]

הקולות הללו הופכים למטבעות לשון המשמשים יהודים כשהם רוצים להשמיע קול ביקורתי. למשל, כשרוצה הרמב"ם לשלול את האפשרות שאין לאדם בחירה הוא כותב:

ומה מקום היה לכל התורה כולה [אם לא היתה בחירה], ובאיזה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק – "השופט כל הארץ, לא יעשה משפט"?! [הלכות תשובה פרק ו']

הביקורת היא הצגת החלופה, והיא מהווה את הבסיס למוסד היסוד של התורה שבעל פה, בית המדרש:

וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?
מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן. [עירובין י"ג ע"ב]

הצגת החלופה, תורתו של הבית האחר, היא יישום של מושג הביקורת.

הפילוסופיה היא כולה מפעל ביקורתי, בכך שהיא מציגה מבט אלטרנטיבי למבט הרגיל. תלס [400 לפה"ס] הוא אבי הפילוסופיה, בכך שחקק את המשפט 'הכל מים'. כוחו של המשפט הוא בהיותו ביקורת על משפט החושים, המורה כי 'הכל' מורכב מהרבה דברים, עצים אבנים חיות… את המושג 'ביקורת' עיצב קאנט [המאה ה18], ומשמעו הוא מבט המבקר את התמונה של השכל ה'ישר'. אם השכל הישר מורה כי התודעה משקפת את המציאות, המבט הביקורתי מציע אלטרנטיבה בה התודעה יוצרת את המציאות. בדורות מאוחרים לקחו את מושגו של קאנט והפכו אותו לכלי עבודה, לביקורת התרבות שהיא ערובה לבריאותה. זאת כמובן עמדה שאפשר לחלוק עליה, אפשר לטעון שהביקורת הורסת את התרבות ואת הדת. כך טענו מתנגדיו של סוקרטס, שלכן הוציאו אותו להורג. גם בעולמה של תורה נטוש ויכוח, האם הביקורת היא כלי המחייה את התורה או ממית אותה.

נחזור לפרשת בני האלוהים. מנקודת מבט זו מה אומרת הפרשה? בני האלוהים לוקחים להם נשים מבנות האדם. תגובתו של אלוהים היא קודם כל בהסקת מסקנות המבקרת את עמדתו הראשונית:

לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

בתחילה חשב אלוהים וכך ברא את העולם, שרוחו תדון באדם לעולם. הכוונה האחת היא לחיבור שבין נפש לרוח, הכוונה השנייה היא לחיבור על ידי הדיבור [זאת השערה על פי ההקשר]. מעתה צומחת שלילה של שני חיבורים אלה. האדם ימות לאחר מאה ועשרים שנה, והחיבור על ידי הדיבור והראייה יוגבלו. בני האלוהים לקחו להם נשים, משמע שהיה חיבור של חושים, של ראייה מישוש ושמיעה בין האנושי לאלוהי. בפתיחה של התורה חיבורים אלה קיימים גם בין אלוהים לאדם. אלוהים מדבר לאדם באופן פשוט, כפי שמדבר אדם לאדם. כשהאדם חוטא הוא מתחבא מפני קולו של אלוהים, מפני מבטו שיראה את מבושיו. בהמשך התורה מורה ריבונו של עולם כי לא יראה אותו האדם וחי, וכי אפשר לראות רק את אחוריו. בספר שמואל מסופר מה קרה כשהיה מגע בין האדם ובין ארון האלוהים [בתנ"ך מתלכד עם דמותו של אלוהים – "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה יְהוָה, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ" [במדבר י'].

וַיָּבֹאוּ, עַד-גֹּרֶן נָכוֹן; וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיֹּאחֶז בּוֹ–כִּי שָׁמְטוּ, הַבָּקָר. וַיִּחַר-אַף ה' בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל-הַשַּׁל; וַיָּמָת שָׁם, עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. וַיִּחַר לְדָוִד, עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה; וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא, פֶּרֶץ עֻזָּה, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. [שמואל ב' ו']

גם בפרק זה אפשר לראות את הקול ואת הקול – קולו של דוד – הביקורתי. הפרשה שלנו מערערת על הפרויקט התנ"כי: התגלות אלוהים לאדם. למרות הביקורת הפרויקט ממשיך, אבל בצורה מאוזנת יותר, עם הסתייגויות.

גם החיבור שבין רוח אלוהים לגוף האדם עומד בפרשה לביקורת. המוות מהווה מימושה של הביקורת, והיא מגיעה עד הקצה בקולו של קהלת:

מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם–הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה–הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ. [קהלת ו']

השאלה נוקבת יותר ומקיפה יותר. האם האדם יכול לחרוג מהיותו חיה, מהיותו נתון לפיתויי יצרו כלומר החומר ממנו נוצר? האם יכול האדם להיעשות צלם אלוהים? לחבור לנשמה? האם כל טרדות החיים וטירופם יכבשו אותו ולא יותירו לו את המרחב ואת השקט לדעת את האלוהי שבו ולהיות אותו? קל יותר היה לשמוע את התשובה החיובית מהתורה. אבל לא זאת דרכה של תורה. היא בוחרת לערער על התשובה החיובית, להטריד אותנו בפרשה המוזרה של בני האלוהים, כדי שלא נשקוט על שמרינו ולא נחייך בחיוך מדושן עונג השמור לאנשים הרוחניים שרוח הביקורת מהם והלאה. אנחנו בעקבות התורה לא יודעים את התשובה, רק יודעים שזאת משימה: להתעלות על החיה שבנו, להיות בצלם אלוהים, לשמור על הגבול בין אלוהים לאדם אך גם לדעת לחצות אותו – בהתגלות.

השארת תגובה