'גן עדן' הפך מאז ומקדם למושג, המתאר את החיים הראויים והנחשקים. בואו ונתבונן בכמה מפניו המגוונות של גן הפלאים הזה, אולי נלמד דבר על מגמת פנינו ועל התכלית אליה אנחנו חותרים. כך מתוארת הוצאתו של האדם מהגן:
וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם.
וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן, לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם.
וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.
כמה שאלות מעוררת פרשה קטנה זו: ממה חושש ריבונו של עולם? מדוע דווקא לאחר האכילה מעץ הדעת מתעורר החשש? האם הוא שלח את האדם או גרש אותו? מיהם הכרובים? מהו הלהט של החרב המתהפכת? כיצד שומר הלהט [שעל פי פשוטו של מקרא איננו ישות] על הדרך?
בואו ונבחר את הדימויים החזותיים שבפרשה, וננסה לפענח אותם. נתחיל עם הכרובים. הנביא יחזקאל, באחד מתיאורי מראות הפלאות שראה, מתאר את האופנים:
וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד, פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב, וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם, וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה, וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר. [יחזקאל י' י"ד]
התיאור מזכיר את מעשה המרכבה של יחזקאל בפרק הראשון בספרו:
וּדְמוּת פְּנֵיהֶם: פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם, וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן, וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן. [יחזקאל א' י']
השוואת שתי קבוצות הדמויות זו לזו, מורה כי המקביל לכרוב הוא השור. מכאן עולה ההשערה כי הכרוב הוא השור. במקום אחר אנו למדים כי לכרוב היו כנפיים:
וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים. [שמות כ"ה כ']
מכאן, שהכרוב הוא שור בעל כנפיים. במיתולוגיה היוונית ישנו פגסוס, הסוס בעל הכנפיים. הסוס הדוהר מעצים את תנועתו על ידי הכנפיים. לעומתו, השור, החיה הכבדה הקשורה לאדמה, נראה כמורה על אחדות ההפכים בין ההשתרשות באדמה ובין המעוף בשמיים.
בצידו של השור בעל הכנפיים, הכרוב, נמצא השומר השני: להט החרב המתהפכת. רש"י ניסה להקל את הבנת הביטוי הסתום, ועל כן פירש שמדובר בחרב, ולה להט. אך פשוטו של מקרא הוא שהשומר הוא הלהט. אם כך מדובר בהפשטה של החום או מראה התנועה של החרב מהחרב עצמה. זהו מושג עדין ומופלא המורה על תנועה טהורה ללא עצם הנושא אותה. מכאן ששני השומרים הם התגלמות של התנועה, הראשון תנועת המעוף של השור הנייח, והשני התנועה הטהורה חסרת העצם הנושא אותה. העמדת מושג התנועה במוקד, מזכירה לנו את המילים הקשות שאומר ריבונו של עולם לאדם לפני הוצאתו מהגן:
וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.
הניתוק מהאדמה מועצם בקללת בנו של אדם, קין:
וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.
כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ, נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ. [ד' י"א-י"ב]
האדמה היא היציבות והמנוחה, פסגת האדמה הוא גן עדן. הגרוש מגן עדן הוא גרוש מעולם של מנוחה אל עולם של תנועה, ניידות, נדודים.
מכאן שהתבוננות שלנו בגן עדן, היא התבוננות ביחס שבין נייחות ובין תנועה. יש הליכה בגן עדן, היא תנאי הכרחי לעמידה באתגר השמירה והעבודה המוטל על האדם. אבל יש הבדל בין הליכה הרוויה במנוחה, לבין תנועה תזזיתית תולדת הגירוש. אולי עתה נבין מדוע ישנן שתי לשונות סותרות: מצד אחד אלוהים מגרש את האדם מגן עדן, ומצד שני הוא משלח אותו. יש גירוש מעולם המנוחה, ויש שליחות אל עולם התנועה. חשוב להוסיף דינאמיות, יצירה, תנועה וחוסר שקט לעולם גן עדן ממנו באנו. יש בו חיפוש אחר איזון הזהב, חיפוש המלווה את האדם מיני אז ועד עתה. המציאות העכשווית של פריצת גבולות העבודה בשעות, בזמינות תקשורתית, בעבודה מהבית – צריכה להיבחן באמות מידה אלה: האם היא שייכת לעולם אליו נשלחנו, או שהיא איבוד איזונים ביחס לעולם ממנו גורשנו. איש ואישה של תנועה מנוחתית, של דינמיקה שלווה, הם אנשי הגן אליהם נשואות עיננו. אנשים טרופים שמהירותם מאבדת את איכויות חייהם, הם נושאי אות קין ואות האדם המגורש, ומדמותם וההידמות אליהם כדאי להישמר.
