תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

פרשת בלק: מתי אלוהים משנה את דעתו?

בלעם מבקש לקלל את ישראל ומוצא את עצמו בדיאלוג עם אלוהים. שיעור על הדינמיות של החיים
בלעם והאתון, רמברנדט
בלעם והאתון, רמברנדט
ד"ר משה מאיר היה עמית מחקר במכון שלום הרטמן. הוא הנחה תוכנית להכשרת מנחי בתי מדרש במכון ולימד בבית הספר הרטמן. מאיר לימד מחשבת ישראל בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית והגות יהודית במתודה בית מדרשית, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. מאיר פירסם מאמרי הגות רבים, שלושה ספרי שירה: "כמעט", "סמיכות" ו"ספר הבית והמנוחה" ואת ספר הפרוזה "אבי אבי". הוא היה שותף ביצירת הסרט "סוקרטס על למברטה" שעסק באביו, יעקב מאיר, שנפל במלחמת ששת הימים. מאמרו

אחת הטעויות בפרשנות של המציאות או של כתובים, היא בהטלת הנחת עבודה על המפורש. המפרש מניח – ביודעין או שלא ביודעין – הנחה מסוימת, ויוצא לדרך הפירוש על בסיסה. הדרך לעמוד על טעות מעין זו, היא להבחין בסיבוך במהלך הדרך. אם נשחרר את המפורש מאותה הנחה, לפתע יהיו הדברים פשוטים וברורים. תופעה מעין זו מתרחשת בפרשת השבוע. בלעם נקרא על ידי בלק לבוא ולקלל את ישראל. מכאן ואילך יש שרשרת של אירועים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא." (במדבר כ"ב י"ב); "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל-אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם. (שם י"ג)

משלחת שנייה של שרים מגיעה: "וַיָּבֹאוּ אֶל-בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אַל-נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי." (ט"ז)

בלעם נועץ שוב בריבונו של עולם, ומקבל מענה חיובי:

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה. שם, כ'

בלעם הולך, אך נתקל בהתנגדות של ריבונו של עולם:

וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים כִּי-הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. כ"ב

בלעם מציע לחזור:

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם-רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי. ל"ד

אלוהים דוחה את הצעתו:

וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל-בִּלְעָם לֵךְ עִם-הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם-שָׂרֵי בָלָק. ל"ה

מה פשר התנודות הללו, הן אצל בלעם והן אצל אלוהים?

מרבית הפרשנים הניחו כהנחת יסוד, את דברי שמואל: "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם: כִּי לֹא אָדָם הוּא, לְהִנָּחֵם" (שמואל א' ט"ו כ"ט). שמואל מנמק בכך מדוע לא ישנה ריבונו של עולם את הכרעתו לקחת את המלוכה משאול. על פי הנחה זו, לא ייתכן שאלוהים ישנה את הכרעתו כי אל לו לבלעם ללכת עם בלק. מכאן נובע קושי, כי הרי היה כאן שינוי. בעזרת דיוקים בפסוקים למדו פרשנים אלה כי בכל שלב משתנה התמונה, ואלוהים מורה לבלק באלה תנאים – שאינם סותרים את ההכרעה הקודמת שלא ללכת – הוא יכול ללכת. מטרתם של פרשנים אלה להוכיח, כי בעצם לא היה שינוי בעמדתו של אלוהים.

דרך שנייה בה הלכו המפרשים (ובראשם מדרש רבה), מבוססת על העיקרון כי "בדרך שבה אדם רוצה לילך – מוליכין אותו." אלוהים לא שינה את עמדתו השוללת את הליכת בלק, אך מאחר שבלק כל כך רוצה ללכת, ריבונו של עולם לא מונע זאת ממנו. מאחר שרצונו החפשי של בלק מכריע ללכת, מצייד אותו אלוהים בהנחיות כיצד לבצע הליכה זו על הצד הטוב ביותר. גם ענף פרשנות זה שותף להנחת העבודה: אלוהים לא משנה את עמדתו.

אלא שההנחה הזאת כי 'נצח ישראל לא ינחם', רחוקה מלהיות ברורה מאליה. בספר בראשית מורה התורה: 'וַיִּנָּחֶם ה', כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ' (בראשית ו' ו'). יתרה מזו, בספר שמואל בתחילת אותו הסיפור על לקיחת המלוכה משאול נאמר:

וַיְהִי, דְּבַר-ה', אֶל-שְׁמוּאֵל, לֵאמֹר. נִחַמְתִּי, כִּי-הִמְלַכְתִּי אֶת-שָׁאוּל לְמֶלֶךְ–כִּי-שָׁב מֵאַחֲרַי, וְאֶת-דְּבָרַי לֹא הֵקִים; וַיִּחַר, לִשְׁמוּאֵל, וַיִּזְעַק אֶל-ה', כָּל-הַלָּיְלָה.ט"ו י'-י"א

שתי השקפות עולם הן, שתי תמונות של אלוהים. באחת אלוהים לא ינחם, בשנייה הוא ניחם. שתיהן נאבקות זו עם זו בתנ"ך, ומשם גם במחשבת הדורות. בואו ונבדוק כיצד נשמע את פרשתנו, אם נניח כהנחת יסוד את הנחת ההינחמות של אלוהים.

עם קבלת ההזמנה של בלק, אומר ריבונו של עולם 'לא'. אבל עם הישנות ההזמנה הוא אומר 'אם לקרוא לך באו האנשים' – בוא ונלך על זה, 'כן'. על פי תמונה זו, אלוהים משנה את עמדתו. ההינחמות איננה מגרעת, אלא להפך. זה היופי שבדינאמיקה, באומץ לשנות ולהשתנות. אלא שהשינוי איננו חף מרגשות. אלוהים שינה את עמדתו, ובלק שינה את עמדתו. שינוי העמדה של בלק מכעיס את אלוהים. למה? כי השינוי של האחר מערער על האני. 'אמרתי לך לא, למה אתה לא שומע בקולי?!'

מצד אחד יש יופי בשינוי, מצד שני הוא מערער על הסמכות ועל המוחלטות. בלק מתבלבל ואומר – 'אם אתה לא רוצה שאלך, אז 'לא'.' אבל לא זאת כוונתו של ריבונו של עולם. אני כועס על השינוי ששינית מדברי, אבל יחד עם זאת בוחר בו. 'לך'. לא צריך להיבהל מהכעס שהוא תולדת הדינאמיקה, הכעס לא מבטל את השמחה שבניצול ההזדמנות. המסקנה מהכעס איננה הימנעות, אלא הליכה הלאה למרות קיומו.

התמונה הראשונה – אלוהים שאיננו ניחם – היא מסודרת ופשוטה. התמונה השנייה – אלוהים הניחם – היא מורכבת וכאוטית. כן ולא, כעס ורצון משמשים בה יחדיו. אבל ראו נא עד כמה התמונה השנייה חיה יותר, מתאימה יותר למציאות שהיא עצמה כעין החשמל משתנה ללא הרף. אם האדם זקוק לריבונו של עולם, אם אלוהים הוא זה אשר אנו בצלמו כדי לחקותו, הרי זה לא למען הסדר אלא למען היכולת להשתנות ולהכיל רגשות סותרים.

על פי תמונה זו, האדם כשהוא לעצמו שואף לסדר כדי להתקיים. הוא בוחר בעולם צר ומצומצם, אך בטוח מכיוון שהסדר מאפשר שליטה והתמצאות. ריבונו של עולם הוא המאפשר לאדם לחרוג מהסדר, לצאת למסעות הרפתקניים הטומנים בחובם אפשרויות לא צפויות. חישבו נא מה היה קורה אילו לא היה בלעם הולך עם בלק. הוא לא היה נחשף למראות המרהיבים של המחנה הישראלי, לא היה עומד בעזרת חוש ההבחנה המופלא שלו על תכונותיו המיוחדות של העם הזה.

הוא לא היה מנבא את נבואותיו הקסומות, בקצרה: העולם היה דל ומשעמם יותר. בלעם נטה להתקבע במציאות, לנקוט בשב ואל תעשה. אלוהים סער עליו והוליך אותו למסע המופלא שהביא לנו את הברכות המיוחדות שלא היה מי שברך אותנו בשכמותן.

אשרי האדם שאלוהיו ניחם ומשתנה ומכריח אותו לא לשקוט על שמריו, לא להישאר בבית מפחד המסע. בצלם אלוהים נברא האדם, ועל כן הוא מעיז ופורץ אל מחוזות שמעל ומעבר לגבולותיו.

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics