תמכו בנו
פרשת קרח: המחאה החברתית של קורח ועדתו
המרד של קורח ועדתו יכול ללמד אותנו קצת על מאבקים צודקים, ועל כאלה שלא.

התבוננות רגישה בפרשת קורח מגלה, כי כמו בחיינו העכשוויים – תנועת מחאה מורכבת מתנועות רבות. יש מניעים שונים, יש דרישות שונות, יש מוחים טהורי לב ויש עכורי לב. יש טענות שהן הבל וראוי להדוף אותן, ויש טענות שיש בהן ממש. אם המנהיג הוא איש אמת, הרי שיעמוד באומץ מול טענות האמת ויראה בהן שיקוף של כשליו וחסרונותיו. קולות האמת שבין קולות המחאה הן תנאי חשוב לקיומה של חברה בריאה וטובה. בואו ונתבונן לאור פתיחה זו בפרשתנו.

התורה מכנה את המורדים 'קורח וכל עדתו', אבל היא עצמה מורה לפני כן על מרכיבי הקבוצה:
א. קורח בן יצהר בן קהת בן לוי.
ב. דתן ואבירם בני אליאב בני ראובן.
ג. און בן פלת בן ראובן.
ד. חמישים ומאתיים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם.

מהי טענתם של המוחים?
יש תיאור של הטענה הכוללת:

וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'?

הטענה חדה כתער: משה ואהרון מתנשאים, יוצרים תדמית כאילו הם הקדושים וכל העדה איננה קדושה. האמת היא שהעדה כולה קדושה, ועל כן אין מקום להתנשאות של משה ושל אהרון.

רש"י בהבחנה דקה מחדד את הטיעונים הנטענים נגד משה ואהרון:

רב לכם – הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה:
כלם קדושים – כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה:
ומדוע תתנשאו – אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברר לאחיך כהונה, לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ה' אלוהיך (שמות כ ב), כל העדה שמעו:

על פי רש"י, ההתנשאות איננה גאווה שבלב. ההתנשאות היא לקיחת חלק גדול יותר. החלק הגדול יתר על המידה – הרב יתר על המידה – הוא המנהיגות הכפולה, גם של משה וגם של אהרון. אם משה היה המנהיג והיה נוהג על המנהל התקין, לא היה ממנה לכהן את אחיו. הוא היה ממנה איש אחר הזר לו מבחינה משפחתית. אם יטען הטוען שכהן זו משרה מהותנית, תפקיד המיועד לאנשים קדושים, יטענו המוחים – כל העדה כולה קדושים ולכן אפשר למנות גם אחרים לתפקיד.

משה אומר לקורח (באופן דרמאטי, תוך כדי נפילה על פניו):

וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו.

משה בורח מעימות חזיתי עם הטענה, הוא מעדיף לתלות את המצב באחר החזק, באלוהים. זה לא אני, זה הוא. זהו טיעון רע, שכן הוא לא נותן מענה לטענת העוול. אם תרצו אפשר להפנות עתה את הטענה לריבונו של עולם. למה אתה בוחר באח?! זה לא מנהל תקין!

שוב רש"י בסיוע מדרשי חז"ל מחדד ומעדן את הדברים:

זאת עשו קחו לכם מחתות. מה ראה לומר להם כך?
אמר להם: בדרכי הגויים יש נימוסים הרבה וכומרים הרבה ואין כולם מתקבצים בבית אחד, אנו אין לנו אלא ה' אחד, ארון אחד ותורה אחת ומזבח אחד וכהן גדול אחד ואתם מאתים וחמישים איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך.
הא לכם תשמיש חביב מכל, היא הקטרת החביבה מכל הקורבנות וסם המות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא, לפיכך התרה בהם והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, כבר הוא בקדושתו.

וכי אין אנו יודעים שמי שיבחר הוא הקדוש? אלא אמר להם משה הריני אומר לכם שלא תתחייבו, מי שיבחר בו יצא חי, וכולכם אובדים:

טענה סמויה ראשונה שמשה טוען: בסדר, כולכם רוצים להיות כוהנים גדולים. אני אתכם, אלא שיש בעיה. לעובדי עבודה זרה יש המוני מקדשים, כל אחד מכם יכול היה להיות כהן גדול במקדשון שכזה. אבל לנו יש אל אחד ועל כן מקדש אחד, ולכן רק כהן גדול אחד. מצטער.

אבל מה, בשבילכם, קחו את אחת מעבודתי, נאמר את עבודת הקטרת הקטורת, ותקריבו אותה. תרגישו מה זה להיות כהן גדול. אני מוותר לכם על העבודה הזאת, אני בעדכם.

אבל סבא רש"י בעינו החדה חושף את החלק העכור בהצעתו של משה. משה זוכר את הפצע הפתוח  בליבה של המשפחה:

וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'.  (ויקרא י')

בהצעה הנדיבה לכאורה מקופל כעס גדול של משה. אם ניתן קול לכעס הזה, הוא אומר למוחים: תישרפו…

משה ממשיך בכעסו ואומר לבני לוי:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-קֹרַח: שִׁמְעוּ-נָא בְּנֵי לֵוִי: הַמְעַט מִכֶּם כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם-כְּהֻנָּה?! לָכֵן אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל-ה' וְאַהֲרֹן מַה-הוּא כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו.

רש"י:
ולעמוד לפני העדה – לשיר על הדוכן:
ויקרב אתך –

לאותו שירות שהרחיק ממנו שאר עדת ישראל:

רש"י אומר – יש לכם כל כך הרבה. הוא שם את האצבע לא על עבודת הקרבנות אלא על השירה. מדוע? כי בעבודת הקרבנות הכהן הגדול גדול מאחיו הכוהנים, אבל השירה היא רק שלהם, הוא לא שר. רש"י המחנך מבחין בבעיה של הלווים. הם לא יודעים להיות בבחינת 'איזהו עשיר? השמח בחלקו.' יש להם חלק שהוא רק שלהם, למה לבקש עוד?!

לבסוף הוא פונה ומשוחח עם דתן ואבירם:

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵר?! אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן-לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר?! לֹא נַעֲלֶה!

רש"י:
וישלח משה… מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום.
לא נעלה. פיהם הכשילם, שאין להם אלא ירידה.
ותתן לנו. הדבר מוסב על לא האמור למעלה, כלומר לא הביאותנו ולא נתת לנו נחלת שדה וכרם, אמרת לנו [שמות ג' י"ז] אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ…, משם הוצאתנו ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו, אלא גזרת עלינו להמיתנו במדבר, שאמרת לנו (במדבר יד, כט) במדבר הזה יפלו פגריכם.

משה – שלא כדרכם של בעלי מחלוקת אחרים המוכרים לנו מחיי היום יום, לא מחזיק במחלוקת, מחזר אחריהם כפי שגבר מחזר אחרי אישה, להשלימם בדברי שלום [איזה ביטוי יפה! לא להשלים איתם אלא להשלים אותם].

דתן ואבירם מגיבים בתוקפנות, ורש"י חושף במילה שעל לשונם רובד פסיכולוגי המגלה הרסנות עצמית המסרבת לשלום ולהשלמה. אבל יחד עם זאת חושף רש"י טיעון חזק של דתן ואבירם. משה הבטיח ולא קיים. יתירה מזו, הוא הבטיח ואחר כך הבטיח הבטחה הפוכה. הוא הבטיח להביא אותם לארץ זבת חלב ודבש, נכון לעכשיו הם במדבר. יתירה מזו – הוא הבטיח שהם ימותו במדבר.

האם יהיה למשה הכוח לא רק להשתיק את המוחים אלא גם לשמוע את דברי האמת הכלולים בהרבה דברי שקר? האם יכיר בכך שטעה ויכול היה להתעמת עם אלוהים ולומר לו שלא ראוי שאהרון יהיה הכהן כי הוא אחיו? האם יודה על האמת שהוא אמר ולא עמד בהבטחתו?

אנחנו יודעים את המשך הסיפור. בניסיון הזה לא עמד משה. התורה לא אוהבת דמויות מושלמות. משה איננו מושלם. הוא מנהיג גדול, אבל מסמן לנו דווקא בכישלונותיו שיש עוד לאן לשאוף.

השארת תגובה