תמכו בנו
פרשת קורח: אותות – השפה שמעבר לפשר
בכל שיחה ודיבור, יש לשים לב למוסיקה יותר מאשר לתוכן. מי שיודע לדבר אל לב האדם, הוא מי שיודע את סוד הניגון של המילים

מרידת קורח ועדתו טלטלה קשות את העם, עוצמת הטלטלה ניכרת בתגובות אליה. המתבונן מגלה כי ישנן שלוש תגובות, תכלית כל אחת מהן לברר מי הוא הנבחר על ידי ריבונו של עולם.

וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב-לָכֶם בְּנֵי לֵוִי. (במדבר ט"ז ה'-ז')

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי-ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי-לֹא מִלִּבִּי. אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי. וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-ה'. (שם כ"ח-ל')

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל-נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת-שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל-מַטֵּהוּ. וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל-מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם. וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר-בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת-תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם. (י"ז י"ז-כ)

מדוע צריך שלוש פעמות של אימות כשהשאלה למעשה היא אחת: במי בחר ה'?

יש אפשרות לתת סיבה לכל אחד מהמופעים, להסביר הסבר שונה כל אחד מהם. אך יש אפשרות להתבונן באופן מערכתי על כל הפרשה. על פי האפשרות השניה, אין משמעות נוספת לכל אחד מהאותות, אלא משמעות צורנית של חזרה שוב ושוב על כל אחד מהם. בני אדם אינם יצורים כל כך רציונאליים, כפי שאולי היינו מעדיפים לדמות. ההרגל הוא שנדרש כדי להפנים תובנה, ולאו דווקא ההבנה. שוב ושוב, כפל העניין במילים שונות, תיפוף התוף בתודעה, רק כך מונכחת מנהיגותו של משה ונבחרותו של אהרון. אך מעבר לעיקרון החזרה, קריאה שכזאת חושפת מרכיב חשוב בתורת השיח. שתי תורות שיח הן, הרציונאלית והרגשית. תורת השיח הרציונאלי מורה, כי מטרת השפה היא העברת אינפורמציה. על פי תורה זו, אם אמרת דבר, אין משמעות לחזרה עליו. משל למה הדבר דומה? אם הוכחת משפט בגיאומטריה, אין משמעות להוכיח אותו שוב. להפך. עתה תוכל לבנות משפט מורכב יותר, כשהשני נשען על אדני הראשון. לעומת זאת בתורת השיח הרגשי, יש ערך להוכיח משפט שכבר הוכח. אם אם אומרת לילדה כי היא אוהבת אותו, יש משמעות לאמירה חוזרת המביאה לידי ביטוי את אותה האהבה. לא נאמר: משפט האהבה השני מיותר, כיוון שהילד כבר יודע שאמו אוהבת אותו. בחרנו לקרוא את שלוש פרשיות האותות, על פי תורת השיח הרגשי. לענייננו לא חשובים ההבדלים שבין האותות, אלא המכנה המשותף החוזר ונשנה. אפשר אף להקצין את תורת השיח הרגשי: לא רק שאין משמעות לתוכן החוזר על עצמו בואריאציה זו או אחרת, אלא אפילו למופעו הראשון אין משמעות. הרגש חשוב יותר מאשר התוכן ומשמעות המילים. אילו היתה האם מגרגרת גרגור וממלמלת מלמול, היתה אהבתה עוברת לילד באותה מידה שעובר אליו המשפט: 'אני אוהבת אותך'. יתרה מזו. דווקא המלמול היה מעביר את הרגש טוב יותר, כיוון שהוא מנטרל את המשמעות הרציונאלית של המשפט.

בדרך זו אפשר גם להבין קטע מפליא בפרשה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אֱמֹר אֶל-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת-הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת-הָאֵשׁ זְרֵה-הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ. אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי-הִקְרִיבֻם לִפְנֵי-ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ. זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא-יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא-יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד-מֹשֶׁה לוֹ. (י"ז א' – ה')

על הציווי להרים את המחתות מבין השריפה בנימוק שהן קדשו, כותב רש"י:

כי קדשו – המחתות, ואסורין בהנאה, שהרי עשאום כלי שרת.

הרמב"ן מקשה על רש"י:

ולא ידעתי טעם לאיסור הזה, שהרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקריב בחוץ באיסור אינו מקודש.

הרמב"ן לא מבין מדוע הוקדשו המחתות, והרי הן נוצרו אמנם ככלי שרת, אבל לתפקיד שמחוץ למקדש – הוכחה במי בחר ה'. על כן נותן הרמב"ן הסבר אחר:

והנכון בעיני, כי יאמר הכתוב (פסוק ג) 'כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל, כלומר אני הקדשתי אותם מעת שהקריבו אותם לפני כדי שיהיו לאות לבני ישראל.

המחתות לא הוקדשו על ידי האדם לכלי שרת, אלא על ידי אלוהים כדי שתהיינה לאות. ועדיין הפרשה סתומה. הקדשה היא מושג שיש לו ארומה חיובית. מהפרשה עולה כי יש משהו טוב במחתות, עד כדי הפיכתן לציפוי המזבח. אבל המחתות הללו היו כלי שיסודו בחטא. מושג הקדושה לא מתאים להן.

על פי דרכנו, כל פרשת האותות היא מעבר למשמעות. חשוב המלמול, השפה שמעבר לפשר. המחתות הן קדושות לא במשמעות חיובית ולא במשמעות שלילית אלא כבולטות שבתודעה. בכך הן אמורות להיות לאות ולזיכרון. הזיכרון שלנו איננו נשא של תכנים חיוביים או של תכנים שליליים, הוא נשא של תכנים בולטים. הקדושה היא מעבר לטוב ולרע, קדושה היא הבולטות אל מעבר לחולין.

בכל שיחה ודיבור, יש לשים לב למוסיקה יותר מאשר לתוכן. מי שיודע לדבר אל לב האדם, הוא מי שיודע את סוד הניגון של המילים.

השארת תגובה