מספרים שפעם בא פרופסור מן המערב לחכם זן מזרחי כדי שילמד אותו את תורתו. הניח החכם כוס לפני הפרופסור, ומזג לו תה. הכוס התמלאה והחכם המשיך למזוג. קרא אליו הפרופסור: הכוס מלאה! התה גולש!
אמר לו החכם: כשבאים מלאים, אי אפשר ללמוד משהו חדש.
יש יתרון בריקות, יש בה צמא וכמיהה וערגה המניעים את האדם אל עבר אופקים חדשים. אבל יש יתרון גם למליאות, וביתרון הזה ננסה להתבונן סביב פרשת ויקהל.

ל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. לא וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה. לב וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. לג וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת. לד וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן. לה מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל-מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת.

מהי המלאות? מה היחס בינה ובין הריקות או הריקנות?
איש חכם אחד עסק ביחס בין הריקות למלאות, אולי נוכל בעזרת דבריו להאיר את המלאות של בצלאל ושל אהליאב ואולי גם את זאת שלנו. לאיש החכם הזה קראו קהלת.

ז כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל-מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת. ח כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ. [פרק א']

ז כָּל-עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגַם-הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא. [פרק ו']

קהלת מאבחן את צרת האדם, את הגורם לחוסר הסיפוק שלו מחייו בשאיפה למלאות שאיננה יכולה להתממש. למרות שכל הנחלים הולכים אל הים, הוא איננו מלא ורק אם הוא היה מתמלא ומגיע למלאות היה שוקט גלגל הסבל בעולם. הכל יגע מעייף ומשעמם מפני שכל כמה שלא ירבו הדברים לא תגיע העין הרואה אותם לשביעה, והאוזן השומעת למלאות. הנפש לא שוקטת ולא רוגעת, לא מגיעה למלאות המרגיעה.
האם יש פתרון למצב הטראגי הזה?

קהלת חשב שהוא מצא פתרון:

ו טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ.[פרק ד']

קהלת מצא שבמקום לנסות למלא את הים, מוטב להסתפק ב… כף מלאה. אל תחפש את המלאות, חפש מלאות קטנה. כף קטנה ומלאה תגרום לך אושר. לאחר שתגמע את תוכה שוב תמצא ריקנות, ואולי ביום אחר תמצא עוד כף של נחת. אל תחשוב במושגים כלליים של החיים המלאים, חשוב בפרוטות של רגעים ושל אירועים. כך חשב קהלת.

אבל בצלאל ואהליאב היו מלאים. עושה רושם שלא רק כף שבתוכם היתה מלאה, הם שהם בכוליותם היו מלאים. האם הם לא קראו בלבם את קהלת שאמר שהנפש לא תימלא? האם הם לא סבלו את ייסורי הריקנות?

יכול להיות שהם היו טיפוסים שונים מקהלת, אנשים שלא מכירים את יגון הריקנות וחוסר הנחת. יכול להיות, שהיותם מגויסים לעבודה הביאה אותם למקום שונה ממקומו של קהלת מלך ירושלים המבלה ימיו בהרהורים עצובים. יכול להיות שהיותם צמד המשלים זה את זה [וראו כי בצלאל לבדו מלא רוח אלוהים, ושניהם מלאים חכמת לב], מביאה אותם להיות מלאים ולהרגיש מלאים. מי ידע?

מכל מקום, אנו הקוראים לומדים כי יש מלאות גדולה ויש מלאות כף קטנה. מה טוב שאפשר לפנות בעת הצורך לבצלאל ולאהליאב ובעת אחרת – לקהלת. הרי הוא קהלת היה זה שאמר – עת לכל.