תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

פרשת ויצא: לפרוץ, לגדול, להשתנות

יציאת יעקב מבאר שבע יכולה להיות מלווה בחששות: את הקריעה מאהל אמו ואביו, הפחד מהלא נודע ועוד. אך יחד עם זאת יכולה לסמל התחלה חדשה, אם כן מהי?
אם מחבקת את בנה, איור בפחם. Pixaby
אם מחבקת את בנה, איור בפחם. Pixaby
ד"ר משה מאיר היה עמית מחקר במכון שלום הרטמן. הוא הנחה תוכנית להכשרת מנחי בתי מדרש במכון ולימד בבית הספר הרטמן. מאיר לימד מחשבת ישראל בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית והגות יהודית במתודה בית מדרשית, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. מאיר פירסם מאמרי הגות רבים, שלושה ספרי שירה: "כמעט", "סמיכות" ו"ספר הבית והמנוחה" ואת ספר הפרוזה "אבי אבי". הוא היה שותף ביצירת הסרט "סוקרטס על למברטה" שעסק באביו, יעקב מאיר, שנפל במלחמת ששת הימים. מאמרו

ויצא יעקב מבאר שבע… ביטוי קשה. האוזן שומעת בו קריעה של בן מאוהל אמו, קריעה שהוא לא רצה בה, שנכפתה עליו. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, וישכב במקום ההוא. אף אלה ביטויים קשים. אפשר היה לומר 'ויגיע', 'ויבוא', ה'פגיעה' יש בה משהו אלים. גם האבנים. אמנם יכול להיות כי לא היתה ליעקב אפשרות אחרת, אך האוזן שומעת כעס נורא היוצא כלפי עצמו בשימת הראש על האבנים.

בלילה הזה חולם יעקב את חלום הסולם, חלום המשקף את תהפוכות נפשו העולה ויורדת.

והנה ה' ניצב עליו, ויאמר: אני ה' אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק. הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. הפריצה היא השיקוף של 'ויצא'. היציאה הכואבת היא תנאי לפריצה השופעת. כדי לגדול צריך לצאת, כדי לפרוץ צריך לשבור את גבולות הבית הקיים. עכשיו יעקב כואב את היציאה, היא קשה כקשיותן של האבנים. יבוא יום והוא ידע כי ממנה צמחה הפריצה שלו.

וייקץ יעקב משנתו ויאמר: אכן יש ה' במקום הזה, ואנכי לא ידעתי. חשבתי כי המקום קשה כאבן, והנה עתה הבנתי גם את ההתגלות המקופלת בו. ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה. אין זה כי אם בית אלוהים, וזה שער השמים. עכשיו הבנתי! החוץ הזה, האבנים הקשות, הם הראשית של הבית. קודם חשבתי שיצאתי מהבית, שאיבדתי אותו. עכשיו אני מבין שמכאן אזכה בו מחדש. זה שער השמים! מלאכי אלוהים עלו וירדו בסולם החלום שלי.

עתה אני יודע כי כדי להתייצב ולעלות ולא לרדת – עלי להתחיל כאן, בפריצה הכואבת הזאת.

אם כן – מדוע 'ויירא', למה לא 'וישמח'? כי זה מפחיד. מפחיד לצאת, מפחיד להתנתק, מפחיד לפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה. הלב מושך אחור, אל המוכר והידוע, והקטן.

וידר יעקב נדר לאמר: אם יהיה אלוהים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי בגד לאכול  ובגד ללבוש. ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלוהים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים, וכל אשר תתן לי – עשר אעשרנו לך. אין כאן ביטחון וודאות. לו היו אלה ביטחון ווודאות, היה יעקב אומר: 'אתה לי לאלוהים. כשאשוב אבנה כאן בית אלוהים.' אבל יעקב אומר: אם. אני מפחד. אני חושש שהיציאה הזאת הורסת ולא בונה. מלאכי אלוהים עולים ויורדים בחלומי ובתודעתי טרופת החרדות. אבל אני שומע בדבריך את הסיכוי כי טוב יצא מהיציאה הזאת, כי ההתרחקות מבית אבא ואמא תוביל אותי להתבגרות, לפריצת גבולות. שתי האפשרויות העולות ויורדות בתוכי מתורגמות לאם.

ולוואי ונעיז לגדול, ולפרוץ, ולהשתנות, ולהתנתק על מנת לשוב אחרים, ולבנות בית. ולוואי והבית יהיה לשער השמים, ומלאכי אלוהים שבנו יפסיקו להיטרף מעלה ומטה ומעלה ומטה, ויעלו בביטחון מעלה מעלה, עד לשער השמים.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics