יעקב יוצא מביתו, נודד גלמוד, ללא מקום ללון:
י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. יא וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.
חלומו – כדרכם של חלומות – משקף את טלטלת נפשו מעלה מטה, בין ייאוש לתקווה, בין חרדה לנחישות להתמודד:
יב וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. יג וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ.
המתח בין חלק החרדה הדינאמי המתנועע מעלה מטה, ובין חלק ההבטחה והתקווה של היציבות, האדמה, אי העזיבה – הוא סודו של החלום וסוד נפשו של יעקב החולם. תגובתו של יעקב לחלום מפתיעה ומוזרה:
טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. יז וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.
האמירה כי יש ה' במקום הזה, מובנת כתגובה לחלום. הגדרת המקום כ'בית אלוהים' מאוד מוזרה. הרי מדובר במקום לא מיושב, כמה אבנים בו, איפה יש 'בית'?!
התודעה החרדה מקושיה, תתרץ מיד כי הפסוק צופה את העתיד, את בית המקדש שיבנה במקום הזה. אנחנו נעדיף להותיר את הקושי על מקומו ולהתקדם הלאה – בינתיים.
יח וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל-רֹאשָׁהּ. יט וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית-אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר לָרִאשֹׁנָה.
שימת האבן כמצבה נראית כמעשה סביר, קריאת שם מקום המצבה 'בית אל' – מוזרה. שוב אפשר לטייח את המוזרות על ידי העמדת קריאת השם על שום העתיד, אבל אם לא נלך בדרך קלה זו, עומדת כאן שאלה קשה: איפה הבית?!
כ וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים. כב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.
מה פשר דברי יעקב שהאבן תהיה בית אלוהים? כמובן אפשר שוב להחליק את הקושי: הכוונה היא שהאבן תהפוך – על ידי בנייה – לבית אלוהים. או שהאבן תהיה בתוך בית האלוהים. אבל המילים שאומר יעקב הן שהאבן עצמה תהיה הבית. מה פשר הדבר?
מהו בית? בדרכו של עולם אנחנו מגדירים בית כמבנה שבתוכו אפשר לדור. מהו בית אלוהים? הלא כדברי שלמה בחנוכת המקדש:
כז כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי?!
כנראה שכאן מתפקדת הוראה אחרת של בית. הפסוק מגלה לנו את ההוראה: המצבה, מלשון עמידה ויציבות. המצבה – מצבת האבן הקשה והחזקה. הבית איננו יציב מכיוון שהוא מקום מגורים. הבית הוא מקום מגורים מכיוון שהוא יציב. אלוהים שאיננו זקוק לבית כמקום מגורים, זקוק לבית כאי של יציבות.
הבית הוא יציב כיוון שגם בעיתות חרדה של עליה וירידה טורפות דעת, יש הבטחה של האחר 'כי לא אעזבך'. עצם ההבטחה היא הבית, 'זה בית אלוהים'. היא הנותנת ליעקב כוח לצאת לגלות, למסע ההתבגרות הקשה שבסופו יזכה להקים את משפחתו. כשיחזור המצבה הזאת תהיה בית אלוהים, האבן העומדת על מקומה, בין אם יבנה סביבה מבנה מגורים ובין אם לא.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
