בפתיחת פרשת ויצא רואה יעקב בחלומו מראה, המהווה מפתח לפרק הבא בסיפור חייו:

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ.  וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ. [בראשית כ"ח י"ב ט"ו]

על פי פשוטו של מקרא [בניגוד לפרשנים, כגון רש"י], אותה קבוצה של מלאכים עולה ויורדת שוב ושוב על הסולם. מה פשרה של תנועה מתמדת זו ללא תכלית? את פשרה אינני יודע, אבל היא תמונת מראה להתרוצצות הבנים בקרבה של שרה, ולהתרוצצות הזהויות של יעקב ['אנוכי עשיו בכורך'] כפי שכתבנו בשבוע שעבר. יתרה מזו. זו תמונה מטרימה של סיפור זוגיותו של יעקב המובילה אל ברכת הזרע הנלווית לה. ההתרוצצות הזאת כשני הבנים המתרוצצים בבטן רבקה מתארת את ההתרוצצות בין שתי נשיו של יעקב – רחל ולאה. אבל יותר מכך: ההתרוצצות הזאת מתארת את נפשה הסוערת של רחל, אהובתו ורעייתו של יעקב. בואו ונתבונן בדמותה של רחל כפי שהיא מתוארת בפרשה. המפגש הראשון של יעקב עם רחל, מבוים באופן המזמין אותנו להשוות אותו למפגש של העבד עם רבקה. התפאורה היא אותה התפאורה, סביבת הבאר:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן-רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ.   [בראשית כ"א י' – י"ב]

משהו קורה במפגש בין יעקב לבין רחל, משהו רגשי חזק המתבטא בכוח גדול של יעקב, בנשיקה ובבכי. ברור כי מדובר בסערה של רגשות שונים, התורה כדרכה לא מסבירה מהם ומשאירה מקום לדמיון היוצר של הקורא. נתחיל מן הבכי. מדוע אדם בוכה? או מכיוון שקורה לו משהו עצוב וכואב, או מכיוון שמתאפשר לו לבטא עצב ישן שהיה עצור בלבו. מכיוון שלא נראה שקרה כאן משהו עצוב, אני מניח שמדובר בהתפרצות של עצב קדום. יש ליעקב על מה לבכות, על אבדן הבית שהיה לו, על כאב העימות עם אחיו. משהו בדמותה של רחל מאפשר לו לראשונה בחייו לבכות, זהו מרכיב ראשון בזוגיות השלימה ביותר המתוארת בתורה. רחל ויעקב יכולים היו להיות זו עם זה במכאובם, לבכות כמו ילדים ולא להתבייש.

מנגד מופיע רגש הפוך, המתפרץ בכוח מפליא. הרועים מחכים עד שתיאסף חבורה, רק אז בכוחות משותפים הם גוללים את האבן. יעקב בראותו את רחל, גולל אותה לבדו. הדבר מפתיע כשהוא לעצמו, ההפתעה גוברת כשאנחנו נזכרים מי הוא יעקב. בעוד עשיו הוא איש ציד איש שדה, יעקב הוא איש תם יושב אוהלים. המיומנות הגדולה שהוכיח עד כה, היתה בהכנת… מרק. אולי זאת דעה קדומה, אבל בעיני רוחי עד לרגע זה לא הצטייר יעקב כשרירן. יותר היה מתאים תיאורו כ'חנון', כמתמיד של ביאליק – שדוף וחלוש. משהו בדמותה של רחל מוציא ממנו את הגבר שבו, את הכוחות שהיו עצורים ולא נגלו עד כה. אישה המוציאה מאיש גם את הילד שבו וגם את הגבר שבו, היא אישה שמלאכי אלוהים עולים ויורדים בה וזהויות שונות מתרוצצות בקרבה. את האישה הזאת יעקב מנשק, נשיקה שהיא מחווה של אהבה וקרבה הנדירה בין דפי התורה. רחל בשומעה מי הוא, נוהגת כרבקה – היא רצה:

וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן-רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ.

וברבקה:

וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל-גְּמַלָּיו.  [כ"ד כ']

אך אינה דומה ריצה לריצה. רבקה רצה כדי לתת, לשאוב מים עבור העבד. רחל רצה כדי לספר. רבקה היא אישה של חסד, של נתינה. רחל שונה ממנה. היא נותנת המון, ליעקב ואחר כך לילדיה, במיוחד לבנימין. אבל הנתינה שלה היא בעצם הווייתה לא במעשים שאנשים קוראים להם 'חסד'.

את רבקה אנחנו מכירים כאישה המתכננת תוכניות המובילות אל המטרות אותן הציגה לעצמה. הדברים באים לידי ביטוי בתכנון ההערמה על יצחק בכדי להעביר את הברכה לבנו האהוב, ואחר כך בתכנון הבריחה של יעקב אל משפחתה של רבקה – שוב תוך כדי הערמה על יצחק. רחל לא מתכננת. הרושם שלי שהיא מגיבה לכל התרחשות כאן ועכשיו, מבלי לשקול את התוצאות. הכוח החזק הבולט בה הוא הרצון, אפשר גם להגדיר אותו כתשוקה. מה רחל רוצה? היא רוצה חפצים, היא רוצה פרחים, והיא רוצה ילדים:

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.  [ל' א']

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל-לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל-לֵאָה תְּנִי-נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ.  [ל' י"ד]

וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ.[ל"א י"ט]

מי שמתבונן ללא מורא בפשוטי המקראות, יכול להיבהל. הדמות יכולה להצטייר כדמות שטחית. אפשר למהר ולגונן על אמא רחל ולומר: היא רוצה ילדים, וכך ראוי לכל אם יהודיה, היא רוצה דודאים כאמצעי למטרה של הבאת ילדים, והיא גונבת את התרפים כדי להיאבק בעבודה זרה. אחרים יאמרו שגנבת התרפים מורה על תשוקה רוחנית לדת אותה הכירה מבית אביה. על פי נקודות מבט אלה שוב ניצבת רחל כדמות ערכית ורוחנית. אני מציע לאחוז באפשרות אחרת החושפת פנים נוספות של רחל. תשוקת הילדים זוכה לביקורת גם מפי יעקב:

וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן.  [ל' ב']

הרבה נשים רוצות ילדים, אבל רחל מתייחדת בעוצמת התשוקה החורגת מההיגיון בכך שהיא תובעת מיעקב את אשר לטענתו איננו בשליטתו, ובכך שהיא מקצינה את הרצון – 'ואם אין מתה אנכי'. התשוקה האדירה הזאת תבוא לידי ביטוי גם בהמשך, כאשר בלדת בנה הראשון היא תקרא לו יוסף על שם התשוקה לבן נוסף, ובלדת בנה השני, כשהיא מתה מפאת סיבוך הלידה היא קוראת לו 'בן אוני', בן הכח שלי. זהו שם אבסורד על רקע התמונה של אישה שכוחות החיים אוזלים ממנה. אבל תשוקת רחל היא כל כך עמוקה, עד מוות. זהו כוחה.

על הדודאים הייתי מציע לא להפיל מטען של מעודדי ילודה, אלא להותירם כתיאור המינימליסטי שבתורה ולהותיר לרחל אוהבת החיים לרצות אותם כשהם לעצמם. וביחס לתרפים, התורה נוקטת בשפה קשה שאיננה עושה חסד עם רחל: גנבת. גם כאן אני מציע לשמוט את הפרשנויות המרככות, ולהותיר את רחל כמשתוקקת לדמויות היפות שעיטרו את בית אבא, לתרפים. אמא רחל היא אישה בכל רמ"ח אבריה, היא המעוררת את האהבה הגדולה באהבות שמכוחה עבד יעקב ארבע עשרה שנה שהיו בעיניו כימים אחדים, היא האוהבת את החיים הפשוטים שיש בהם שמחת ילדים, ושמחת פרחים ושמחת חפצים יפים. כשהיא מסתירה את התרפים היא אומרת ללבן אביה:

וַתֹּאמֶר אֶל-אָבִיהָ אַל-יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי-דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת-הַתְּרָפִים.[ל"א ל"ה]

המטה אוזנו ישמע כאן לא רק תירוץ המאפשר את הגניבה, אלא גם הגדרת זהות. רחל אומרת: אני אישה. כל אישיותה אומרת נשיות, זהו כוחה הגדול היוצר את הגדולה באהבות ויוצר מחדש את אהוב ליבה והופך אותו מתם יושב אוהלים לגבר לאיש שלא מפחד להיות גם הילד הבוכה. היא עצמה אישה וילדה, שלא יודעת מה שיודעים המבוגרים – אסור לקחת דברים של אנשים אחרים.

בתולדותיה של התורה נקלענו לעולם שהכריז מלחמה על הנשיות. מעטפות של צניעות מונעות מנשים להיות נשים ובכך גם מגברים להיות גברים. סיפור האהבה המופלא שבין רחל ליעקב מורה על דרך תורה אחרת. דרך שאיננה חרדה מנשיקה, מגילויי אהבה, וגם מחושניות ביחס לחיים – לפרחים לחפצים ולילדים.