משהו משתבש תמיד ליוסף, יחסיו עם האחרים נקלעים לחיכוך ולאי התאמה. הוא מתחבר לבני בלהה וזילפה, אבל מביא את דיבתם רעה לאביהם. הוא חולם חלום ראשון – חלום האלומות – ומגביר את שנאת האחים אליו. אביו מגלה אמפטיה לחלומו, שומר את הדבר. אבל אז מופיע החלום השני – חלום השמש הירח והכוכבים – והאוהד היחיד שהיה לו, גוער בו. הוא נוסע אל אחיו, מבקש אותם, אבל הם 'נסעו מזה'. כל חיבור לא צולח, תמיד יש תקלה. הוא מושלך לבור.

אח אחד מגלה חמלה ביחס אליו, ראובן, אבל תוכנית ההצלה שלו קורסת בצורה שלומיאלית. הוא מגיע לבית פוטיפר, מצליח, ושוב משהו לא עולה יפה. לא רק שהוא מסתכסך עם אשת פוטיפר, אלא שהשר עצמו לא מבין את התנהלותו שנבעה מאמון ורצון לקשר ומשליך אותו לבור הכלא. גם בכלא הוא מצליח, קונה את אמון שר המשקים ותולה בו תקווה. אבל שר המשקים שוכח את יוסף, ועוד תקווה לקשר ולפדות מתפוגגת. מה קורה אצל יוסף? מהו המנגנון הגורם לקלקול בכל יחס שהוא רוקם?

סוד נפשו של יוסף מתגלה בחלומותיו. הוא חולם את חלום השיבולים המורה על שאיפותיו לשלוט באחיו, ואחר כך חולם עוד חלום. ה'עוד' הוא סיפורו של יוסף. ה'עוד חלום' הוא לא רק חלום שני, אלא חלום המוסיף את ההורים ככורעים ומשתחווים לו. יתרה מזו, הוא מכיל את משאלת האבסורד כי אמו המתה תבוא ותשחווה לו. כך מבליט רש"י:

…ורבותינו למדו מכאן שאין חלום ללא דברים בטלים. ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו, לכך אמר לו: 'הבוא נבוא…' – כשם שאי אפשר באמך כך השאר הוא בטל.

רחל, אם יוסף, הטביעה בו חותם זה בשם שנתנה לו:

וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר.[בראשית ל' כ"ד]

יוסף הוא איש של עוד, של תוספת, תמיד חותר אל מעבר לקיים. זה כוחו, ומכוח זה הוא מצליח להתקדם עד כדי הצעת התוכנית הגרנדיוזית להצלת מצרים. אבל זאת גם חולשתו. מי שחותר לעוד לא יכול לחבור לנתון, למצוי, למצב הקונקרטי בו הוא מוטל ולאדם המסוים מולו הוא עומד. הוא יחבור לבני השפחות אבל גם יבקר אותם, יראה אותם לאור הראוי – מבחן בו הם כושלים. הוא ימשוך את מערך היחסים עם האחים עד הקצה בחלום הראשון ובסיפורו, ולא יניח אלא יוסיף חלום שני חריף ממנו שימוטט את היחס עם האחים. הוא לא יתן אמון בשר המשקים שידאג לו ויזכיר לו זאת בבקשתו, וסופו שבתגובת נגד יעורר שכחה ולא זיכרון.

לקראת ימי החנוכה, מצאתי לנכון להשוות את דמותו של יוסף לצמד דמויות מן המיתולוגיה היוונית – דדאלוס ואיקרוס. דדאלוס היה ממציא גאוני בעל מעוף ודמיון, ובכך הוא מזכיר את יוסף. מינוס מלך כרתים כלא אותו במבוך אותו יצר, ולאחר שנמלט ממנו עם בנו – כלא אותו במגדל. דידלוס בנה לו ולבנו כנפיים משעווה ומנוצות, בעזרתן הם ברחו ממגדל כלאם. דידלוס הזהיר את בנו שלא יגביה עוף כדי שהשמש לא תמס את כנפיו, אבל איקרוס לא עמד בפיתוי. הוא התרומם אל עבר השמש, וכשנמסה השעווה שבכנפיו – נפל ומת. ההעפלה אל השמש הרגה את איקרוס, והיא גם שהובילה את יוסף – בעקבות חלום השמש – ליפול אל בור הכלא. ההשוואה מחריפה את תמונת כשליו של יוסף. בכל זאת יוסף לא התרסק. הוא מצליח לאסוף את שבריו ולהיהפך למשביר גם למצריים וגם לאחיו ולאביו. מהי הנקודה בה נבדל יוסף מאיקרוס?

וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן–וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים. [ל"ט ז' – י"ב]

הנה יוסף הגיע עד לשמש. אם ישכב עם אשת פוטיפר, הוא יהיה השמש והיא הלבנה. במקום הזה מתגלה בו כוח אחר, כוח האיפוק המוסרי: 'וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת?!'

יוסף הוא המשנה למלך ולא המלך. רק בכיסא גדול ממנו המלך, אבל ה'רק' הזה הוא המבדיל בינו ובין איקרוס. איקרוס לא יכול היה לשאת את הכמעט, יוסף הצליח. הוא היה כינור שני ולא חתר להיות כינור ראשון. גם אמו ילדה עוד בן, והוא לא ניצל את כוחו לפגוע בו אלא להפך – גונן עליו. להיות אח משמע להכיר שאינך הכל, ולשמוח בכך.

תכונות הנפש העצמיות ביותר שלנו, הן המובילות אותנו להצלחות אבל הן גם אלה שגורמות לנו סבל. מי שיש בו את תכונת החולם המפליג אל השמש הבלתי נתפשת, הוא זה שיצליח לשנות את העולם ולהניעו והוא גם זה שישלם את המחיר של ההתחברות ליש. אין ארוחות חינם, ואין משחקים שרק מנצחים בהם. אבל אם בארגז הכלים של החולם ישנה גם המידה המוסרית, היכולת למאן, היכולת להכיר באחרים הנוגסים בטריטוריה שלי ולאהוב אותם – אם כוח אשר כזה יש סיכוי שלא יתרסק כאיקרוס אלא ממקום כאבו ידע להביא מזור והצלה גם לעצמו וגם לאחרים.