תמכו בנו
פרשת ואתחנן: בין תיאור לכאב מתפרץ
בפרשת ואתחנן, אנו זוכים לראות את גדולתו של משה, המאפשר לנו לראות אותו פגיע, רגיש ומבקש עזרה.מי שזכה למחנך גדול, זכה לתמונת נפש פרושה הקרובה לנפשו שלו ולחסרונותיה, ותמונה שכזאת יכולה להיות כלי מחנך להתמודד עם הנפש כפי שהיא לעצמה

בתחילת הפרשה מתאר משה את סיפור אי כניסתו לארץ ישראל:
כג וָאֶתְחַנַּן, אֶל-ה', בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר. כד אֲדֹנָי ה', אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה–אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. כה אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן. כו וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, רַב-לָךְ–אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. כז עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה–וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. כח וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ: כִּי-הוּא יַעֲבֹר, לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כט וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא, מוּל בֵּית פְּעוֹר. [דברים ג']

מצד אחד זהו תיאור הנשזר בתיאורי משה את קורות העם, מצד שני אפשר להרגיש בכאב הבוקע בין המילים: 'ואתחנן'. 'אתה החילות' [התחלתי כבר לראות, ההפסקה באמצע מאוד כואבת]. 'אעברה נא' 'ויתעבר' [היפוך המילה מבליט את השבר]. 'לא תעבור' 'הוא יעבור' [המשך 'משחק המילים' עם הפועל 'עבור'. אתה לא תעבור יהושע יעבור]. ובכל זאת, למרות הכאב העצור, נראה כי יש צידוק אובייקטיבי לספר את הסיפור כאירוע המכונן את עתידו של העם.

אלא שלאחר מכן, במיקום לא צפוי, פורץ שוב סיפור אי הכניסה לארץ. הפעם נראה כי לא צידוק עלילתי מביא לחזרה על הסיפור, אלא הכאב הבוקע מליבו הפצוע של משה:
יד וְאֹתִי צִוָּה ה', בָּעֵת הַהִוא, לְלַמֵּד אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם–בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. טו וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם: כִּי לֹא רְאִיתֶם, כָּל-תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. טז פֶּן-תַּשְׁחִתוּן–וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל, תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל: תַּבְנִית זָכָר, אוֹ נְקֵבָה. יז תַּבְנִית, כָּל-בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ; תַּבְנִית כָּל-צִפּוֹר כָּנָף, אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם. יח תַּבְנִית, כָּל-רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה; תַּבְנִית כָּל-דָּגָה אֲשֶׁר-בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. יט וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה, וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם, וַעֲבַדְתָּם–אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ, אֹתָם, לְכֹל הָעַמִּים, תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם. כ וְאֶתְכֶם לָקַח ה', וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה, כַּיּוֹם הַזֶּה. כא וַה' הִתְאַנַּף-בִּי, עַל-דִּבְרֵיכֶם; וַיִּשָּׁבַע, לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת-הַיַּרְדֵּן, וּלְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. כב כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת, אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן; וְאַתֶּם, עֹבְרִים, וִירִשְׁתֶּם, אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת. כג הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן-תִּשְׁכְּחוּ אֶת-בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר כָּרַת, עִמָּכֶם; וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. כד כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֵשׁ אֹכְלָה הוּא: אֵל, קַנָּא.[דברים ד']

הנושא הוא איסור עשיית פסל בתבנית חיה או כוכב, אל תוכו מתפרץ שוב סיפורו הכואב של משה. מדוע? מה קרה כאן?

בתודעתי קפץ כאן סיפור כואב אחר, סיפורו של אלעזר בן דורדיא:
אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים, והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין, והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: 'הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים.' אמרו לו: 'עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו נד) "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה." ' אמר: 'שמים וארץ, בקשו עלי רחמים.' אמרו: 'עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו נא) "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה." אמר: 'חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים.' אמרו לו: 'עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו כד) "וחפרה הלבנה ובושה החמה." אמר: 'כוכבים ומזלות, בקשו עלי רחמים.' אמרו לו: 'עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו לד) "ונמקו כל צבא השמים." אמר: 'אין הדבר תלוי אלא בי.' הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה, עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: 'רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.' [עבודה זרה י"ז ע"א]

הרבה פנים לסיפור הזה, אך לענייננו חשובה תנועת המנוסה. אלעזר בן דורדיא הנואש פונה להרים ולגבעות, לשמים ולארץ, לחמה וללבנה, לכוכבים ולמזלות – כדי שיצילו אותו. בעולמו של אלעזר יש שתי אפשרויות – או לפנות לאלוהים, או לפנות אל עצמו – האפשרות בה הוא בוחר לבסוף. אבל בשלב הראשון הוא בורח מהאפשרויות הללו, ופונה – בניגוד לתמונת עולמו – לגרמי השמים.

נחזור למשה. משה רצה לעבור את הירדן אל ארץ ישראל, מאוד רצה. הוא נתקל בסירוב נוקשה של אלוהים. הוא לא יכול לפנות אליו שוב ולהתחנן. והנה הוא מגיע לפרשת הפסלים של החיות ושל גרמי השמים. התורה אוסרת אותם, אך לא מפני שהם חסרי משמעות אלא מפני שהיא מציגה אלטרנטיבה – אלוהים שהוא מעל לטבע. הייתכן והתפרצות לא מודעת של משה מורה על רצון דומה לרצונו של אלעזר בן דורדיא למצוא עזרה בטבע, בחיות או בכוכבים?! אולי לכן בוקע כאן שוב ללא הקשר סיפור הכאב, עטוף באיסור לפנות אל החיות ואל הכוכבים.

הכאב שלנו מתנגש בערכים. הערכים לא יכולים לבטל את הכאב, הם רק יכולים לבלום אותו. משה הוא מנהיג גדול, וגדולתו בכך שהוא פורש בפנינו את נפשו על נפתוליה ועל מכאוביה. מחנך קטן בונה תדמית של שלמות, מחנך גדול יש לו מספיק ביטחון עצמי להציג את עצמו במערומי נפשו – על חסרונותיה, נפילותיה, פיתוייה. מי שזכה למחנך גדול, זכה לתמונת נפש פרושה הקרובה לנפשו שלו ולחסרונותיה, ותמונה שכזאת יכולה להיות כלי מחנך להתמודד עם הנפש כפי שהיא לעצמה.

השארת תגובה