תמכו בנו
פרשת תולדות: על הזהות
אנו מתבוננים בשלל הזהויות הללו המאפשרים לנו לחיות את כל הזהויות שבנו מבלי לשאול עוד `למה זה אנוכי?` אנחנו יודעים את התשובה: ככה. כאלה אנחנו.

שום דבר לא הולך בקלות אצל האבות, במיוחד לא הלידות. רבקה היתה עקרה, לאחר תפילתו של יצחק היא נפקדה. הקשיים לא תמו, הריונה היה קשה ומוזר:

וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-ה'.
[בראשית כ"ה כ"ב]

הבנים מתרוצצים בקרבה, והיא איננה יודעת כי מדובר בתאומים. ההתרוצצות מובילה אותה לשאול שאלה, אך השאלה נראית כקטועה. 'אם כן למה זה אנוכי – מה?'

רש"י עונה לשאלה: אם כן למה זה אנכי – מתאווה ומתפללת על הריון?
אבן עזרא עונה: אם כן למה זה אנוכי – בהריון משונה?
הרמב"ן עונה: אם כן למה זה אנוכי – בעולם? הלוואי שאמות.
חכמי המדרש ענו: אם כן למה זה אנוכי – בהריון. הלוואי שלא הריתי.

הייתי רוצה להציע לכם פתרון שונה. דמיינו את רבקה, היא יושבת ורואה את התנועות הסמויות בקרבה, רגע בצד ימין, ומשנהו בשמאל. למעלה, ומיד למטה. היא איננה יודעת ששני וולדות בקרבה, ועל כן מדמיינת שיש תינוק אחד המתרוצץ בפראות ובמהירות, רגע מופיע כאן ומיד שם. התמונה הזאת מוכרת לה, זאת תמונת מראה של עצמה:

וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם-כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל-גְּמַלָּיו. וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם-לֹא.                                                                                          [כ"ד י"ז – כ"א]

רבקה היא אישה מאוד טובה, היא נחלצת לעזרתו של הזר. אבל מעבר לטוב ליבה ולמידת החסד המתגלה בה, יש לה אנרגיות מדהימות. היא ממהרת וממהרת ורצה, שוב ושוב אל הבאר. חישבו נא כמה כדי מים דרושים כדי להשקות איש ועשרה גמלים?! האיש משתאה לא רק נוכח הטוב השופע, אלא גם נוכח הריצה הלוך ושוב שהיא בשפה התנ"כית – התרוצצות.

כשרבקה מתבוננת בביטנה הנעה הלוך ושוב באופן מוזר, היא מצביעה עליה כעל ראי ואומרת – למה זה, הדבר הזה המתרוצץ בטירוף, למה הוא אני?! הרי זאת תמונת מראה מדויקת של עצמי. כשרבקה מסתכלת על עצמה במראה התמונה מאוד מבהילה. אולי עד היום לא היתה לה הזדמנות להתבוננות עצמית, ועכשיו היא רואה את עצמה והמראה לא מלבב, הוא מפחיד.

וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.

המענה של ריבונו של עולם הוא פשר להתרוצצות הבנים בקרבה, אבל האם הוא נותן גם פתרון למצוקת הזהות של רבקה? הלא היא שואלת לא על הילד המתגלה כילדים, אלא על 'אנוכי', על זהותה העצמית שנחשפה במראה כמוטרפת, מזגזגת, מתרוצצת?

התבוננות קשובה בדברי המקום, מגלה שהוא נותן לרבקה מענה גם לשאלת הזהות. רבקה היא אמנם גם האישה המתרוצצת מן הבאר אל הגמלים, אבל היא גם האישה עליה מספרת התורה:

…ותשא רבקה את עיניה, ותרא את יצחק, ותפל מעל הגמל. ותאמר אל העבד: 'מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו?' ויאמר העבד: 'הוא אדני'. ותקח הצעיף ותתכס.                                                 [בראשית כ"ד ס"ד-ס"ה]

הדמות כאן שונה, היא עדינה ושברירית, היא נופלת מהגמל – מרוב פחד? מרוב התרגשות? היא מכונסת, מתכסה בצעיף. איך אפשר להבין את סוד נפשה של רבקה המופיעה גם בתיאור זה וגם בתיאור הריצה וההתרוצצות בבאר?

הפתרון שנותן המקום הוא:'שני גויים בביטנך'. אם בטנה של רבקה משמשת ראי, הרי שעתה היא מקבלת משמעות חדשה להתרוצצות: יש לך שתי זהויות שונות, הן אינן יכולות להתלכד, הן נפרדות. יש בך את הצעירה, את הנערה מלאת המרץ וטוב הלב השופע. ויש לך את ה'רב', את המבוגרת המכונסת והמצועפת. אחת מהן היא השלטת בך, רבקה של הבאר, אבל גם השנייה קיימת ואי אפשר להתכחש לה.

שני הילדים נולדו. יצחק היוצא לשוח בשדה, המהורהר, אוהב את הבוגר, את עשיו. רבקה אוהבת את הצעיר. במבט ראשון נדמה שעשיו הוא הפיתוח לרבקת הבאר אחוזת התזזית, ואילו יעקב האיש התם יושב האוהלים מתאים לרבקת הגמל הנופלת ומתכסה בצעיף. המתינו נא מעט, זירת הזהות צופנת בחובה הפתעות.

הנערים גדלים, יצחק מזדקן, הוא רוצה לתת את ברכתו לבנו האהוב עשיו. רבקה אשת התזזיות רוקמת תוכנית בה הברכה תתרוצץ מצד אל צד ותגיע אל בנה האהוב – יעקב. את יעקב היא מלבישה בבגדי עשיו, וכך מבלבלת את יצחק איש הסדר והאיטיות הקורא ביאושו:

הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.                                          [בראשית כ"ז כ"ב]

המובן הפשוט הוא שהקול הוא קולו של יעקב והידיים העוטות עורות גדיי עיזים נדמות ליצחק כאילו הן ידי עשיו. אך בעולם הזהויות גם כאן יש מראה, והפעם היא משקפת את נפשו של יעקב. גם נפשו של יעקב כנפש אימו מורכבת משתי זהויות שונות, האחת עדינה ויושבת אוהלים והשנייה היא העשיו שבו. בינתיים איש השדה שבו לא התגלה, אבל הוא יתגלה במסע החניכה שלו בעתיד. שם יגלה יעקב יכולות של ציד – מסוג ייחודי שלו, זה שיביא לו חלק גדול ממקנה לבן. הוא ילמד להיאבק על שלו, להילחם גם איש המסתורין אותו יפגוש כשייוותר לבדו. כששואל אותו יצחק אביו מי הוא, הוא עונה במשפט שצורם את אוזן חובבי האמת:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ…                                     [פסוק י"ט]

ההיה אבינו בונה אומתנו שקרן?! רש"י מבאר:

אנוכי המביא לך, ועשיו הוא בכורך.

בשמיעה ראשונה נשמעים דברי רש"י כעיוות הפסוק כדי להגן על יעקב מפני השקר. בשמיעה שנייה דרך אוזן הזהות, אולי מספר יעקב ליצחק אביו משהו מסודות נפשו וזהותו. הוא אומר 'אנוכי', כאותו אנוכי של אמא רבקה שתהתה 'למה זה אנוכי?' למה נפשי מתרוצצת ומוטרפת, הוא אומר אנוכי, אני יעקב מוצא בתוכי – ולא רק כמעטפת לי – את עשיו הבכור שלך. זאת איננה האמת הפשוטה לה אנחנו מצפים מאדם מהישוב, יש פה התחכמות יעקבית טיפוסית ['ויעקבני זה פעמיים' קורא עשיו בכאבו].

הסיבה היא שהאמת היא ביטוי לחוק הסתירה, כל דבר הוא מה שהוא ולא משהו אחר. אבל בעולם הזהות החוקיות יכולה להיות אחרת. אמא רבקה יכולה להיות גם נערת הבאר וגם אשת הגמל והצעיף, ובנה יעקב שירש ממנה את מבנה נפשה הסבוך והקסום יכול להיות גם איש חלק יושב אוהלים וגם איש שעיר איש שדה.
ה'אנוכי' של רבקה וה'אנוכי' של יעקב מובילים לעוד 'אנוכי' – החשוב ביותר בשפה התנ"כית:

* אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי.                                                             [שמות כ' ב']

ה'אנוכי' הזה זר באותה הזרות של ה'אנוכי' של רבקה ושל ה'אנוכי' של יעקב. הוא נראה קטוע ומחוץ להקשר. מה פשר האנוכי הזה בסדרת עשרת הדברות? האם הוא ציווי? אם לא – מהו? רש"י מביא כמה וכמה אפשרויות, המבליטות את מוזרות הביטוי. אחת מהן, הדיבר הזה מהווה בסיס ליתר הציוויים:

כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי.

כלומר, מכיוון שהוצאתי אתכם מבית עבדים, הרי אתם מחויבים לקיום הדיברות. פרשנות אחרת קשורה לתחום הזהות, ועל כן יש בה עניין מיוחד לעיון שלנו:

דבר אחר: לפי שנגלה בים כגיבור מלחמה ונגלה כאן כזקן מלא רחמים שנאמר [שמות י"א] 'ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר', זו היתה לפניו בשעת השעבוד, וכעצם השמים משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות, אל תאמרו שתי רשויות הן. אנוכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים.

לפני יעקב בעל הזהויות השונות, לפני רבקה כפולת הזהויות, ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו הוא בעל זהויות שונות. אך בעולם הזהויות לא נובעת מכאן משנת שתי הרשויות [כפירה שהיתה רווחת בתקופת חכמים], אלא יש 'אנוכי', זהות אחת המכילה את הריבוי.

אנו בני בניו של יעקב ובני בניה של רבקה, בני העם של המקום, מתבוננים בשלל הזהויות הללו גם כמראה וגם כמורי דרך המאפשרים לנו לחיות את כל הזהויות שבנו מבלי להיבהל שמא משהו מוטרף בנו, מבלי לשאול עוד 'למה זה אנוכי?', אנחנו יודעים את התשובה: ככה. כאלה אנחנו.

השארת תגובה