תמכו בנו
פרשת תולדות: התרוצצות של זהויות
פרשת תולדות מספרת לנו את סיפורם של יעקב ועשיו, את סיפור זהותם בטרם יצאו מבטן אימם, כיצד כל אדם שואף לזהות עצמית, נבדלת מקרוביו וממשפחתו

רבקה ההרה חווה חוויה מוזרה:
וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-ה'.
מה בדיוק קרה בקרבה? מדוע הגיבה רבקה תגובה קיצונית כל כך המערערת על עצם קיומה?

אפשר לומר כי היתה כאן תחושה גופנית קשה, שגרמה לאם לחוש כי היא מואסת בחייה. ננסה ללכת בדרך אחרת. מאחר והפסוק מורה כי רבקה הלכה לדרוש את ה', נראה מה היה המענה ונבחן האם יש בו כדי לשפוך אור על מצוקת ההתרוצצות.
וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.
מדוע הבשורה כי שני גויים בבטנה, יש בה כדי להרגיע את האם החרדה?

אפשר לומר כי רבקה הרגישה התרוצצות, ולא ידעה כי שני וולדות בקרבה. התחושה מוזרה, והידיעה כי שני תינוקות בבטנה נותנת לה פשר ומסבירה אותה, מפוגגת את המוזרות. אך אפשר לומר כי רבקה ידעה כי יש לה שני עוברים, ככתוב: 'ויתרוצצו הבנים בקרבה.' אם כן מה היתה המצוקה ומה היה הפשר המתיר שניתן לה?

ההתרוצצות מורה על ריצה לכאן ולשם, חוסר סדר והעדר כיוון. בת קול של התוהו והבוהו של תחילת ספר בראשית מרחפת על פני המילים המתארות את המתחולל במעי רבקה. על פי קריאה זו, רבקה יודעת כי שני בנים לה, אבל היא נחרדת מאי הסדר, מערבוב הזהויות, מכך שאין הם נעים בהרמוניה זה עם זה. אלוהים אומר לה כי שני גויים בבטנה, ולא שני אחים בני עם אחד כמשה ואהרון או כראובן ושמעון. ההכרה כי שני גויים הם ושני לאומים העתידים להיפרד זה מזה, נותנת פשר להתרוצצות. למרות שההתרוצצות ממשיכה, עתה היא מובנת. לכן נחה דעתה של רבקה.

אם נתבונן במילה 'התרוצצות' נגלה כי יש לה שתי משמעויות. האחת היא ריצה הלוך ושוב, והשנייה – כתוצאה מכך, ערבוב הדמויות זו בזו וקושי להבחין ביניהן. דבר ה' נתן פשר לריצה לכיוונים השונים, בכך שאכן מדובר בשתי זהויות שונות ונפרדות. לשני גויים ולשני לאומים יכולות להיות זהויות שונות, זה 'בסדר'. אך מה בדבר ההיפוך? ערבוב הזהויות? מה פשרו? אלוהים אותו הלכה רבקה לדרוש לא התייחס לכך, אך נראה שעתידם של שני הבנים גילה גם פשר לכך. כשרצתה רבקה שיעקב יקבל את הברכה שיועדה לעשיו, הכינה לו תחפושת – תחפושת לעשיו. יצחק כהה העיניים הרגיש במשהו מוזר, הוא קורא ליעקב:
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב גְּשָׁה-נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי  הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם-לֹא.

הבדיקה לא הובילה לתשובה אלא לבלבול רב:
וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.
האוזן שלי שומעת כאן בת קול של 'ויתרוצצו'. הנה מתרוצצות הזהויות, זהות יעקב מתערבבת עם זהותו של עשיו. אולי עכשיו נבין את מחזה האבסורד שהתחולל בקרבה של רבקה. מצד אחד התרוצצות הבנים הורתה עד כמה הם שונים זה מזה, אחרים, אחרות שאיננה ניתנת לגישור. מצד שני ההתרוצצות הורתה עד כמה הם אחוזים זה בזה, אי אפשר להפריד את הזהות המעורבבת לשתיים נפרדות.

מבלי להיכנס למשמעויות הפוליטיות של זהויות שונות שאי אפשר להפריד ביניהן, נצביע על דבר הקשור לסוגיית הזהות: כל אדם שואף לזהות עצמית, נבדלת מכל האחרים. במיוחד אנחנו מנסים לבדל את עצמנו מזהויות הקרובות לנו, מהורים ומאחים. יחד עם זאת, אין זהות נבדלת. כל זהות רקומה באחיותיה, וככל שהזהויות קרובות יותר – התפרים ביניהן ובין זהותי חזקים יותר. המתח בין שני ההפכים הללו, היפרדות והצטרפות, הוא ספר חיי האדם, הוא ספר חיינו.

השארת תגובה