פרשת שופטים: צדק צדק תרדוף, לעולם לא תשיג

החוק נועד כדי לייצר סדר ולמנוע מהאדם להעצים את עצמו על חשבון האחר - זו תובנה מובנת למדי - אז מה באה ללמד אותנו פרשת שופטים? איזה חידוש מסתתר בה?

פרשת שופטים פותחת בשרטוט קווי היסוד לתורת המשפט. לכאורה – מהו המשפט? המשפט עוסק בחוק ובניסיון לקיימו. החוק, בניגוד לחוק הטבע, יכול שלא להתממש. מערכת המשפט אמורה לכפות אותו על בני האדם.

החוק עומד בניגוד לטבע האדם השואף להעצים עצמו על חשבון האחר. האם לפרשת שופטים יש מה לחדש ביחס לתמונה זו?

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְבמדבר ט"ז, יח-כ

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך"

את השופטים ואת השוטרים יש למקם בשער העיר. מדוע? התשובה לפיה בעולם העתיק היה נהוג למקם את בית המשפט בשער העיר – איננה תשובה. אנחנו מנסים להבין מדוע צמח המנהג הזה, גם אם הוא רווח מעבר לגבולות עם ישראל.

אפשר לראות את מערכת המשפט כמערכת הנותנת מענה לבעיה קונקרטית. כשם שאם פורצת שריפה יש לפנות למכבי האש, כך אם יתבצע מעשה עוול – יש לפנות לבית המשפט. אך אפשר לראות את תפקיד מערכת המשפט באופן אחר. אדם נכנס לעיר, לטריטוריה המסוימת, והוא חרד מפאת כוחות עוינים העלולים לפגוע בו. הפגישה בבית המשפט ובתחנת המשטרה בשער העיר, יוצרת ביטחון כי כאן מדובר בטריטוריה שהחוק שולט בה. המשפט לא בא לתת מענה לבעיה קונקרטית של עוול, אלא ליצור אורח חיים.

"לא תטה משפט"

ההיגד הזה מורה כי ללא אמירתו – הייתה הטיה של המשפט. מדוע? אולי לפני שנשאל מדוע, נבדוק מדוע שייך מושג ההטיה ביחס למשפט? בשימוש במושג ההטיה מקופלת תובנה כי המשפט איננו מימוש של אידיאת הצדק, אלא איזון בין שני מושגי צדק שונים. אין צדק אחד. יש מפגש של תמונות עולם של שני בעלי הדין. לכל אחת מהן יש מערך שלם של צידוקים, שממנו אפשר לגזור את המעשה שהוא עשה או רוצה לעשות. תפקיד השופט איננו למצוא את הצדק, אלא לאזן בין תמונות הצדק השונות. זאת תמונה קשה, כיוון שהיא מורה שאין צדק שלם.

אם נצרף אותה לתמונת השער הראשונה, נקבל עוד רובד ביחס למושג הביטחון. האדם הפוגש את בית המשפט שבשער העיר לא בטוח שהצדק ייעשה, הוא בטוח שבעיר הזאת ישנם אנשים שימצאו את האיזון בין הצדק שלו ובין הצדק של האחרים. זהו המירב שאותו אפשר להשיג ולו אפשר לקוות. גם ביטחון מוחלט לא קיים בעולם.

"לא תכיר פנים"

אילולא ההיגד הזה, כנראה הייתה הכרת פנים. אבל מהי הכרת הפנים? ישנה הכרת פנים גסה: אני מכיר את האיש, הוא שכן שלי. על כן אטה את הדין לטובתו. אך ישנה הכרת פנים עדינה: אני מכיר את האיש מתוך הסיפור. אני מזהה את פניו, את סיפור פניו שהוא סיפור חייו. אני מבין את הנסיבות שהובילו אותו לפעול כאשר פעל. ההיגד "לא תכיר פנים" בא אל מול הכרת הפנים העדינה. אם תכיר את פניו של האיש, תראה את הצדק שלו – את המערך הסיבתי שהוביל אותו לנהוג כאשר נהג. אבל המשפט הוא איזון בין תמונות שונות, ועל כן הכרחית מידה מסוימת של ניכור.

זה היגד קשה. הניכור הוא מחלה אנושית חמורה, הוא מוביל לרעות מוסריות רבות. כשאינני רואה את פניו של האחר – כפי שהורה לווינס – אני עלול לפגוע בו ולהסיר את אחריותי ביחס לגורלו. הפיכת הפנים למספר – נקודת הקצה של הניכור – הפכה לתמרור אזהרה מוסרי שאסור להתעלם ממנו גם בהופעות מתונות שלו. והנה טוען הפסוק: כדי להגיע לצדק של איזון, אין ברירה אלא להגיע לניכור. הצדק הוא פרויקט קשה – גם מבחינה מוסרית.

"ולא תיקח שוחד"

יש שוחד גס ויש שוחד עדין. השוחד הגס הוא כשאחד מבעלי הדין נותן כסף לשופט, והשופט שעיניו התעוורו מטה את הדין. עד כדי כך הוא גס, שהלב תמה האם צריך להזכירו.

השוחד העדין הוא שוחד שאף אחד לא נותן, אבל השופט לוקח אותו. השופט רואה את מסכנותו של האיש, הוא יודע שמילה שלו תביא לו גאולה. תחושת הכוח הזאת היא היכולה לעוור את הפיקח ולסלף את דבריו. אסור לקחת שוחד. צריך להפעיל את הניכור, להפשיט את המקרה, לדון בשתי תמונות הצדק ולאזן ביניהן. כך נגיע לא למשפט השלם אלא למשפט המאוזן. כמה בגרות נדרשת כדי להכיר בגבולות הללו.

"צדק צדק תרדוף"

אחר הצדק אפשר רק לרדוף, אי אפשר להשיג אותו. לא מפני שהצדק הוא אידיאה אינסופית, אלא מפני שהצדק הוא איזון בין שתי תמונות צדק ועל כן לעולם איננו מושלם.

אם נצרף עתה את פיסות התמונה, נקבל את החידוש של התורה בתורת המשפט. משפט הוא איזון בין תמונות צדק שונות. ככזה, הוא לעולם חסר, לעולם אפשר רק לרדוף אחריו ולא להשיגו. כדי להתקרב אליו יש לעשות מעשה חמור של ניכור, כדי להתנכר אסור לקחת את השוחד העדין שהוא הישות והקיום האנושי. התקרבות למחוזות אלה, היא המקנה ביטחון לאיש הבא לעיר הזרה, ידיעה כי כאן נמצאים אנשים – לא מושלמים, אך חותרים אל השלמות.

הערת סיום: מהמשפט האזרחי למשפט הבינלאומי.

הפסקה מסתיימת בהיגד "לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". מה פשר הקשר הסיבתי בין מערכת המשפט שאת קוויה שרטטנו ובין ירושת הארץ?

אפשר לראות זאת כמערך שכר ועונש: אם תהיו טובים (תקימו מערכת משפט טובה) – תקבלו שכר (תרשו את הארץ), אך אפשר לראות זאת באופן אחר. כבר מימים קדמונים ברור היה כי הארץ הזאת מצויה בסכסוך בין ישראל ובין עמים אחרים. אין אפשרות להגיע לצדק מוחלט ביחס לירושת הארץ. יש כאן התנגשות בין שתי תמונות צדק, זו של ישראל וזו של העם או העמים האחרים. מי שיידע לכונן מערכת משפט הבנויה על איזון בין תמונות צדק, מי שידע שאי אפשר להגיע לצדק מוחלט – אולי יצליח להגיע גם לפתרון הסכסוך על הארץ. רק הכרה כי אפשר לרדוף אחר הצדק בסכסוך הזה ולא להגיע אליו, תאפשר את הפתרון ואת הירושה.

השארת תגובה