כשמשה מתלבט אם לקבל את השליחות לגאול את ישראל או לא, הוא מציג לאלוהים שאלה המטרידה אותו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, וְאָמְרוּ לִי 'מַה שְּׁמוֹ?' מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?!

הרושם הוא שהשאלה איננה רק שאלת 'איך קוראים לך?' שכמותה שואל אדם את הזר שאיננו מוכר לו, הא ראיה שמשה מזהה את האלוהים כ'אלוהי אבותיכם'. כנראה שהשאלה מקפלת בחובה משהו נוסף. בשלב זה אינני יודע מהו הדבר הנוסף אליו חותרת השאלה, אבל אולי מתוך התשובות לשאלה אפשר יהיה לשחזר אותה. שתי תשובות נותן ריבונו של עולם למשה:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. וַיֹּאמֶר: כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:

וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר:

שתי התשובות מוזרות. התשובה השניה לא ברורה, שהרי היא כלולה בשאלה. משה אומר שהוא יאמר לבני ישראל שאלוהי אבותם שלח אותו, והתיאור הזה לא יספיק להם והם ישאלו מה שמו. לומר להם שהשם שלו הוא אלוהי אבותיכם, ואפילו פתיחת המושג 'אבותיכם' ל'אברהם ייצחק ויעקב' לא מוסיפה כל אינפורמאציה לשואלים ולא מהווה תשובה עבורם.

גם התשובה הראשונה כבר היתה באמתחתו של משה לפני ששאל. שהרי לשאלתו הקודמת –

'מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?!' –

ענה לו אלוהים: וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:

אם נתבונן במושג השם, נבחין כי הוא כולל שתי משמעויות שונות. המשמעות האחת היא סימון. כשאני מבקש מחברי 'קרא לי את יוסף' השם 'יוסף' מסמן את האיש שחברי מתבקש לקרוא לו. בעזרתו הוא יודע למי מכל קבוצת האנשים לקרוא. המשמעות השניה היא תיאור מהות. אני מחזיק בידי חפץ ושואל את חברי 'מה זה?', הוא עונה לי: 'צמח'. הוא לא מסמן לי את החפץ שהרי החפץ כבר מסומן באחיזתי. הוא אומר לי משהו על מהותו אותו לא ידעתי. זה צמח ולא חיה ולא דומם. משה לא מבקש לסמן את השולח, שהרי זאת הוא עושה בעצמו – 'אלוהי אבותיכם שלחני אליכם'. משה מבקש מאלוהים לתאר לו את מהותו.

למה התשובה 'אלוהי אבותיכם' לא מספקת? מפני שהיא רק מסמנת ולא מתארת את המהות. כנראה שמשה חושש שהסימון לא יספיק. למה? אולי מפני שלא בטוח שמי שהוא אלוהי אבותי יכול להיות משמעותי עבורי. העבר לא תמיד רלוונטי להווה, אולי זאת ברית שהיתה ואיננה עוד, ואי אפשר לסמוך עליה בהתמודדויות העכשוויות. לכך באה התשובה הראשונה. התשובה הראשונה הופכת את ההבטחה – 'כי אהיה עמך' – לשם. כנראה שאלוהים חושב שזה שם מתאר מהות. מי אני? אני הוא זה שאהיה עמך בעתיד. כנראה שאפילו את אלוהים התשובה הזאת לא מספקת, שהרי הוא מוסיף את התשובה השניה. למה היא לא מספקת? מפני שבדרך כלל שמות מהות מציינים את המהות העכשווית. מה יהיה בעתיד – ימים יגידו, אני רוצה לדעת את המהות כאן ועכשיו.

נמצא – משה ביקש תיאור מהות עכשווית, וקיבל שתי תשובות לא מספקות. האחת מתאר מהות עתידית והשניה מהות עבר. מה פשר אי ההתאמה הזאת בין המשאלה ובין המענה?

אי ההתאמה חושפת את הטראגיות שבמצב העכשווי. העבר כבר איננו, העתיד עדיין לא נמצא וההווה נעדר. למעשה מבחינה קיומית, כאן ועכשיו במצריים בשעת השיעבוד – אין אלוהים לישראל. היה לאבותיהם, יהיה בעתיד אבל עכשיו אין. לאלוהים אין תשובה למשאלתם של ישראל, אין תשובה שתשקיט את החרדה ותנסוך בהם אומץ לבצע מרד כנגד פרעה ולהעיז לברוח ממצרים. שתי התשובות חושפות את האמת הקשה כי מעשה ההכרעה לצאת ממצריים דורש את הכוח לבחור בתנאי אי וודאות מתוך הימור על עתיד לא ידוע.

כל אחד מאיתנו ניצב כפעם בפעם בפרשת דרכים בה נדרשת ממנו הכרעה. הפחד מאי הוודאות מושך אותנו להיסמך על תקדימי העבר או על תקוות העתיד. אך למעשה ברגע ההכרעה העבר לא מועיל מכיוון שאולי הוא לא ישוב ולא יחזור על עצמו. התקווה גם היא יכולה להיות תקוות שווא. זאת משמעותה של בחירה והכרעה. אתה בוחר בצעד מסויים כי בו אתה רוצה ולא מכיוון שאתה יודע שהוא הצעד הנכון. משה כמנהיג והעם אליו הוא פונה חייבים להכריע למרות חוסר הוודאות. העובדה כי הם הכריעו במצב שכזה מהווה מקור השראה לבניהם במצבים שונים. מקור השראה ולא מקור וודאות, שהרי מצב שכזה הוא תמיד מצב יחידי ושום תקדים או תקווה אין בכוחם להקהות את חריפות הבדידות והעוצמה הנדרשת לקבלת ההחלטה שיש בכוחה לשנות את הגורל לכאן או לכאן.