ספר שמות הוא ספר השעבוד והגאולה, חלקו הראשון מתמקד בעבדות ישראל במצרים. הספר פותח בקבוצת שמות בני ישראל:

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.

מבחינה ספרותית יש הצדקה לפתיחה מעין זו, המהווה ראש גשר בין סוף ספר בראשית לבין תחילת ספר שמות. רש"י מביא את דברי מדרש רבה, המוסיפים נופך רגשי לפתיחה הזאת:

אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן [אחר מיתתן], להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיהו מ כו) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא:

כשקראתי את הדברים הללו הרגשתי ברגע הראשון אי נוחות. "להודיע חיבתן"?!

הקדוש ברוך הוא מוביל את בניו אל ארץ קשה, לתקופת שעבוד שתשבר את רוחם ואת נפשם. האין אי התאמה בין המצב האלים אליו הוא מכניס את בניו, ובין פריטת השמות והחיבה המקופלת בה?!

נתלה את השאלה הזאת בבית מדרשנו, ונפנה להתבונן באחד הביטויים המופיעים בתנ"ך כתואר ותיאור לתקופת השעבוד במצרים:

וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה. [דברים ד']

כִּי-עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל. [מלכים א' ח']

הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי.[ישעיהו מ"ח]

אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי-אוֹתָם מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם מִכּוּר הַבַּרְזֶל לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּכֹל אֲשֶׁר-אֲצַוֶּה אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. [ירמיהו י"א]

וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר. יח בֶּן-אָדָם הָיוּ-לִי בֵית-יִשְׂרָאֵל לסוג (לְסִיג) כֻּלָּם נְחֹשֶׁת וּבְדִיל וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת בְּתוֹךְ כּוּר סִגִים כֶּסֶף הָיוּ. {ס} יט לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' יַעַן הֱיוֹת כֻּלְּכֶם לְסִגִים לָכֵן הִנְנִי קֹבֵץ אֶתְכֶם אֶל-תּוֹךְ יְרוּשָׁלִָם. כ קְבֻצַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת וּבְדִיל אֶל-תּוֹךְ כּוּר לָפַחַת-עָלָיו אֵשׁ לְהַנְתִּיךְ כֵּן אֶקְבֹּץ בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וְהִנַּחְתִּי וְהִתַּכְתִּי אֶתְכֶם. כא וְכִנַּסְתִּי אֶתְכֶם וְנָפַחְתִּי עֲלֵיכֶם בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי וְנִתַּכְתֶּם בְּתוֹכָהּ. כב כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר כֵּן תֻּתְּכוּ בְתוֹכָהּ וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה' שָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עֲלֵיכֶם. [יחזקאל כ"ב]

מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וּבֹחֵן לִבּוֹת ה'. [משלי י"ז]

מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ. [משלי כ"ז]

התבוננות במכלול המקורות מורה, כי יש שימוש לדימוי הכור באופן כללי ככלי לתיאור דרך הנהגתו של אלוהים את האדם. בצידו יש שימוש מרוכז בדימוי כתיאור לאופן הנהגת אלוהים את ישראל במצרים. הלב נוטה לומר כי השימוש הכולל הוא הקדום, ולאחר מכן ניטל כתיאור פרטי ליציאת מצרים.

מהו הכור? רש"י מסביר: "הוא כלי שמזקקים בו את הזהב". [דברים ד' כ']

אפשר להגיע לפירושו לבד, כשקוראים את קבוצת הפסוקים בהם מופיעה המילה 'כור'. ראו במיוחד את התיאור המפורט בספר יחזקאל. [אם מי מכם יתמה מדוע לאחר תיאור זיקוק הזהב בכור, מסיים הנביא בדימוי של זיקוק הכסף, הרי שגם הרד"ק { הרד"ק – רבי דוד קמחי, מגדולי פרשני התנ"ך ובעלי הדקדוק העברי. חי בין השנים 1160 ל1235. נולד ברובנס שבדרום צרפת למשפחת דקדקנים ממוצא ספרדי. הושפע מהפילוסופיה של הרמב"ם} תמה על כך וכתב:

"ומה שזכר כסף אחר שזכר בתחלה שאר מתכות… שהוא מאוחר ההתכה מהבדיל והעופרת, רוצה לומר בזה שיכלו באיחור זמן ברעב ובדבר ובחרב לא בזמן מועט".

מה המשמעות של הדימוי 'כור הברזל'?

נראה לי כי בביטוי הזה טמונה תמונה, שבה ייסורים אינם בדווקא סבל, אלא הם יכולים להיתפס ככלי לזיכוך האדם מהפסולת שבו. 'הכל בראש' כמו שאומרים הילדים. אתה יכול לתפוס את ייסוריך כרעה שנפלה עליך, ולהרגיש שככל שהם מתרבים ומתמשכים כך אתה נופל נשבר ונהרס. אתה יכול לתפוס את ייסוריך כסדנת חינוך שסופה להוציא אותך טוב יותר. הטוב איננו טוב חדש, הוא טוב שהיה בך, אלא שהוא היה מעורב בהרבה סייגים ופגמים. הכור הוציא את הסייגים, והותיר בך את עצמיותך שהיתה בך מלכתחילה.

מכאן נגזרת גם תמונה חדשה של שעבוד מצריים. בתמונת העולם הדתית, אלוהים הוא הסיבה המסובבת את השעבוד. אם אראה את השעבוד כרעה, הרי שאלוהים גורם רע. אבל אם אראה את השעבוד כטוב, הרי שאלוהים מתוך חיבתו ורצונו לחשוף את עצמיותי המזוככת – מכניס אותי אל הכור.
כך מעבד מדרש שוחר טוב את הפסוק בדברים שהובא לעיל:

וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה: כשם שהזהבי הזה פושט ידו ונוטל הזהב מן הכור, כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים.

אגב: אצל אחותנו הצעירה, הנצרות, יש מושג מכונן והוא 'כור המצרף' (Purgatorium). המושג מציין את המקום שאליו מגיעה הנשמה לאחר המוות, ובו מצרפים את החטאים שאינם מאוד חמורים כתנאי לכניסה לגן עדן. המושג הזה לא היה רק מושג תיאורטי, אלא גם יישומי ואפילו כלכלי.

בימי הביניים האמינו רבים מהנוצרים כי הם יכולים לחשוך לעצמם את החוויה המפוקפקת של מעבר בכור המצרף, על ידי תפילות, עריכת מיסות ו… קניית כתבי מחילה. בעולמנו היהודי כור המצרף או כור הברזל הוא ראשית חלק מהחיים בעולם הזה, ושנית – כבמצריים – אין קיצורי דרך ואי אפשר להגיע אל הזיכוך ללא מעבר ממשי בו.]

נחזור לקושי שתלינו בבית מדרשנו. האומנם ייתכן שהמניין של שמות בני ישראל בתחילת ספר שמות בא להודיע חיבתן? הייתכן שלאחר הבעת החיבה יתחיל השעבוד שעל פניו הוא ביטוי של ניכור ועוינות?

אכן כן. אם נראה את השעבוד ככור הברזל של זהותנו, הרי שהכנסתנו אליו היא ביטוי של חיבה. אני מרגיש שגם בחיינו העכשוויים בארץ ישראל, אם נראה את השנים הראשונות של בניית היישוב בארץ ואפילו את שנות סבלות השואה ככור הברזל שעיצב את זהותנו, נקבל מבט אחר על חיינו.

לא רק ההיסטוריה של אנשי השואה ושל ראשוני המתיישבים בארץ תזכה למבט אחר, אלא חיינו העכשוויים. מורי ורבי הפילוסוף הרמן כהן בנה את תורת המוסר שלו על הדגם של החשבון האינפיטסימאלי, העוסק בטורים אינסופיים ושם דגש חזק על נקודת הראשית המכוננת את הטור האינסופי. מי שמודע לכך שנקודת הראשית של זהותו היא נקודה קשה של כור הברזל, רואה את חייו – גם לאחר שיצא מהכור והוא יושב תחת תאנתו – בפרספקטיבה שכזאת. חייו לא יימדדו באמות מידה נהנתניות, אלא באמות מידה של משמעות שצורפה בכור מחצבתו.