תמכו בנו
פרשת שמיני: על מצבים מורכבים
מה עושים במצב בו יש לקבל החלטה, אך שתי האפשרויות ראויות באותה המידה? כיצד ניתן לקבל החלטה במצב זה? ד"ר משה מאיר שואב כלים מתוך פרשת השבוע

בפרשת שמיני מתוארת ההתרחשות העלומה, בעקבותיה מתו שני בני אהרון. נתבונן הפעם לא בהתרחשות, אלא בתגובות הרגש התבונה והמעשה אליה.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. (ויקרא י' ג')

כבר במבט ראשון אפשר להבחין, שתי תגובות הן: תגובת משה ותגובת אהרון. האם אהרון שותק מכיוון שהוא מסכים עם משה? או אולי מפני שהוא חולק עליו? תגובת משה עצמו נחלקת לשני חלקים: האחד – ' בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד', והשני – 'הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' '. החלק השני מורה, כי משה נזכר בדברים שאמר ריבונו של עולם, והם צופים את ההתרחשות הקטסטרופלית. היכן אמר זאת ריבונו של עולם? רש"י עונה על השאלה בעקבות הגמרא במסכת זבחים:

(זבחים קט"ו) היכן דבר? 'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי' (שמות כ"ט). אל תקרא 'בכבודי' אלא 'במכובדי'.

זאת דרשה, שאינה עולה עם פשוטו של מקרא. הפסוק מדבר על התגלותו של ריבונו של עולם באוהל מועד, ולא על מות אנשים טובים. אם נצמד בפרשתנו לפשט, עומדות בפנינו שתי אפשרויות: האחת – משה מתייחס לדבר שאמר לו ריבונו של עולם, אך לא נכתב בתורה. השנייה – משה אומר שריבונו של עולם אמר זאת, למרות שהוא לא אמר זאת. האפשרות השניה נראית לי מעניינת יותר. אל תתמהו על משה האומר דבר שאינו אמיתי, הוא אומר דבר הנשמע. עיקרון זה נוסח על ידי חכמים:

אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום. (יבמות ס"ה ע"ב)

ערך האמת איננו ערך עליון. כאשר דבר שאינו אמיתי יביא שלום ושלווה, ראוי לומר אותו. אחד המרכיבים של השבר הפוקד אדם, הוא היות ההתרחשות בלתי מוכרת. האדם על מערכות התודעה שלו עומד נדהם מול המכה החדשה, אליה לא הוכן ואיתה הוא לא יודע להתמודד. כשמשה אומר לאהרון כי ריבונו של עולם כבר התייחס למצב קיצון שכזה, הרי הוא הופך אותו למוכר וממזער את המרכיב הטראומטי שבו. אהרון שותק. מה אומרת שתיקתו? אפשרות אחת היא שאהרון מקבל את דברי משה, שותק ומעכל אותם. אפשרות שנייה היא שאהרון לא מקבל את דברי משה. יתכן שהוא לא 'קונה' את דברי משה, שריבונו של עולם הקדים והתייחס למצב שכזה. ייתכן שהוא מקבל את דברי משה, אך מתנגד להם. לדעתו לא יעלה על הדעת שאנשים שהם קרוביו של הקדוש ברוך הוא, שהמניע למעשה שלהם הוא רצון להתקרב אליו, יומתו. לדעתו כמחאה או כביטוי לכאב, ראוי להתאבל ולשבור את הכלים. כך כותב הרב סולובייצ'יק, במסתו על האנינות:

האנינות מייצגת את התגובה האנושית הספונטנית מול המוות. זו זעקה, צווחה או יללה של אימה מבעיתה ושאט נפש. האדם מגיב על התבוסה שהובס בידי המוות על ידי השלמה כנועה ומוחלטת, על ידי ייאוש שחור והרסני, מזוכיסטי ומכלה כל. האדם מתחיל להטיל ספק בעצם מציאותו הייחודית, כשהוא מוכה בידי כוחות הרע, תפילותיו לא נענו, והריהו מוקף באפלה נוראה, עזוב ובודד. הספק מתפתח במהירות להכרה אכזרית, והאדם המפקפק נעשה לאדם לעגני…

ההלכה חושפת רגש גדול של חמלה כלפי האדם הנבוך והמתייסר, האחוז בחוזקה במלתעותיו של הגדול שבאויביו – המוות. ההלכה לא ניסתה מעולם ליפות את מראהו של האדם המת, על הצער שהוא מעורר ועל כיעורו. אף שההלכה מאמינה באמונה שלמה בחיי הנצח, באלמוות, ובקיום טרנסצנדנטלי מתמשך של כל בני האנוש, היא הבינה יפה, כאותה אם אוהבת ומבינה, את בהלתו של האדם ואת מבוכתו כשהוא ניצב מול פני המוות. על כן מקבלת ההלכה בהבנה ובסובלנות את אותן מחשבות וספקות מייסרים ו'מטורפים'. היא לא ציוותה על המתאבל להתכחש לקיומם, רק משום שהם עומדים בסתירה לעקרון ההלכתי הבסיסי הרואה בבחירת האדם את היותו מלך הבריאה כולה. היא התירה לאדם ללכת לזמן מה בדרכי לבו, וקבעה כי הוא פטור מכל המצוות. ('מן הסערה' עמ' 44-43)

נחזור לפרשתנו. על פי אפשרות זו, מאפשרת לנו התורה להתבונן במצב על כל מרכיביו. אין כאן אמירה חותכת, אלא מבט החושף הן את הזרות שבהקרבה, והן את העוצמה החיובית שבה.

ישנו עוד עימות בין משה ובין אהרון, סביב התגובה למות בני אהרון:

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף, וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא-אֲכַלְתֶּם אֶת-הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת-עֲו‍ֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'? הֵן לֹא-הוּבָא אֶת-דָּמָהּ אֶל-הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי.וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו. (ויקרא י' ט"ז-כ')

משה טוען, כי מכיוון שהוכרע כי אהרון ובניו הנותרים לא ינהגו מנהגי אבלות, היה עליהם לבצע את עבודתם כסדרה. שעיר החטאת הוא קרבן שדמו נזרק מחוץ לקודש, ועל כן על הכוהנים לאכול אותו. אהרון חולק על משה. כבודו של הסדר במקומו מונח, אבל היום קרה אשר קרה. אי אפשר לעבור על כך לסדר היום, יש לתת ביטוי לשבר. על פי פרשה זו, גם משה וגם אהרון אינם יודעים מה רצונו של ריבונו של עולם בסיטואציה משברית שכזאת. שניהם יכולים רק לשער מה ייטב בעיני ה'. למרות שבמחלוקת הראשונה שתק אהרון, ולפחות הלכה למעשה קיבל את דעתו של משה, כאן הוא עומד על דעתו שלו.

זו דוגמה מובהקת של מחלוקת. שני ערכים מתנגשים זה בזה, ואינם יכולים לעלות בקנה אחד. הערך האחד הוא החובה להחזיק בסדר גם ואולי דווקא אל מול מצב משברי, הערך השני הוא נתינת מקום לכאב ולשבר. אילו היתה מתקבלת עמדתו של משה, הרי שאהרון ובניו גם לא היו נוהגים מנהגי אבלות – לא פורעים את ראשם ולא קורעים בגדיהם, וגם אוכלים את שעיר החטאת. אילו היתה מתקבלת עמדתו של אהרון, הרי שהם היו נוהגים מנהגי אבלות ולא אוכלים את השעיר. עתה כששתי העמדות מתנגשות זו בזה, הרי שבעולם הרגש הן גוברות על חוק הסתירה: גם הסדר נשמר על כנו, וגם השבר קורע אותו. ואילו בעולם המעשה הכפוף לחוק הסתירה, יש ביטוי לכל אחת מהעמדות: הם  לא נוהגים מנהגי אבלות, אך לא אוכלים את השעיר.

רבים וטובים לא משכילים להתנשא בעולם הרגש והתבונה אל מעבר לחוק הסתירה. כך נוצר עולם פשוט ופשטני, בו קיים חוק האו או. השחור והלבן מתחרים זה בזה, ותמיד האחד מנצח והשני מנוצח. התבוננות בישות מורה שסיפור חיינו שונה. חוק הסתירה תקף רק ביחס לפעולות, כאן עלינו לבחור אם לעשות מעשה מסוים או את הפכו. אבל עולם התבונה והרגש יכולים וראוי שיכירו בכן ובלא השרויים זה בצד זה, בשמחה ובעצב, בסדר ובתוהו, ביש ובאין.

השארת תגובה