כך אומר הנסיך הקטן:

כך דרכם של המבוגרים החובבים ספרות ומספרים. אם סחת להם על חברך החדש, לעולם לא יבקשו לדעת את עיקרי הדברים ולא ישאלו: "מה טיבו של חבר זה? האם קולו ערב לאוזן? אלו משחקים חביבים עליו ביותר? האם הוא אוסף פרפרים?" ורק זאת יבקשו לדעת: "בן כמה הוא? כמה אחים לו? מה משקלו? כמה משתכר אביו?" הם סבורים כי רק כך אפשר להכיר את האיש ולעמוד על טיבו. אם תספרו למבוגרים "ראיתי בית נאה בנוי לבנים אדמדמות; בחלונותיו פרחי גרניום ויונים שוכנות על גגו" לא יוכלו המבוגרים לתאר לעצמם את הבית. הם לא יתפסו את העניין אלא אם כן תאמרו להם: "ראיתי בית שמחירו עשרת אלפים לירות", רק אז יקראו בהתפעלות: "מה יפה בית זה!.."כך טיבם של המבוגרים, ואין לדון אותם לכף חובה. על כן חייבים הילדים להתייחס אליהם בסבלנות ובאורך רוח, כי אנו, המבינים את סוד החיים, איננו מייחסים למספרים חשיבות יתרה.

על פי דברי הנסיך הקטן, פרשת פקודי היא פרשה של מבוגרים. היא סופרת את הכסף שנאסף לבניית המשכן. יתרה מזו, שתי הפרשות האחרונות שבספר שמות – ויקהל ופקודי – שתיהן פרשות של מבוגרים מבחינה נוספת: הן חוזרות חזרה מלאה ומעייפת על פרשיות הציווי המפורטות המפרטות כיצד לבנות את המשכן. פרשנים והוגים שונים במשך הדורות תהו מדוע? מעבר לכל הפשרים ניבטת – דרך עיניו של הנסיך הקטן – תכונה של מבוגרים: במקום לדבר על הדברים החשובים, על הקדושה שבמשכן, מדברים על הפעולות ועל המעשים, וחוזרים עליהם שוב ושוב עד לעייפה. למה?

בפרשות אלה העוסקות בחפצים, עוברת ספירת המבוגרים בשקט יחסי. אבל בפרשות בהן מופיע מניין של אנשים, קולו של הנסיך הקטן נשמע במקורות הראשוניים עצמם. אל מול פרשות ספירת האנשים – כגון פרשת במדבר – ניצבת פרשה אחרת:

יא וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יב כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. יג זֶה יִתְּנוּ כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'. יד כֹּל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'. טו הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם. טז וְלָקַחְתָּ אֶת-כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם. [שמות ל']

זאת פרשה מעניינת, מפני שהיא לא אוסרת לספור אלא אוסרת לספור ישירות את בני האדם. במקום. ספירה ישירה היא מציעה חלופה – ספירת מטבעות שנתנו האנשים. אינני בטוח שדעתו של הנסיך הקטן היתה נחה מספירה שכזאת.

בספר שמואל ב' עולה השאלה ביתר חריפות:

א וַיֹּסֶף אַף-ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת-דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-יְהוּדָה. ב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב שַׂר-הַחַיִל אֲשֶׁר-אִתּוֹ שׁוּט-נָא בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת-הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם. {ס} ג וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל-הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה. ד וַיֶּחֱזַק דְּבַר-הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת-הָעָם אֶת-יִשְׂרָאֵל. ה וַיַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר יְמִין הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַנַּחַל הַגָּד וְאֶל-יַעְזֵר. ו וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה וְאֶל-אֶרֶץ תַּחְתִּים חָדְשִׁי וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן וְסָבִיב אֶל-צִידוֹן. ז וַיָּבֹאוּ מִבְצַר-צֹר וְכָל-עָרֵי הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי וַיֵּצְאוּ אֶל-נֶגֶב יְהוּדָה בְּאֵר שָׁבַע. ח וַיָּשֻׁטוּ בְּכָל-הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם יְרוּשָׁלִָם. ט וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת-מִסְפַּר מִפְקַד-הָעָם אֶל-הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ-חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ. י וַיַּךְ לֵב-דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי-כֵן סָפַר אֶת-הָעָם {פ}וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-ה' חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה ה' הַעֲבֶר-נָא אֶת-עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד. [פרק כ"ד]

יואב מציג קול צלול – יותר מהקול שבפרשת מחצית השקל – ואף מביא נימוק להתנגדות לספירה:

"וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה."

מה הוא אומר?

הספירה סוגרת. כשלא סופרים – הכל פתוח, יכול להשתנות. עכשיו אפשר להבין את המחלוקת, את שני הקולות. הקול האחד אומר – השאר את המציאות פתוחה. כך הכל קל יותר, פתוח, דינאמי. אל תספור, אל תספר לי אם עשית את אמרת שתעשה. אולי עשית ואולי לא. תלוי. לא ברור, לא ידוע. הקול השני אומר: אני רוצה לדעת, כי כשאני יודע אני סוגר, אני שולט, אני בטוח. אומר לו הקול הראשון: אבל הסגירות והשליטה מעייפים, אתה סופר וחוזר וסופר, מספר שוב את אשר אני כבר יודע, מאבד את החיות ואת החיוניות. אומר לו הקול השני: אבל קשה לי לחיות באי הוודאות הזאת, בחרדה המתמדת. אומר לו הקול הראשון: אל תפחד! תתענג על החירות.

כך הם מדברים זה עם זה. לפעמים אנחנו מוצאים ספירה ולפעמים אנחנו מוצאים התנגדות לספירה, ולפעמים – פשרה של ספירה מסוג אחר. זו דרכה של שיחה בית מדרשית שמשכמותה מורכבים מקורותינו: מחלוקת, קולות שונים, ומתוכם פגישה בין קול לקול.