תחילתה של פרשת נשא, משלימה את פרשת במדבר. בפרשת במדבר, לאחר מפקד העם הופיע סידור המחנה. לאחר מכן הופיע מפקד נפרד לבני לוי, מתוכם הובלטו בני קהת. פרשת נשא משלימה את מפקד בני לוי, פותחת במשפחת גרשון ועוברת למשפחת מררי. בכך מושלמת יחידת מפקד העם, וסידור המחנה על פי השבטים השונים. בתום היחידה הזאת מופיעה פרשת שילוח המצורעים הזבים והטמאים מהמחנה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב, וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם, וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
המבנה ברור: לאחר שסודר המחנה, יש הוראה מי צריך להיות משולח ממנו. אך בסמוך לקטע הזה, מופיע קטע שהקשרו איננו ברור בקריאה ראשונה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה', וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו, וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ. וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו, הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' – לַכֹּהֵן. מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו.
מתוך ההקשר ומתוך השוואה לפסקה מקבילה בספר ויקרא, עולה כי הפרשה עוסקת באשם גזלות. הגזלן מחויב בשני דברים: ראשית – להשיב את הגזלה לנגזל, שנית – להקריב קרבן. מה לפרשה זו ולפרשיות המפקד והמחנה?!

בכדי לענות על שאלה זו, נעיין בפסקה המקבילה בספר ויקרא:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה', וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר, עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ, אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה', אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל-הַכֹּהֵן. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה', וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁרי ַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ. [ויקרא ה']

כנראה שזאת הפרשה המקורית, ובפרשתנו – פרשת נשא מופיע תקציר שלה. בפרשה בויקרא הסיפור ברור יותר, מה קרה? כיצד גזל איש את רעהו. גם חובת השבת הגזלה ברורה ובהירה יותר, ביחס לניסוח העמום יותר שבפרשתנו – פרשת נשא. יש מקרה אחד, המופיע בפרשה שלנו ולא מופיע בפרשה בויקרא:
וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו, הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' – לַכֹּהֵן.
מה קורה אם מדובר בנגזל שמת, אין לו יורשים – גואל בלשון התורה, אין למי להחזיר את הגזילה? במקרה שכזה מחזירים את הגזילה אל הכהן. נראה שדווקא מקרה שוליים זה, מהווה את העילה להבאת הפרשה בפרשת נשא. מקופלת כאן טרגדיה אנושית נוראה, סיפור של בדידות של איש ערירי. בדידותו של האנטי גיבור העלום הזה, מובלטת על רקע סיפורה של רות אותו קראנו בחג השבועות. רות מבקשת מבועז בגורן, שיגאל אותה:
וַיֹּאמֶר: מִי אָתְּ? וַתֹּאמֶר: אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ. וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה. [רות ג']
בועז עונה לה:
וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי אם גֹאֵל אָנֹכִי, וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי. לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה', שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר.

בבוקר מתקיימת שיחה בין הגואלים:
וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל: חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ, מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב. וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר: קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי, אִם תִּגְאַל – גְּאָל, וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ואדע (וְאֵדְעָה) כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ, וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֶגְאָל. וַיֹּאמֶר בֹּעַז: בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת, קניתי (קָנִיתָ) לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ. וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל: לֹא אוּכַל לגאול (לִגְאָל) לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי, גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל. [רות ד']
רות היא אישה זרה, רק נעמי קרובה אליה. ובכל זאת – לא רק שיש לה גואל, יש שני גואלים הנאבקים על הזכות לגאול אותה. לא כן הגיבור האלמוני של פרשתנו, הוא "אין לו גואל".

הסמיכות לפרדת שילוח הצרוע הזב והטמא מהמחנה, מעלה את ההשערה – ואין זו אלא השערה – בדבר הפשר הבא: שילוח אדם אל מחוץ למחנה הוא מעשה אלים וקשה. הבדידות הנגזרת עליו היא מהחוויות החברתיות היותר כואבות שיכול אדם לחוות. ובכל זאת, למצורע לזב ולטמא המשולחים יש גואלים. יש להם אנשים האוהבים אותם ומתגעגעים לשובם הביתה. דווקא במקום בו חברה מכריעה להרחיק אדם על פי ערכיה [ועליהם אפשר לתהות ולחלוק], חשוב לזכור את הרגישות לקשרים האנושיים שיש למורחק. אדם היושב בבית הסוהר, הוא אדם שיש אנשים הקשורים אליו והוא אליהם. צריך לזכור את הקשרים האלה ולכבד אותם, כי הקשרים האלה הם המעמידים אותנו כיצורים חיים ונאהבים. אם יש אדם שאין לו גואל, שאין איש הזוכר אותו, אין איש הדורש אותו ואת גורלו – זהו האומלל באדם. בשעה שמרחיקים אדם מהחברה, דמותו של האלמוני שאין לו גואל חייבת לעמוד מול עיננו, לבל נקרע את הקשרים הקושרים את המורחק, לבל נהפוך אותו למי שאין לו גואל.