פרשת לך לך: החיים המסובכים של אברהם אבינו

יש לנו נטייה לחשוב, כי פעם היו הדברים פשוטים ואחר כך הם הסתבכו, אולי מכאן גם צמח הדימוי כי אברהם אבינו היה האיש הטוב והפשוט, וכל הסיבוך היהודי צמח אחר כך. הזיהוי המדרשי והקבלי עם החסד, הוסיף לדימוי הסבא הטוב והפשוט. אך עיון בפרשת לך לך מעלה תהיות לגבי דימוי זה

יש לנו נטייה לחשוב, כי פעם היו הדברים פשוטים ואחר כך הם הסתבכו. מכאן הדימוי כי פעם היו אנשים פשוטים, והיום אנחנו מסובכים ומתוסבכים. מכאן צמח הדימוי כי אברהם אבינו היה האיש הטוב והפשוט, וכל הסיבוך היהודי צמח אחר כך. הזיהוי המדרשי והקבלי עם החסד, הוסיף לדימוי הסבא הטוב והפשוט. התבוננות בסיפורי אברהם מורה, כי אברהם הוא אחד האנשים המסובכים ביותר שמצייר התנ"ך. האמת היא שגם המושג 'חסד' בתנ"כית רחוק מלהיות פשוט. מצד אחד חסד בתנ"כית הוא הטוב והרך והנעים:

וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם.                                                                               [בראשית כ"ד י"ט]
וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ, בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר.
[בראשית ל"ט כ"ד]
וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים–לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי.                           [שמות כ' ה']

בכל המופעים האלה, הוראת המילה 'חסד' היא 'טוב' פחות או יותר. אבל ישנם גם מופעים אחרים:

וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִקַּח אֶת-אֲחֹתוֹ בַּת-אָבִיו אוֹ בַת-אִמּוֹ וְרָאָה אֶת-עֶרְוָתָהּ וְהִיא-תִרְאֶה אֶת-עֶרְוָתוֹ, חֶסֶד הוּא–וְנִכְרְתוּ, לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם; עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה, עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא.                                                                       [ויקרא כ' י"ז]
רִיבְךָ רִיב אֶת-רֵעֶךָ וְסוֹד אַחֵר אַל-תְּגָל. פֶּן-יְחַסֶּדְךָ שֹׁמֵעַ וְדִבָּתְךָ לֹא תָשׁוּב.
[משלי כ"ה ט' – י']

כאן ברור שהחסד הוראתו שלילית, משהו רע גם אם ההוראה המדויקת לא ברורה. בואו ונתבונן בדמותו של אברהם, וננסה לפענח את צפונותיה. אברהם [שעדיין שמו אברם] שומע כי לוט בן אחיו נלקח בשבי, ומגיב:

וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט וְאֶת-רְכֻשׁוֹ בֶּן-אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם… וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד-דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד-חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם.                                           [בראשית י"ד, י"ב – ט"ז]

בפרשה הזאת מופיע אברהם כמתאים לדימוי שיש לנו, איש טוב ומחויב העושה מעל ומעבר לאדם שהוא מנסה להתקרב אליו אבל שוב ושוב. יושם אל לב: לוט הוא בן אחי אברהם, אך בשעת ההיחלצות הוא נקרא אחיו.  פרשה קודמת מסבכת את דימויו הפשוט והטוב של אברהם:

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ.  אִמְרִי-נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.  וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת-הָאִשָּׁה כִּי-יָפָה הִוא מְאֹד. וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל-פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי-לוֹ צֹאן-וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים. [בראשית י"ב י' – ט"ז]

על פניו הסיפור נראה רע. אברהם, מתוך חרדה לגורלו, מבקש משרה כי תציג עצמה כאישה פנויה – אחותו. הוא עושה זאת למטרות תועלתניות: 'למען ייטב לי…' 'וחיתה נפשי…' שרה נענית לו, ואכן המזימה מצליחה: לא הורגים את אברהם, נותנים לו מתנות, ושרה – היא נלקחת לבית פרעה והדמיון הפרוע יכול ללמד את הלומד מה נעשה איתה שם. אילו היה אברהם מציג את שרה כאשתו, יכול להיות שגורלה היה זהה. הוא היה נהרג והיא היתה נלקחת לבית פרעה. אבל יכול להיות שהיותה אשת איש היה מונע את לקיחתה לבית פרעה. אפילו אם נאמר שהוא לא יכול היה להושיע אותה, הרי הצגת המטרות התועלתניות של התרמית ומימושן גורע ממעמדו המוסרי של אברהם ובוודאי לא מעמיד אותו כאיש החסד. הזאת ההתנהגות הראויה של אבינו אברהם בה נוכל להתגאות ואותה נוכל לראות כמעצבת זהותנו היהודית?!

הקריאה בפרשה זו תלויה בהבנת המילה 'אחותי'. קריאה אחת רואה את פשר המילה – 'לא אשתי'. בעזרת השפה אברהם מרופף את הקשר שבינו ובין שרה, ובכך מחלץ את עצמו מהסכנה. קריאה זו גוררת בעקבותיה את הקריאה הנהנתנית, לא רק שאברהם רוצה להינצל הוא רוצה גם טובות הנאה מהיותו האח של האישה היפה הנלקחת לבית פרעה.

קריאה שנייה רואה בתואר 'אחותי' לא החלשת הקשר אלא העצמתו. אברהם מעמיד את שרה כקשורה בו בקשר דם שלא יכול להיות מנותק ומופר. ההצלה היא תולדה של הקשר החזק והיא 'בעבורך' שרה. אברהם עושה זאת גם עם לוט, מבנה קשר שאינו מתאים למציאות, מעמיד את לוט כאחיו למרות שהוא איננו אחיו. מי שעוקב אחר השפה התנ"כית מגלה שהקריאה השנייה אפשרית. שיר השירים, שיר האהבה האולטימטיבי מורה כי קשר האחווה הוא אידיאה נכספת של האוהבים:

מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא-יָבֻזוּ לִי. אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ אֶל-בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי.
[שיר השירים ח' א' ב']
לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי באחד (בְּאַחַת) מֵעֵינַיִךְ בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ. מַה-יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה מַה-טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל-בְּשָׂמִים. נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן.
[שם ד' ט' – י"א]

האחווה פותחת אפשרויות של קשר ושל קרבה שלא קיימות בלעדיה. בדברי הרעיה היא מבליטה את האפשרויות של ההתנהלות אל מול האחרים, הזרים או בני המשפחה, שיחס האחווה פותח. בדברי הדוד דווקא ההיבטים הכמוסים והסודיים ביותר המצויינים בשפת שיר השירים כ'דודים' מתרחשים כשהזיקה היא שילוב של 'אחות' ושל 'כלה'.
מבט כללי על תורת הקשרים התנ"כיים מורה על הכרה בפרובלמטיקה שלהם. חיפושי האדם אחד עזר כנגדו ומציאתו את האישה נחתמים בהיגד:

עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.
[בראשית ב' כ"ד]

אמירה זו מורה כי ישנה אפשרות הפכית. אפשר לחשוב ולחיות בעולם בו קשרי הדם גוברים על קשרי הדבקות, ובהם לא עוזב איש את אביו ואת אמו. הקביעה 'והיו לבשר אחד' יכולה להתפרש – כך פירש רש"י בעקבות התלמוד – כי הבשר האחד הוא הוולד בו מתלכדים שני הגופים והיו לאחד. אך ישנה אפשרות אחרת. ייתכן והפסוק מורה כי הדבקות עצמה הופכת שני אנשים לבשר אחד. כמו באחווה, גם כאן מדובר בהבניה שאיננה המציאות אלא המציאות המדומה. על פי קריאה זו יש כאן טענה כי אפשר לעזוב את בית האב והאם שאתה בשר אחד איתם, ולבנות ישות אחת משתי ישויות. זו הליכה כנגד הטבע, אבל היא הראויה והרצויה על פי התורה. יש כאן הכרה באבסורד שבמהלך הזה ואף באי האפשרות לממש אותו עד תום. המותר הלא ממומש בא לידי ביטוי בהשלמה שלו ברובד הנוסף – 'אמרי נא אחותי את'.

מה קרה ביום שאחרי? האם על פי הקריאה השניה הגיע היחס של אברהם ושרה לפסגות? התורה לא מפרטת, אבל הרושם הוא שמשהו השתבש בהמשך. אין יותר דיבור אישי וחם המתועד בתורה בין אברהם לשרה. יש את פרשת הגר, ולאחריה השקר לאלוהים על הצחוק עם בשורת לידת יצחק, ולבסוף הטרגדיה של סיפור העקידה. יש רושם שהעמדת הפנים 'אחותי את' פירקה משהו באישיותה של שרה וביחסה לאברהם. העמדת הפנים התגלגלה לשקר, ולשתיקה ודעיכה. החסד העילאי של הוספה לא טבעית של יחס האחווה ליחס האישות היה מהלך מסוכן.

במקרה הזה מהפסגה הוא הוביל לפירוק. כך דרכן של פסגות, אפשר להגיע אליהן ואפשר אף ליפול מהן. אולי לכן שיר השירים בחוכמתו מורה בסופו לברוח, לסגת, לא להישאר בפסגה כדי לא ליפול ולהתרסק.

חסד חיובי יכול להתגלגל לחסד שלילי. צריך לדעת לנהל אותו בחכמה רבה, כדי שגם מהלכים רדיקליים של העמדת פנים תחפושת והליכה כנגד הטבע, יוסיפו לבנייה של החיבור הפשוט ולא יפרקו אותו.

השארת תגובה