וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת–הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ. וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.
בפרשה זו מעמידה התורה את דין העבד העברי. התורה איננה עוקרת את תופעת העבדות, אך משנה אותה מן השורש. זאת התייחסות שיטתית למערכות שבזמן מתן התורה היו מושרשות בתרבות. ניכר כי התורה שוללת מבחינה ערכית את העבדות. היא היתה יכולה לאסור עליה, אבל – כנראה – הכירה כי זאת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. על כן ביכרה דרך אחרת, להכיל אותה אבל לשנות את תכניה. בצורה שכזאת נותרת המערכת על מקומה, אך היחס בינה ובין המצב התרבותי – במקרה זה: העבדות – הוא מה שהרמב"ם מכנה: שיתוף השם. גם לתופעה קוראים עבדות, וגם לנורמה שמציבה התורה קוראים באותו השם – עבדות. אבל למעשה מדובר בעולמות השונים מן היסוד. כך אומרת הברייתא במסכת קידושין:
תנו רבנן: 'כי טוב לו עמך' עמך במאכל עמך במשתה. שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן. מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.
הפרשה עוסקת במקרה מעניין של 'מנוס מהחופש'. מה דינו של עבד הבוחר להמשיך בחיי העבדות? רציעת אוזנו במרצע אל הדלת היא מעשה אלים וחזק, וכבר מפשוטו של מקרא עולה התחושה כי יש לו משמעות סימבולית. העבד הזה ישא לעולם את מחירה הנראה של הכרעתו לבחור בעבדות. ישנה אפשרות אחת, להעמיד את הסמל כאות כללי. האוזן הרצועה ניכרת לעין, ובכך מושגת המטרה של סימון מי שבחר בעבדות. על פי נקודת המבט הזאת, הרציעה אל הדלת או אל המזוזה היא פרקטית, כך רוצעים אוזן. ישנה אפשרות שנייה לראות באוזן בדלת ובמזוזה סמלים, המעצימים את משמעות המעשה:
רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר [כנראה – צרור בושם או אבנים טובות. הכוונה – דרשת אגדה המעטרת את התורה]: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי ( ויקרא כה ) 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע.
ורבי שמעון בר רבי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר:
מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקדוש ברוך הוא: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים' ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע בפניהם.
דרשתו של רבי שמעון בר רבי, נראית לי קרובה לפשוטו של מקרא. אנחנו נמצאים בספר שמות, ופסוקי מכת הבכורות עוד מהדהדים באוזננו:
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם–וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף; וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ–עַד-בֹּקֶר. וְעָבַר יְהוָה, לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח יְהוָה, עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.
לגבי דרשתו של רבן יוחנן בן זכאי על משמעות האוזן, הייתי רוצה להציע משמעות נוספת. באותן פרשיות של ספר שמות, האוזן נקראת לשמוע:
וְהָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם–כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר; וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. כו וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם. כז וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל; וַיִּקֹּד הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. כח וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ.
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם.
וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר–לֵאמֹר מַה-זֹּאת: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו–בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי, כִּי-הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג יְהוָה כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר אָדָם וְעַד-בְּכוֹר בְּהֵמָה; עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהוָה, כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי, אֶפְדֶּה.
האוזן שומעת שוב ושוב את סיפור היציאה מעבדות וחירות. על ערך החירות להיות מוטבע בתודעה ובזיכרון של בן ישראל. העבד פועל בניגוד לשמיעה הזאת, ועל כן אוזנו נרצעת. אפשר להבין לליבו של העבד – החירות היא חירות קשה. קשה עד תהום הנפש לשנות הרגלים ושעבודים. סיפור הרציעה – שאינני יודע אם יושם אי פעם – קורא לכל אחד ואחד מעימנו להיאבק בכל כוחו כנגד עצמו. כנגד הרצון והתשוקה להישאר משועבד. איש ישראל נקרא להיות בן חורין ולהעניק חירות לאחר, כנגד הזרמים השוצפים המנסים לגרוף אותנו להשתעבד ולשעבד.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
