תמכו בנו
פרשת כי תשא – על הצחוק
לעיתים הומור שובר את הקרח ומהווה תחליף למציאות או התגברות על חרדה, במוקד הפרשה: חטא העגל, אז אולי הוא בכלל נעשה בהומור ומדובר בחוסר תקשורת?

במוקד פרשת כי תשא – חטא העגל. החטא הגדול, המהווה בגידה בריבונו של עולם ברגע שיא של קרבת ההתגלות. קולמוסים רבים נשתברו, בניסיון לגלות פנים רכות יותר לפרשה קשה זו.

ראש וראשון למרככים, רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי. רבי יהודה הלוי הורה, כי חטא העגל לא היה חטא של עבודה זרה, אלא חטא של הגשמה. ממילא לא היתה כאן בגידה, אלא עבירה על איסור מסוים. הסברו משתלב בתמה הכללית שלו, המעמידה את הדמיון ככוח חשוב במבנה התודעה. זאת בניגוד לפילוסופים יותר רציונאליים – כמו הרמב"ם – הרואים בדמיון כוח שלילי ומטעה. רבי יהודה הלוי ממליץ לאדם להיעזר בדמיון המדריך ולהעביר נגד עיני רוחו את המאורעות המתוארים בכתבי הקודש, וכך לגרום להתעוררותה של הנפש.

הוא בונה את הראיה שלו למציאות אלוהים על ההיסטוריה המתוארת בכתבי הקודש, ולא על ניתוח לוגי של הטבע. בהקשר שלו, ההגשמה למרות שהיא אסורה היא לא נוראה. מה שאין כן אצל איש כרמב"ם, הגשמה היא אם כל חטאת. במסה זו, ברצוני להתבונן בחטא העגל, ברוחו של רבי יהודה הלוי אך בכיוון אחר. כך מתארת התורה את ההתרחשות:

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינו,ּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן: פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְהָבִיאוּ אֵלָי.

וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם, וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן.וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו, וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר: חַג לַה' מָחָר.וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים, וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.

ראשית הפרשה נשמעת טראגית. העם חש במצוקה של העדר דמות האב – משה, וחווה את הקושי שבדמות אלוהים המופשטת. כדי לפתור את המצוקה, הם מבקשים מאהרן שיעשה להם אלהים, פסל מוחשי שיענה על מצוקת ההעדר. אהרן נכנע לתביעת העם, עושה להם פסל של עגל. העם טועה בטעות הקלאסית של ייחוס הכוח לעגל, ואומר – במלוא הרצינות – 'אלה אלוהיך ישראל'. אהרון רוצה לנסות ולהסיט את הארוס הסורר, ומכריז על חג לה'. העם משכים ומעלה עולות – לריבונו של עולם? ואחר כך פונה לצחק.

כמה שאלות מתעוררות לאור התיאור הזה:
א. אם מדובר בהתרחשות של בגידה, מה פשר ההשכמה להעלות עולות לאלוהים?
ב. אם העולות הועלו לעגל, מדוע לא פורש כי כך היה?
ג. הצחוק נראה כזר להתרחשות של המצוקה והכאב על ההעדר.
ד. עד כדי כך נראה הצחוק זר, שמתעוררת תמיהה – מהו הצחוק הזה?
הנה כך מסביר רש"י את הצחוק:

'לצחק' – יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית ל"ט י"ז) 'לצחק בי', ושפיכות דמים, כמו שנאמר (שמואל ב' ב' י"ד) 'יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו', אף כאן נהרג חור.

רש"י מעמיד את הצחוק על גלוי עריות ועל שפיכות דמים, אבל מרכיב אחד ממרכיבי הצחוק נעלם – ההומור. בואו וננסה לבנות את הפרשה באופן אחר, הנקודה הארכימדית שלנו תהיה דווקא הצחוק. את הצחוק נעמיד – בניגוד לרש"י – על ההומור.

עכשיו נחזור ונקרא את הפרשה מתחילתה, כשאנחנו מחויבים למצוא בה תשתית מצחיקה והומוריסטית.
משה עלה אל ההר. העם נותר לבדו. כמו כיתה שהמורה עזב אותה, נעורים בה כוחות מושתקים, רצון להתהולל ולהתלוצץ. העם עבר תהליך של חינוך מחדש, ללמוד לעבוד את אלוהי השמים והארץ שאיש איננו יכול לראות אותו. עתה מתפרצים כל הכוחות המודחקים, לא במשאלה כואבת של העדר, אלא במהתלה. העם מבקש מאהרון שיעשה להם אלוהים.

כמו כל הומור, הוא נותן מענה גם לחרדה. לא ידענו מה היה למשה. אך ההתגברות על החרדה איננה בהיאחזות רצינית בפסל, אלא בצחוק. אהרון נענה לרוח ההשתובבות, ועושה להם עגל. לאחר מכן הוא מכריז על חג לה'. אין כאן סתירה, שהרי המהתלה לא היתה בגידה, להפך, היה בה צחוק משחרר ומקרב את העם אל אלוהים המופשט והרחוק. לכן דווקא מתוך העמידה מול העגל, באה ההשכמה להקרבת קורבנות לריבונו של עולם. לאחר מכן הם אוכלים ושותים, וקמים לצחק, לרקוד להשתולל ולצחוק על המהתלה המצחיקה שעשו – פסל של אלוהים.

אלא שאת ריבונו של עולם זה לא מצחיק, וגם משה לא הבין את הבדיחה. מתרחשת כאן תופעה של חוסר תקשורת, שכל כך אופיינית בין המבוגרים האחראיים לבין הצעירים שטופי ההורמונים. העם לא יודע מאיפה נחת עליהם הכעס הנורא, הם התכוונו למהתלה והנה נוצר משבר. ישנה דוגמה נוספת בתורה, לחוסר תקשורת בין ריבונו של עולם לאדם סביב הצחוק:

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ? וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל.וַיֹּאמֶר: שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ. וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהוּא אַחֲרָיו.

וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים, חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים.וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן.וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי?

הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וּלְשָׂרָה בֵן.וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה. וַיֹּאמֶר: לֹא, כִּי צָחָקְתְּ.[בראשית י"ח ט' – ט"ו]

כאשר שרה שומעת שהיא עומדת ללדת, היא מתפוצצת מצחוק. ריבונו של עולם מפרש את הצחוק כערעור על יכולתו לפקוד אותה – ונפגע. לשרה לא נעים, והיא מכחישה את הצחוק. ריבונו של עולם לא מקבל את ההכחשה. גם כאן יש פער בתודעה בין ריבונו של עולם לשרה, פער היוצר קצר בתקשורת. צחוק הוא תולדה של מגבלה, רק מכיוון ששרה מוגבלת מצחיקה אותה האפשרות של התגברות על מגבלת הגיל. אלוהים מפאת כוחו לא שותף למגבלה ולכן גם לא יכול להבין את ההומור. כך גם במעשה העגל. תודעת העם מוגבלת, ולכן קשה להם לקלוט את קיומו של אלוהים שאין הם רואים אותו. ריבונו של עולם לא שותף למגבלה, ולכן אותו זה לא מצחיק.

המסקנה העולה מההתבוננות שלנו, כי דרושה אמפטיה עמוקה כדי להבין את האחר. אמפטיה יתרה דרושה, כדי להבין את חוש ההומור של האחר. הצחוק יכול לקרב את האחר מעבר לכל קרבה, אך הוא יכול גם להרחיק ולנכר.

השארת תגובה