פרשות ויקהל ופקודי מסיימות את ספר שמות, כמו כן הן מסיימות את פרשות בניית המשכן הפזורות בספר. במהלך הפרשה ישנו סיכום של החומרים שנאספו, כל המלאכות שנעשו עד שהוקם המשכן. שתי פרשיות קצרות נמצאות בשני הקצוות של צמד פרשיות זה – פרשת השבת ופרשת הענן. בפתיחה מופיעה פרשת השבת:

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

בסוף מצויה פרשת הענן:

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם-לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל בְּכָל-מַסְעֵיהֶם.

מה מקומן של שתי פרשיות אלה? על פרשת השבת כותב רש"י בעקבות המדרש:

'הקדים להם אזהרת שבת לציווי המשכן לומר שאינו דוחה את השבת.'

על הפסוק המורה כי משה לא יכול היה להיכנס לאוהל מפאת הענן כותב רש"י:

'וכתוב אחד אומר (במדבר ז') ובבא משה אל אוהל מועד'. בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם 'כי שכן עליו הענן'. אמור מעתה, כל זמן שהיה עליו הענן לא היה יכול לבוא, נסתלק הענן נכנס ומדבר עמו.'

ברור ששני הפירושים אינם פשוטו של מקרא. יש קפיצה מחשבתית בין האיסור על השבת ובין ציוויי מלאכת המשכן לבין המסקנה שמלאכת המשכן לא דוחה את השבת (לוגית אפשר היה להגיע גם למסקנה ההפוכה, שמלאכת המשכן דוחה את השבת). הפירוש על הענן מוזר למדי. הרי על פי פשוטו של מקרא, ברגע שנסתלק הענן ניתן האות למסע. האם בשעת המולת המסע הכוללת את פירוק המשכן מתאים שמשה יבוא אל האוהל לדבר עם ריבונו של עולם?

בואו ונבחן אפשרות אחרת. מלאכת המשכן יכולה להפוך לאתוס מכונן של עם (היא אכן הפכה למקור לאבות מלאכות האסורות בשבת, שהן המלאכות שהיו במשכן). אפשר היה לחשוב על עם שספר תורתו מסתיים בפרשת מלאכת המשכן, שערך העבודה יהפוך להיות הערך המכונן של חייו. פרשת השבת הקודמת לפרשת מלאכת המשכן, מעמידה ערך סותר – המנוחה. מעתה אי אפשר להיות מכוונים לערך אחד, אין ברירה אלא להיות מטולטלים בין שני ערכים סותרים. במקום של ערכים סותרים אפשר לבחור בפתרון הקל: התורה מורה מתי לעבוד ומתי לעשות מלאכה. בימות החול עובדים, ובשבת שובתים. אבל אפשר לקרוא את התורה כמאתגרת את האדם היוצר והבוחר. מעבר למערכת הקבועה של שבת וימות החול, יש מערכת ערכית. בימות החול – האם אראה את המלאכה כערך ואעצים את מקומה בחיי, או שאראה את המנוחה וההתבוננות השבתית כערך ואנסה להרחיב את קיומם בחיי? אני מציע לקרוא את התורה באופן השני, המוסיף על כללי העשייה והשביתה את האתגר הקיומי הנע בין שני קצוות הסותר של הפרשיות.

ביחס לפרשת הענן. היינו מצפים שלאחר הקמת המשכן, תבוא לידי ביטוי תכלית קיומו – המפגש בין אלוהים ובין האדם. מה המשמעות של ההפתעה הנגרמת לנו על ידי כך שמשה מנוע מלהיכנס לאוהל?

אפשר לומר שבכך אנחנו לומדים, שהמשכן הוא ביתו של אלוהים ולא ביתו של האדם. ממשה נמנעת הכניסה לאוהל, ובכך מובהר כי זה ביתו של אלוהים. אם כך, המניעה – לאחר שמוסבר פישרה – שוב איננה מפתיעה. היא מובנת. אבל אפשר לשמוע כאן קריאה אחרת. אכן משה היה אמור להיכנס לאוהל, כי זאת תכליתו. אי האפשרות מפתיעה, מקוממת, מציבה סימן שאלה על כל הפרויקט של בניית המשכן. המטרה היא לא לתת לציפיות להתממש, לאתגר, לקומם, להרגיז. כך יבוא האדם וישאל את השאלות שהמשכן מעורר, כגון השאלה שלימים ישאל שלמה:

כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי?! (מלכים א' ח')

סגירת ספר וסגירת פרשה יוצרת ציפייה למנוחה. אבל התורה לא באה להביא מנוחה ליגע, אלא לעורר את האדם מתרדמתו הדוגמאטית. לא להשמיע מה יש לעשות, אלא לעורר למחשבה ולהתלבטות. 'ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם.' השכינה איננה משרה שלווה פסטוראלית, אלא מכניסה לשדה קוצים פרוזאי ומאתגר.