תמכו בנו
פרשת אמור: מוסר חלקי
פרשת אמור מצווה עלינו להקריב קורבנות לאלוהים, אך באותה הנשימה מחייבת אותנו במידת הרחמים והמוסר כלפי הקורבן, כיצד שתי פעולות אלו יכולות להתממש יחדיו?

לעיתים פשרו של היגד מתבאר מתוך ההקשר, לעיתים הקשרים שונים יכולים לתת פשרים שונים לאותו ההיגד.

יז וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יח דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו, וְאֶל כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ, אֲלֵהֶם:  אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל-נִדְרֵיהֶם וּלְכָל-נִדְבוֹתָם, אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַה', לְעֹלָה.  יט לִרְצֹנְכֶם:  תָּמִים זָכָר–בַּבָּקָר, בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים.  כ כֹּל אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא תַקְרִיבוּ:  כִּי-לֹא לְרָצוֹן, יִהְיֶה לָכֶם.  כא וְאִישׁ, כִּי-יַקְרִיב זֶבַח-שְׁלָמִים לַה', לְפַלֵּא-נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה, בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן–תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן, כָּל-מוּם לֹא יִהְיֶה-בּוֹ.  כב עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ-חָרוּץ אוֹ-יַבֶּלֶת, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת–לֹא-תַקְרִיבוּ אֵלֶּה, לַה'; וְאִשֶּׁה, לֹא-תִתְּנוּ מֵהֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ–לַה'.  כג וְשׁוֹר וָשֶׂה, שָׂרוּעַ וְקָלוּט–נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ, וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה.  כד וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת, לֹא תַקְרִיבוּ לַה'; וּבְאַרְצְכֶם, לֹא תַעֲשׂוּ.  כה וּמִיַּד בֶּן-נֵכָר, לֹא תַקְרִיבוּ אֶת-לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם–מִכָּל-אֵלֶּה:  כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם, לֹא יֵרָצוּ לָכֶם.

כו וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כז שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז כִּי יִוָּלֵד, וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ; וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי, וָהָלְאָה, יֵרָצֶה, לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'.  כח וְשׁוֹר, אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת-בְּנוֹ, לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.

פסוק כ"ז מורה אסור להקריב בעל חיים בשבוע הראשון לאחר לידתו. מדוע? אם נקשר את הפסוק לקבוצת הפסוקים שקדמו לו, הרי שפשרו יהיה בשדה בעלי המום. פסוקים י"ז עד כ"ה עסקו באיסור להקריב בעלי מום, ובהקשרם החיה הקטנה אף היא בעלת מום – לא שלימה. אם נקשר את הפסוק לפסוק המאוחר לו, יהיה פשרו בשדה החמלה המוסרית. כשם שאיסור אותו ואת בנו עושה רושם שיסודו בתחושה מוסרית, כך גם שחיטת החיה הקטנה. אולי שימתו של פסוק כ"ז בתווך, מורה על קיומם של שני הפשרים בחוברת.

אני בוחר להבליט את ההוראה השניה, ההוראה המוסרית. בהקשר זה הפסוק מתקשר לעוד סדרה של ציוויי מוסר בעלי חיים:

ו כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים–לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים.  ז שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. [דברים כ"ב]

לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ. [שמות כ"ג ועוד]  

סדרת פסוקים זאת מעלה שאלה נוקבת. אם אכן מתגלה כאן רגישות מוסרית והתחשבות ברגשות ההורות אצל בעלי החיים, מדוע לא הולכת התורה עד הסוף? מדוע איננה אוסרת להקריב קרבן חיה, אוסרת לקחת את האם או את הבנים, אוסרת לבשל גדיים? איזה מן מוסר הוא זה הבא לידי ביטוי באופן כה אלים, כשמקריבים את החיה מגיל שמונה ימים, לוקחים את הבנים – האפרוחים, מבשלים את הגדי רק לא בחלב האם?!

אולי פתח להבנת הקוד האתי של התורה יובן אם נתבונן בצו בו מופיע ביטוי זהה לזה המופיע בפרשת שילוח הקן:

יא כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ–לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. [שמות כ']  

פסוק זה לוקח אותנו לפסוק אחר, בראשיתי, העוסק במארג היחס שבין אדם להוריו:

כא וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.  כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.   [בראשית ג']

ה'על כן' מורה כי כאן הוויית חיים שאיננה מובנת מאליה, שאפשר היה לחשוב כי צריכה להיות אחרת. אדם עוזב את אביו ואת אמו ודבק באשתו. אפשר היה לחשוב אחרת. אפשר היה לחשוב כי יביא את אשתו אל בית הוריו, ולא יעזוב אותם לעד. אפשר היה לחשוב כי כך נגזר ממרקם היחס בין אדם להוריו, ואפשר היה לחשוב כי כך נגזר מהציווי 'כבד את אביך ואת אמך'. התורה מורה כי 'לזאת יקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת', כי הזהות הנרקמת בין האיש ובין האישה חזקה מהזהות הרקומה בין אדם להוריו. על כן הוא עוזב אותם, מכאיב להם, פוגע בערך המוחלט של כבודם. נמצא ערך כיבוד ההורים לא מתממש בכוליותו, רק בחלקו. למה? כי כאלה הם החיים – ערך מתנגש בערך, ויש לנו רק ערכים חלקיים.

נחזור לציווי האכילה. ערך הרגישות לחי על פי התורה, מתנגש בערך אחר, ערך החיים, הטבע, האכילה. כך חיים, אוכלים חיות, זאת דרכו של עולם ומבחינת התורה אם זאת דרכו של עולם זה גם ערכו של עולם. ערך זה מתנגש עם ערך החמלה והרגישות למערכי היחס בין החיות. לו היתה נאסרת אכילת החי והקרבת קורבנות ממנו, ערך החמלה היה מתממש במלואו. אבל במקרה זה ערך אחר היה נפגע. על כן – על פי דרכה של התורה שאפשר לחלוק עליה – הראוי הוא לממש ערכים באופן חלקי. מוסר חלקי הוא המוסר המתאים לעולם בו ערכים מתנגשים. מי שנתן לכך ניסוח כולל, היה קהלת בחכמתו:

טו אֶת-הַכֹּל רָאִיתִי, בִּימֵי הֶבְלִי; יֵשׁ צַדִּיק, אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, וְיֵשׁ רָשָׁע, מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ.  טז אַל-תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל-תִּתְחַכַּם יוֹתֵר:  לָמָּה, תִּשּׁוֹמֵם.  יז אַל-תִּרְשַׁע הַרְבֵּה, וְאַל-תְּהִי סָכָל:  לָמָּה תָמוּת, בְּלֹא עִתֶּךָ.  יח טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה, וְגַם-מִזֶּה אַל-תַּנַּח אֶת-יָדֶךָ:  כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים, יֵצֵא אֶת-כֻּלָּם. [קהלת ז']

ייתכן שהרקע לדברי קהלת שונה, אבל השורה התחתונה היא: האידיאה איננה איש מוסר שלם אלא איש מוסר חלקי. ללכת עד הסוף מוביל לפגיעה בערכים אחרים, נכון יותר ללכת עד אמצע הדרך בכדי לאפשר דרכים אחרות. ללכת עד אמצע הדרך בכדי לאפשר קיומם של אנשים אחרים, השונים מהצדיק המדובר.

השארת תגובה