תמכו בנו
פרשת אמור: על הנקב
מהי נקיבת שם ומדוע התורה כל כך נזהרה בו. ד"ר משה מאיר על כוחה של השפה ביחס שבין אדם למקום וביחס שבין אדם לאדם.

בפרשת אמור מופיע סיפור קצר, רב בו הנסתר על הנגלה:

וַיֵּצֵא, בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּנָּצוּ, בַּמַּחֲנֶה, בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם, וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ, אֶל-מֹשֶׁה; וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת-דִּבְרִי, לְמַטֵּה-דָן.  וַיַּנִּיחֻהוּ, בַּמִּשְׁמָר, לִפְרֹשׁ לָהֶם, עַל-פִּי ה'. [יקרא כ"ד י'-י"ב]

בעקבות המעשה נחקק חוק כללי:

וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  אִישׁ אִישׁ כִּי-יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. וְנֹקֵב שֵׁם-ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ-בוֹ כָּל-הָעֵדָה  כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ-שֵׁם יוּמָת.   [שם ט"ו-ט"ז]

מיהו בן האשה הישראלית? מיהו האיש הישראלי? מהי נקיבת השם? מדוע בתחילת הסיפור לא מוזכר שם האישה הישראלית ובסופו הוא מוזכר? הרושם העולה מהסיפור הוא כי התורה רצתה לגלות טפח ולכסות טפחיים, אולי מפאת הרגישות לדמויות. אנחנו לא נפזר את הערפל, אך נתבונן במושג נקיבת השם המופיע בתוכו. רש"י מפרש את המושג:

ויקב – כתרגומו, 'ופריש'. (סנהדרין פ"ז) שנקב שם המיוחד וגדף והוא שם המפורש ששמע מסיני.

על המופע השני של מושג הנקיבה הוא כותב:

'ונקב שם' – אינו חייב עד שיפרש את השם ולא המקלל בכינוי.

'ונקב' – לשון קללה כמו (במדבר כ"ג) 'מה אקב'.

רש"י נע בין שני פירושים למושג 'נקב': 'פירוש' ו'קללה'. בשפה העברית יש משמעות שלישית למושג: 'חור' ['וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן, אֲרוֹן אֶחָד, וַיִּקֹּב חֹר, בְּדַלְתּוֹ' (מלכים ב' י"ב י')]. התנועה בין שלוש המשמעויות של המילה, היא הבסיס לסוגיית התלמוד במסכת סנהדרין:

משנה: המגדף אינו חייב עד שיפרש השם… [יפרש את שמו של ריבונו של עולם].

גמרא: תנא: עד שיברך שם בשם [יקלל את שמו של אלוהים בשמו של אלוהים]…

מניין?

אמר שמואל: שאמר המקרא ( ויקרא כ"ד, ט"ז ) 'ונוקב שם…' 'בנקבו שם יומת.'

מניין ש'נוקב' הוא לשון 'ברכה' [כלומר 'קללה' בלשון סגי נהור]?

שכתוב ( במדבר כ"ג, ח ') 'מה אקב לא קבה אל.'

ואולי עשיית חור הוא, שכתוב ( מלכים ב י"ב י ') 'ויקב חור בדלתו'?    [סנהדרין נ"ה ע"ב-נ"ו ע"א]

האם יש קשר בין שלוש ההוראות של המילה 'נקב'?

כדרכן של מילים, נראה שההוראה הראשונה היא הפעולה שבגוף, עשיית החור. עשיית החור היא מצד אחד פגיעה בכלי, אבל מצד שני היא מכוונת לשימוש. השימוש הוא היכולת להעביר דבר מחוץ לפנים או מפנים לחוץ. יהוידע נוקב חור בארון, דרכו משלשלים מטבעות של כסף. בתלמוד מופיע עשיית החור כ'מיברז' שממנה 'ברז' בעברית, חור המאפשר זרימת נוזל מתוך הכלי החוצה.

האם אמירת שם מפורש קרובה להוראה זו? בואו ונתבונן באדם היושב ומרוכז בעצמו. לפתע נשמעת קריאה: 'יוסי!' האיש 'מתעורר', קם ממקומו, ניגש אל הקורא ומדבר אתו. מה קרה? התודעה שלו שהיתה סגורה בתוך עצמה, נפתחה והחלה 'לזרום' אל עבר הקורא. בתחילה בפעולה, אחר כך בדיבור. נקיבת השם היא כמו נקיבת נקב בחבית. נקיבת השם של ריבונו של עולם, על פי תמונת העולם של התורה, מעוררת אותו לתגובה ולפעולה ביחס לאדם. על כן אסורה אמירת השם המפורש, חוץ מבעת מיוחדת ובזמן מיוחד, בבית המקדש ביום הכיפורים.

ומכאן לקללה. הקללה היא פעולה של ניקוב, של עוררות הכוחות האלוהיים, למטרה של פגיעה באחר.

השפה שלנו, כוחה רב. היא לא רק מתארת את המציאות, היא יכולה גם לפעול וגם להפעיל. כך הוא ביחס שבין אדם לאלוהים, וכך הוא ביחס שבין אדם לאדם. כשם שיש כוח למילים של קללה, כך יש כוח למילים של ברכה ושל אהבה. פילוסוף חשוב – היידיגר – ראה בשפה את הכלי היכול להגיע אל הישות, את הכלי היכול לעצב אותה ולהביא לידי ביטוי את חירותו של האדם ליצור את העולם בתוכו הוא חי. השפה העברית מורה על אפשרות של דיבור ב'מילים נוקבות', אלו הן מילים היוצרות מציאות. הניגוד למילים שכאלה הוא הפטפוט, מילים שאין בהן כח וממשות. התורה רואה את כוחה היוצר של השפה, המשיק לכוחה ההורס. בידי הדובר הכח לבחור בין החיים ובין המוות, בין שפה יוצרת ומחיה לשפה הורסת וממיתה.

השארת תגובה