פרשת בא מעוררת קושיה חריפה על פשר חיי האדם:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה בֹּא אֶל-פַּרְעֹה כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.                                                                 [שמות י' א']

הרמב"ם בפרק השמיני מ'שמונה פרקים' – הקדמתו למסכת אבות – מקשה על פסוק זה:

…ואחר זה ידרוש ממנו שישלחם, והוא אנוס שלא לשלח. ואחר כך מענישו, הואיל ואינו משלחם, ומאבדו ומאבד סיעתו! זה כביכול עוול ?!

על פניו עולה מפסוקנו תמונה בה אין בחירה לאדם, במקרה הזה – לפרעה. הרמב"ם שהוא מהקיצוניים בין מחייבי החירות, איננו מוכן לקבל קריאה שכזאת. להכביד לב פרעה משמע לשלול ממנו את הבחירה. להעניש על מעשה שנעשה ללא בחירה הרי זה עוול. כדי לפתור קושיה זו, מעמיד הרמב"ם את הכבדת הלב כעונש על התעללות קודמת של פרעה בבני ישראל. הרשו לי להציג בפניכם דרך אחרת לתת פשר לפסוק התמוה הזה. בכדי ללכת בדרך זו, בואו ונעיין  במושג הכובד:

וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב                                    [בראשית י"ג ב']

רש"י מעיר:

כבד מאוד. טעון משאות.

כנראה הפריע לו שלא אברהם הוא הכבד, המשאות בהם הוא טעון הם הכבדים. אבל הביטוי מייחס את הכובד לאברהם. כנראה שהוראתו היא, שהרכוש מתווסף על הזהות והופך אותה לזהות רחבה והיא עתה כבדה. בדרך זו יש לפרש גם את הצו: 'כבד את אביך ואת אמך…' הכבוד הוא הרחבת הזהות, התייחס אליהם כאל זהות גדולה יותר מזו של האדם שאיננו אביך או אמך. לפני שנחזור אל הכבדת הלב של פרעה, נוסיף עוד פסוק ששייך לשדה השפה הזה:

וַיְחַזֵּק ה' אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.                                                                [ שמות י' כ']

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֹא-יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.  וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת-כָּל-הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק ה' אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְלֹא-שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.                           [שמות י"א ט- י']

חיזוק לב פרעה הרי הוא כהכבדתו. לכאורה זו פגיעה בחירותו של פרעה, השוללת את הזכות להעניש אותו על מעשיו. הוראתו של ריבונו של עולם כי פרעה לא ישמע, צפיית העתיד, מעצימה את הקושי. פשוטו של מקרא זועק כי ריבונו של עולם לא חפץ לעשות צדק עם פרעה, אלא משתמש בו כדי להעצים את כבודו. פרעה הוא הקרבן של רצון הכבוד של אלוהים.

אנחנו זוכרים כי על פי הרמב"ם פרעה איבד את חירותו בחטא קודם שנעשה מדעת ומרצון ללא התערבותו של אלוהים. זוכרים, והולכים בדרך אחרת. לשם כך בואו ונתבונן במושג שהיה לאבן היסוד בפילוסופיה האקזיסטנציאלית, הלא הוא מושג האותנטיות. הפילוסופים האקזיסטנציאליים טענו שהאדם חף מתכונות מהותיות, מהגדרות. בכל סיטואציה הוא עומד – או יכול לעמוד – פתוח לכל אפשרות, בן חורין היוצר את המהות בבחירתו.

יש לנו כל מיני תדמיות של הגדרות ומהויות המובילות אותנו לחשוב שלא כל האפשרויות פתוחות בפנינו, שאנחנו חייבים לבחור כך ולא אחרת ושאפשרויות מסויימות חסומות בפנינו. אבל היענות לתדמיות הללו היא הערמה עצמית הפוגעת באותנטיות שלנו וגוזרת עלינו חיים צרים מאלה להם אנחנו מסוגלים וראויים.

בואו ונתבונן בפרעה לאור מפת האותנטיות הזאת. פרעה עומד מול דילמה, לשחרר את העם או לא לשחרר אותו. הוא חופשי לעשות את אשר בלבו, את הנכון, את מה שיוביל אותו ואת עמו לחיים נכונים טובים ומאושרים יותר. אם הוא יבחר את אשר הוא רוצה לבחור, הוא יהיה אותנטי, ואזי אושרו לא יהיה תלוי בתוצאות בחירתו אלא באופן שבו הוא בחר. משהו גורם לו לא להיות אותנטי, לא לבחור את אשר הוא רוצה לבחור. מהו הדבר?

על פי הקריאה הרגילה, ריבונו של עולם מתערב, מכביד את לבו ומחזקו וכופה עליו לבחור שלא לשלח את העם. בואו ונניח לאפשרות הזאת ונבחר באחרת. לשם כך עלינו להתבונן במושג אחר, מושג הכח.

מישל פוקו היה פילוסוף צרפתי שחי בין השנים 1926 ל 1984. מפעלו ההגותי היה רב השפעה, ובין היתר הוא הנכיח עד מאוד את מושג הכח. אפשר להתבונן בכח שבמערכות היחסים בין בני אדם באחד משני אופנים. על פי האופן האחד, הכח הוא כמו במערכות פיזיות. הוא נמצא ב'מקום' מסויים, מרוכז אצל אדם או במוסד. על פי נקודת המבט הזאת, פרעה הוא מלך ועל כן הוא מהווה מאגר של כח. אל מול המכות הוא נחלש ונוטה לשחרר את העם, ריבונו של עולם מחזק אותו ומכביד את לבו ושוב יש כח בלבו למנוע את השחרור.

פוקו מצביע על אפשרות נוספת להבחין בכח. על פי אפשרות זו, הכח הוא יחס. הוא נמצא בין המוקדים ולא באחד מהם. הוא ישות יוצרת ולא איכות או תכונה של מישהו. הוא ישות ללא טריטוריה וללא גבולות. על פי נקודת המבט הזאת, פרעה כאיש פרטי איננו מוקד הסיפור שלנו. יש כח המשוטט במצרים, ופרעה יכול לשמש רק כמנגנון פיקוח עליו. ריבונו של עולם הכביד את לבו של פרעה בכך שהעמיד אותו כמלך שאישיותו רחבה יותר וקולטת את הכח הזה ומהווה בשבילו מנגנון של ויסות. 'המדינה זה אני' אמר לואי הארבעה עשר, ופרעה אומר זאת אחריו. הכבדת לבו וחיזוקו אינן התערבות ברגע מסויים בחירותו, אלא העמדתו כאיש שככליא ברק קולט את זרמי הכח שבמצרים המובילים אותו לקבלת החלטותיו.

פרעה לא יכול לפעול באופן אותנטי, אבל לא בגלל שהוא לוקה בהערמה עצמית. הוא חושף ביקורת על מושג האותנטיות, הנראה לעומתו כגחמה של גיל הנעורים חסר האחריות. פרעה מהווה מראה לכל אחד ואחת מאיתנו. האמנם אנחנו יכולים ורוצים להיות משוחררים מכל הגדרה, מכל תכונה, מכל מחוייבות לאחרים היקרים לנו? להיות אותנטי משמעו להסיר אחריות ולחיות רק כאיש בודד. אולי היה לפרעה נח לשחרר את עם ישראל, אולי הוא היה שומר כך על כבודו. אבל כמלך מצריים הוא צריך לחשוב אחרת. לריבונו של עולם יש חשבונות משלו, אבל פרעה מתגלה כמנהיג אמיץ שלבו רחב וכבד וחזק מכח היותו מלך. כל אחד מאיתנו הוא מלך בד' אמותיו הצנועות.

השאלה איך לשמור על חירותנו למרות המחוייבות למערכות הגדולות מאיתנו כמשפחה, חברים וארץ, היא השאלה שמציבה בפנינו הפרשה. אי אפשר להיות אותנטי ובן חורין, אפשר להיות מחובר לכל היקרים לנו ותוך כדי כך לחתור לחירות מירבית שבגבולות האפשר.