תמכו בנו
פרשת בא: על הקלות ועל הכבדות
האדם לעולם הוא בן חורין, אפילו מול רצונו של אלוהים. אך האם כך הדבר תמיד? גם אם האדם נושא איתו משא נפשי כבד?

איש הולך בדרך, על כתפו תרמיל כבד. הוא הולך לאט, רגליו נמשכות אל האדמה. זיעה ניגרת ממצחו, טיפותיה זולגות במורדות פניו. הוא מגיע לבקתה, כורע ברך. מוריד את התרמיל, מוציא ממנו אבנים. עורם אותן בערימה, בקצה השביל – ליד המדרגות העולות אל הבית. הוא קם על רגליו, מכתף את תרמילו. התרמיל קל, והוא הולך לדרכו בקלילות.

הכובד הוא תכונה מוזרה, משהו בחפץ הגורם קושי וכאב, מאט את פעולת הנושא. מהו הדבר הזה? מהו הכובד? פליאה היא ליודעי חן ופיזיקה.

פרשת השבוע נפתחת בפסוק של כובד:

בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו…

בדרך כלל התפרשה הכבדת הלב כשלילת הבחירה, ופרשנות זאת הובילה לקושיה תיאולוגית קשה: כיצד ייתכן שאלוהים שולל את הבחירה מפרעה, ומעניש אותו על כך?

המושג 'כובד' עבר הפשטה הדרגתית בשפה התנ"כית. ראשיתו כובד פיזי, כשערו של אבשלום הכבד עליו. עבור לריבוי של רכוש שיש לו גם כובד פיזי אך הוא חורג ממנו – ככובד המקנה וככובד המחנה. מכאן לגודל – הענן הכבד שהוא ענן גדול וסמיך אך איננו כבד במשמעות המשקל. עם ההפשטה הכלכלית העוברת מעסקאות חליפין לכסף, עובר גם ה'כבד' הפשטה. מעתה הוא מחובר לכסף, ולמושג חדש – הכבוד. 'כבד את ה' מהונך', נראה שזאת גם משמעות הציווי 'כבד את אביך ואת אימך', שאכן התפרש על ידי החכמים כחובה לדאגה ממונית. מכאן עבר המושג הפשטה והרחבה אל שדה הקושי – הרעב הכבד, הדבר הכבד, העוון הכבד, וקושי הדיבור של משה שהוא 'כבד פה'.

בכדי לתת פשר להכבדת הלב, נחזור למשמעות הראשונית לכובד הגופני. נדמיין לעצמנו את האיש כבד הלב, בדומה לאיש נושא תרמיל האבנים הכבד. הוא יכול ללכת כפי שהוא יכול ללכת עם התרמיל המרוקן, רק קשה לו יותר. בכדי ללכת עם תרמיל האבנים הוא זקוק ליותר מאמץ, להפעלת כוח הרצון בעוצמה רבה יותר. נמצא – הכבדת הלב לא שוללת את הבחירה אלא מקשה עליה. פרעה נותר בן חורין, אילו רצה יכול היה לבחור לשלח את ישראל.

הרמב"ם בהלכות תשובה כותב שהבחירה של האדם היא מוחלטת, אין דבר שמטה אותו לכאן או לכאן. ב'שמונה פרקים' – ההקדמה של הרמב"ם למסכת אבות – הוא כותב שמזגו של האדם מטה אותו מנקודת החירות, אך עם מאמץ הוא יכול לגבור על מזגו ולבחור באשר ירצה. תמונת הכבדת הלב עולה בקנה אחד עם תמונת הרמב"ם בשמונה פרקים ולא עם תמונתו שבהלכות תשובה.

האדם לעולם הוא בן חורין, אפילו מול רצונו של אלוהים. אם נשוב לאיש התרמיל, הרי שהלב שואל: למה נשא האיש אבנים בתרמילו, מדוע הניחם בקצה השביל? אין אנו יודעים את הסיבה, ודאי יש טעם לפעולתו. הנימוק איננו מצוי במערכת סיבתית שלה התרמילאי משועבד, אלא 'הוא בעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ' [רמב"ם הלכות תשובה].

השארת תגובה