במהלך תיאור עבודת הלוויים נושאי המשכן וכליו, מוזכרים שני אזורים אסורים, המגע והראיה.

וְכִלָּה אַהֲרֹן-וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת-הַקֹּדֶשׁ וְאֶת-כָּל-כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ, בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה, וְאַחֲרֵי-כֵן יָבֹאוּ בְנֵי-קְהָת לָשֵׂאת, וְלֹא-יִגְּעוּ אֶל-הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ…  (במדבר ד' ט"ו)

וְלֹא-יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת-הַקֹּדֶשׁ, וָמֵתוּ. (שם כ')

איסור המגע בקודש, בא לידי ביטוי במעשה המתואר בספר שמואל ב':

וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ, הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל, וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים.  (ו' ו'-ז')

איסור ראיית הקודש בא לידי ביטוי בסיפור אחר, בשמואל א':

וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ, וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי הִכָּה ה' בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה. (ו' י"ט)

נמקד את מבטנו באיסור הראייה. הביטוי 'כבלע את הקודש' הוא ביטוי סתום, כל פרשנות לא מסירה ממנו את הערפל. באופן כללי פרשו הפרשנים, כי אסור להתבונן בכלי הקודש אפילו בשעה שמכסים אותם כהכנה למסע. 'כבלע' התפרש כ'כיסוי':

רש"י: 'ולא יבאו לראות כבלע את הקדש' – לתוך נרתק שלו, כמו שפירשתי למעלה בפרשה זו: ופרשו עליו בגד פלוני וכסו אותו במכסה פלונית. ובִּלוּעַ שלו הוא כסויו:

המכסה בולע את המתכסה, ואסור למתבונן לראות את המתכסה ברגע מעבר זה. רש"י הולך בעקבות דברי התלמוד במסכת יומא:

'ולא יבואו לראות כבלע את הקדש'. אמר רב יהודה אמר רב: בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם.

רש"י: 'ולא יבואו לראות'. הלוויים שבמדבר, אף על פי שהיו נושאין כלי הקודש בכתף, לא היו רשאין להיכנס בשעת סילוק מסעות, שהיו מפרקין את הארון והמזבח להסיעו ממקומו, עד שהיו אהרון ובניו מכסין אותו בנרתיקיהן, כמו שכתוב בפרשה: 'וכסו אותו במכסה עור תחש…' 'כבלע' לשון כיסוי.

אלא שהפסוק ממשיך לרטוט, לא לקבל את עול הפרוש. יש משהו בביטוי 'כבלע', שהוא חזק וחריף יותר מאשר הכיסוי ש'כאילו' בולע את המכוסה. אולי הד לתחושה הזאת אפשר לשמוע בדברי המשנה. במסכת מידות מצוי תיאור של בית המקדש, בה מופיעה המשנה הבאה:

ובפתחה של עלייה, היו שם שתי כלונסות של ארז, שבהן היו עולין לגגה של עלייה.  ובראשיהן פסיפסין מבדיל בעלייה, בין קודש ובין קודש הקודשים. ולולין היו פתוחין בעלייה לבית קודש הקודשים, שבהן משלשלין את האומנין בתיבות, כדי שלא יזונו את עיניהם מבית קודש הקודשים. (ד' ה')

המשנה לא עוסקת בלוויים הנושאים את המשכן, אלא באומנים המתקנים את המקדש. למרות זאת, מתקבל הרושם כי כאן פרשנות יוצרת לפסוק שלנו: מתקן מיוחד נבנה כדי לשלשל בו את האומנים, שלא יבלעו בעיניהם, שלא יזונו את עיניהם, במראות קודש הקודשים. אם כך הם הדברים, הרי שהמשנה מפרשת את הביטוי 'כבלע' את הקודש, לא כמכסה הבולע את הכלי, אלא כעין הבולעת את מראהו. הביטוי מופיע בהקשר נוסף. המשנה במסכת חגיגה מגבילה את תחומי הדרשה:

אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשניים; ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.  (פרק ב' משנה א')

התוספתא מרחיבה:

ארבעה נכנסו לפרדס, בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא. בן עזאי הציץ ומת… בן זומא הציץ ונפגע עליו… אחר הציץ וקיצץ את הנטיעות… רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום…

משלו משל למה הדבר דומה? לפרדס של מלך ועלייה בנוייה על גביו מה עליו על אדם אלא להציץ ובלבד שלא יזוז את עיניו ממנו.  (פרק ב' א')

נראה הגיוני יותר כי אף כאן הגרסא הנכונה היא 'שלא יזון את עיניו ממנו'. אם כך, הרי נלקח הביטוי בגלגוליו מ'בלע את הקודש', לאומן הזן את עיניו במראה הקודש, ומכאן לצופה במחזות העילאיים שאסור לו לזון, לאכול ולבלוע את המראות. מעניין שהתוספתא במשל שבה מורה כי אפשר להציץ אבל לא 'לאכול' בעיניים, לא לבלוע. ואילו בתיאור הנכנסים לפרדס המציצים נפגעו או קצצו בנטיעות. אני מניח שהסתירה הזאת באה לשרטט גבולות של הצצה עדינה, מינימאליסטית, כמעט עד לאין. כך כותב הרמב"ם בהקדמה למורה, תוך קישור לדברי המשנה בחגיגה שהזכרנו:

הסברנו את דבריהם של חז"ל:

'אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשֹה בראשית בשניים, ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו… מוסרין לו ראשי הפרקים'…

אל תחשוב שהסודות הגדולים האלה ידועים עד תכליתם וסופם לאחד מאתנו. לא; אלא שפעמים האמת מבהיקה לנו עד שאנו חושבים אותה לאור יום. אחרי-כן החומרים וההרגלים חוזרים ומסתירים אותה עד שאנו חוזרים להיות בלילה אפל, קרוב למה שהיינו בתחילה. משולים אנו אפוא למי שהברק מבריק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאוד…

יש לאדם תשוקה לדעת, שהיא יסוד גדולתו אך גם יסוד קטנותו. התשוקה לדעת היא המובילה את האדם לכבוש עוד ועוד תחומים, להבין, לפענח וליצור. אבל אותה תשוקה היא המובילה אותו לחדור אל מעבר לגבולותיו, להציץ לאזורים אסורים, לפצוע את ד' אמותיו הנסתרות של אלוהים ושל חברו, לרכל ולספר לאחרים על אשר ראה. הבליעה היא אכילה ללא לעיסה, ללא עיבוד, ללא בחינה ובדיקה:

כְּבִכּוּרָהּ, בְּטֶרֶם קַיִץ, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ, בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה… (ישעיהו כ"ח ד')

דניאל כהנמן בספרו 'לחשוב מהר לחשוב לאט' מורה כי התודעה שלנו מורכבת משתי מערכות. אחת חושבת מהר ומאפשרת לשרוד אל מול אתגרים מאיימים, והשנייה חושבת לאט. יתרונה של הראשונה במהירותה, חסרונה בהמון טעויות שהיא עושה. חסרונה של השנייה באיטיותה, אבל יתרונה בכך שחשיבתה השיטתית מאפשרת להימנע מטעויות. חכמים שמעו באיסור לראות כבלע את הקודש, אזהרה מפני תאוות הידע הרוצה לבלוע מהר את מושאה. אל מולה הציגו עולם של מתינות, של הכרה בגבולות האפשר של התודעה. יהודה ליבס טוען כי חטאו של אלישע שקיצץ בנטיעות לא היה – כפי שרבים מפרשים – חטא תיאולוגי של ניתוק העולם מבוראו, אלא חטא ההיבריס של התנהלות מהירה ולא זהירה כפיל בחנות חרסינה שגרמה לקיצוץ בנטיעות. על פי דרכנו מורה הפרשה וגלגוליה עד לפרדס האלוהי, על חובת הפעלת מערכת התודעה המתונה, האיטית והמכירה בגבולותיה, הן ביחס לקדושה האלוהית, והן ביחס לשיפוטים בזירת הקדושה האנושית. יש פלא גם באדם, ועלינו להיזהר מלבלעו בעינינו ובפינו המדבר.