אביטל הוכשטיין
אחת מן המצוות הנידונות ברצף המצוות הממלאות את פרשות אחרי מות וקדושים היא מצוות העורלה:
וְכִי ־ תָבֹ֣אוּ אֶל ־ הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל ־ עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת ־ פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל : וּבַשָּׁנָה֙ הָרְבִיעִ֔ת יִהְיֶ֖ה כָּל ־ פִּרְי֑וֹ קֹ֥דֶשׁ הִלּוּלִ֖ים לה' : וּבַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֗ת תֹּֽאכְלוּ֙ אֶת ־ פִּרְי֔וֹ לְהוֹסִ֥יף לָכֶ֖ם תְּבוּאָת֑וֹ אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם:
קישור זה של המצווה אל ההגעה ארצה באמצעות הביטוי 'וכי תבואו' איננו נדיר – לא בספר ויקרא ולא בתורה בכלל, ופותח את העיסוק בלא מעט מצוות במקרא. ביניהן:
שמיטה:דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם – וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לה':
פסח:וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם – וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח: … וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, לְחָק-לְךָ וּלְבָנֶיךָ, עַד-עוֹלָם: וְהָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם – כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר; וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת.
ושוב בתחילת הפרק הבא:
וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ ה' אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי …אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ; וְעָבַדְתָּ אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת; וּבַיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, חַג, לה':
וכן בתיאורן של הלכות ביכורים, עומר, ואף איסור עבודה זרה, ועוד ועוד. כפי שניכר מרשימה מגוונת זו, צירוף זה פותח לא רק עיסוק מקראי במצוות התלויות בארץ, בקרקע, אלא מגוון רחב של מצוות – גם כאלו שהן בין אדם למקום וגם כאלו שהן בין אדם לחברו.
אולם מה משמעות הצירוף 'כי תבואו אל הארץ'? ויתרה מזו, כיצד ניתן להשיב על השאלה העולה מהן בדבר הקשר שבין המצוות לארץ? מענה לשאלות אלה תלוי באופן שבו נבין את הצירוף 'כי תבואו'.
