ספר "דברים" פותח בהצהרת כוונות המעוררת ציפייה לקראת הבאות:

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר

הציפייה המתעוררת היא שעתה יבוא ביאור התורה. מהו ביאור התורה? לא לגמרי ברור, אבל התחום הוא תחום התורות והמשפטים.

והנה, במקום ביאור התורה, מופיע המשך הסיפור ההיסטורי, שבשום פנים ואופן לא מתאים לכותרת "ביאור התורה":

ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב-לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל-כָּל-שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת-הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם.

גם הקטע הבא, על פניו, איננו מתאים לכותרת "ביאור התורה":

וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא-אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם.

אחד מפרשני המקרא, ספורנו, עמד על הקושי הזה ואף הציע לו פתרון: "והתחיל הביאור באומרו אחר כך, 'השם אלוהינו כרת עמנו ברית בחורב…'" (דברים ה' ב', הפתיחה לעשרת הדברות). כלומר, הפתרון של הספורנו הוא שהכותרת מתייחסת לחלק הציוויים, שמגיע רק כמה פרקים מאוחר יותר.

ועדיין נשאלת השאלה, מדוע הקדימה התורה את סיפור המדבר לתוכן שמתאים לכותרת? ותשובתו ספורנו היא: "וקודם שהתחיל בביאור… אמר לישראל שסיבת הצורך אל זה הביאור… היה מפני שהם עוברים לארץ בלעדיו… ולא יוכל להזהירם בשעת מעשה ולא לבאר כל ספק שיפול, וסיפר איך נכשלו בזה שלא יעבור הוא עמהם ברוע בחירתם ופשעיהם…". לא ניכנס עתה לבחון את הפתרון של ספורנו, אתם מוזמנים לבדוק האם הוא משכנע אתכם, אנחנו נציע פתרון אחר לבעיה.

משה מספר כיצד הרגיש שמשא העם כבד עליו, לאחר מכן הוא מציג את הדרך בה בחר כדי להקל עליו את תפקודו:

הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם. וָאֲצַוֶּה אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו. וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.

משה מחולל שינוי עמוק (בספר שמות הוא מתואר כפועל יוצא של עצת יתרו) מתורה שכל כולה תורתו שלו, לתורה שהיא פרי הכרעת קבוצת החכמים. אמנם את אשר יקשה בעיניהם יקריבו אליו, אבל מה שלא יקשה עליהם – הם ישפטו בכוחות עצמם.

על פי פשוטו של מקרא, אין סיבה לחשוב שכל הכרעה שיקבלו החכמים תתאים בהכרח להכרעה שהיה מקבל משה לו היה במקומם. הוא נותן להם הנחיות כלליות – ללכת לאור אידיאת הצדק, לא להכיר פנים במשפט, אבל ההכרעה עצמה תהיה ההכרעה שלהם. שימו לב שהקביעה שהמשפט הוא לאלוהים, איננה מובילה לתוכן ההכרעה, אלא לכוח שלא לגור מפני איש. האדם החכם מכריע את הדין, ביודעו שהמשפט לאלוהים הוא.

מעתה אפשר לתת פשר חדש לכותרת "הואיל משה באר את התורה הזאת". העם שבעבר הורגל לתורה אחת, הניתנת אך ורק על ידי משה, נמצא במצב בו יש שופטים רבים, ולמעשה – תורות רבות. אפשר להניח שמצב זה מעורר אי-נחת בחלק מהלבבות שבהן יש צפייה שיהיה משפט אחד. התורה הזאת, המפוצלת לבתי דין שונים ולהכרעת דין השונה מדיין לדיין מצריכה ביאור. את ההסבר לתורה הזאת, הנוכחת בחיי העם בנקודת הזמן שבה משה מדבר, נותן משה בסיפורו.

בימים ההם בזמן הזה: גם היום ישנה כמיהה של אנשים רבים לאמת אחת שתינתן על ידי איש אחד. ספר "דברים" מורה לנו שאשליה זו איננה יכולה להתממש. גם משה לא יכול היה להיות מנהיג יחיד, גם לו לא היה כוח להכיל את הכל. האדם צריך להכיר שהשונות היא המידה המתאימה לו, אין אמת אחת, גם לא אמת משפטית.

רק הכרה בוגרת זו יכולה להכשיר את העם להמשך מסע ההתבגרות שלו: הכניסה לארץ ישראל.