תמכו בנו
רוב ומיעוט
אוֹת בְּאוֹת - דורשים שפה יהודית דמוקרטית

לוגו אות באותהשיעור בנושא רוב ומיעוט הוא חלק מיוזמת "אוֹת בְאוֹת" – דורשים שפה יהודית דמוקרטית. במסגרת היוזמה נכתב אוסף של שיעורי חינוך על מושגים לפי אותיות הא'-ב', כאשר כל מושג נדרש בשפה יהודית-דמוקרטית.


  • להורדת מערך השיעור כקובץ PDF בפורמט מותאם לדפוס – לחצו כאן (ניתן להדפיס גם בשחור-לבן)
  • להורדת מערך השיעור כקובץ PDF בפורמט מותאם להקרנה על מסך בכיתה במהלך שיעור – לחצו כאן

פתיחה

רוב ומיעוטעקרון הכרעת הרוב הוא עיקרון דמוקרטי הקובע שכאשר קיימת דילמה שעומדת להכרעה, מתקיימת הצבעה ומתוך מספר אפשרויות (שתיים או יותר) מתקבלת זו שרוב המצביעים תמכו בה. לאחר שנתקבלה החלטה, כל הציבור, ובכלל זה המיעוט שמחזיק בדעה אחרת, מחויב לקבל את ההכרעה  ולפעול בהתאם לה.

הכרעת הרוב היא למעשה העמדה הקרובה ביותר לרצון הכלל ולכן מבטאת את רצון העם. זאת כיוון שאין אפשרות שכולם יסכימו פה אחד על כל ההחלטות, ובכל זאת יש צורך שההחלטות המתקבלות ישקפו את רצון העם. עיקרון הכרעת הרוב בא לידי ביטוי במדינה דמוקרטית בדרכים שונות: בבחירות, בהצבעות בפרלמנט ובממשלה, בהכרעות בבתי המשפט ועוד.

בעולם של היום מסתמנת הכרעת הרוב כמנגנון המקובל והראוי ביותר לקבלת החלטות. אפילו מדינות שאינן דמוקרטיות מתיימרות לקיים מדי פעם "בחירות" ולהציג את המנהיג כמי שנבחר ברוב מוחץ, ובכך לחזק את הלגטימציה של השלטון.

הטענה כי 'דמוקרטיה היא עקרון הכרעת הרוב' היא טענה נכונה, אך בוודאי לא המאפיין היחיד והחשוב ביותר בדמוקרטיה. ניתן לומר כי הכרעת הרוב היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לדמוקרטיה. עקרון הכרעת הרוב עשוי להפוך בקלות ל'עקרון עריצות הרוב', ולכן אחד ההבדלים הגדולים בין דמוקרטיות למדינות שאינן דמוקרטיות הוא היחס למיעוט דווקא. מגבלות כוחו של הרוב וזכויותיו הבלתי מעורערות של המיעוט מהוות עיקרון מרכזי בדמוקרטיה, עקרון שאינו נופל בחשיבותו מעקרון הכרעת הרוב.

בבסיס תפיסת העולם הדמוקרטית עומדת ההנחה כי כוחו של הרוב חשוב אך עדיין מוגבל. הרוב חייב לשמור על כללי המשחק הדמוקרטיים. כללים אלה אמורים להבטיח שהרוב לא ישלול מהמיעוט את זכויותיו ולא ידכא אותו. אם הרוב מפר את כללי המשחק (למשל מבטל את הבחירות הדמוקרטיות, או פוגע בחופש ההתארגנות) – הרי שהכרעת הרוב הופכת להיות עריצות הרוב על המיעוט. בנוסף לכך קיימת הבנה כי המיעוט יכול להפוך בעתיד לרוב (וחוזר חלילה), ולכן על הרוב להשתמש ב"כוחו" בצורה מוגבלת. לכן במקביל לעיקרון הכרעת הרוב, צריכים להתקיים עקרונות הדמוקרטיה האחרים, ובהם עקרון הפלורליזם, עקרון ההסכמיות ועקרון הסובלנות.

בדמוקרטיות השונות, הדרך להשגת רוב דורשת בדרך כלל שותפים שונים בעלי תפיסות מגוונות. 'קואליציה' שכזו, שמתגבשת על מנת להשיג רוב, משקפת הסכמה על נושא מרכזי ומחייבת פשרות רבות מצד השותפים לה. זו הסיבה שבמדינות דמוקרטיות כמעט תמיד הרוב מתרכז ב"אמצע" סביב אידאולוגיה מרכזית ופשרות שונות ופחות סביב אידאולוגיות קיצוניות, נוקשות או חריגות.

פעילות פתיחה

המורה י/תניח בשתי קצוות של הכיתה שני שלטים: "נוטה להסכים" / "נוטה לא להסכים" וי/תסמן את קו האמצע בין שני הקצוות. התלמידים יתבקשו למקם את עצמם על ציר דמיוני בין שני הקצוות בהתאם לעמדתם. ככל שההסכמה גדולה יותר יש לעמוד קרוב לשלט המתאים ולהיפך. אפשר לעמוד קרוב לאחד הקצוות אבל אי אפשר לנקוט עמדה ניטרלית ולעמוד באמצע!

הנחייה לתלמידים: לפניכם מספר היגדים לגבי הרוב בדמוקרטיה. האם אתם מסכימים איתם? התמקמו לאורך הציר. לאחר שהתמקמתם נסו לשכנע את האחרים בדעתכם ולשנות את מקומם לאורך הציר.

  • הרוב תמיד צודק.
  • אין הבדל בין רוב גדול לרוב קטן – מספיק שיהיה קול אחד יותר כדי להכריע.
  • במדינה דמוקרטית, שבה יש רוב לאוהבי כלבים, הוחלט שכל משפחה חייבת שיהיה לה כלב.
  • כל הדעות, של כל אדם, שוות בכל נושא, ואין יתרון למומחים.
  • החלטה על פי הרוב היא פשרה זמנית, בעתיד יהיה מלך שיחליט עבור כולם.
  • המיעוט מחויב לציית לרוב ולנסות לשכנע את הציבור, עד שאולי הוא יהפוך לרוב.
  • בשאלות חשובות במיוחד צריך שכולם יסכימו.

בחרו בשניים שלושה היגדים שנויים במחלוקת ונסו להגיע להסכמה כיתתית לגביהם. חשבו על דרך מתאימה להגיע להסכמה כיתתית.


הזמנה לבית מדרש

הסיפור על הולדת הדמוקרטיה

הדמוקרטיה העתיקה המפורסמת ביותר התקיימה באתונה. במשך מאתיים השנה שאחרי שנת 500 לפנה"ס, נשלטה העיר היוונית על ידי אספה כללית של האזרחים הזכרים. באותן שנים התנהל באתונה ויכוח עז בשאלה אם דעת הרוב היא זו שאמורה לקבוע בענייני מדיניות או שצריך מיעוט של עשירים, פילוסופים או מדינאים שיקבלו את ההחלטות עבור
כולם.

בדיאלוג 'פרוטגורס' של הפילוסוף היווני אפלטון יש הד לוויכוח זה. במהלך השיחה בין פרוטגורס לסוקראטס, מסביר פרוטגורס מדוע בדמוקרטיה יש לתת זכות הצבעה והחלטה לכולם, ומדוע בני האדם שווים ביכולתם לקבל החלטות בענייני מדיניות, צדק וניהול החברה כולה.

[…] ביקשו איפא, להתכנס יחד ולהינצל [מחיות הטרף] על ידי יסוד ערים ומשנתכנסו היו עושים עוול איש לרעהו, משום שלא היתה בידם האמנות המדינית, עד ששוב נתפזרו וכלו. אזי פחד זאוס [ראש האלים] שמא יאבד מין האדם בכלל, ושלח את הרמיס [האל השליח] אל בני האדם, להביא להם בושה וצדק שיהיו לסדרי מדינות ולכבלי רעות מקשרים (לקשרי חברות מחברים).

שאל הרמיס את זאוס: "כיצד יינתן צדק ובושה לאנשים, הכשם שחולקו האומנויות אחלק גם את אלה? כלומר, כשם שאחד יש בידו חכמת הרפואה – יספיק להדיוטות [אנשים] רבים, וכן שאר האמנים, כך אתן באנשים צדק ובושה, או אחלק לכולם?"

"לכולם", אמר זאוס, "וכל אחד יזכה לחלק, כי לא תקומנה מדינות אם שניים אלה יינתנו ביד מעטים כשאר האומנויות"…

כך ובשל כך, סוקראטס, סבורים האתונאים וזולתם שכשהמדובר הוא בסגולתה הטובה של נגרות או של מלאכה אחרת, יש להיוועץ במעטים… אבל בלכתם להתייעץ על הסגולה המדינית הטובה, שכל מהלכיה מן ההכרח שיהיו בצדק ובישוב הדעת, מובן שיסבלו דעתו של כל איש ואיש. כיוון שכל אחד מגיע לו חלק בסגולה הטובה הזאת, שאם לא – לא תהיינה מדינות.אפלטון, פרוטגורס, 322 – 323

שאלות לדיון:

  • על פי דברי פרוטגורס, מדוע לא הצליחו בני אדם להקים ערי מדינות?
  • מהן, לדעת פרוטגורס, התכונות החיוניות לקיום חיים משותפים ומשטר מדיני? האם אלה התכונות החיוניות ביותר גם לדעתכם?
  • על פי הקטע, מה ההבדל בין אומנות החכמה המדינית לשאר האומנויות?
  • למה לדעתכם יש צורך באלים שיתערבו בסיפור הזה? האם מי שלא מאמין בזאוס או בהרמס יכול להשתכנע גם הוא מהטיעון שמאחורי הסיפור?
  • לפי דברי פרוטגורס, עקרון הכרעת הרוב נובע מעקרון השוויון. הביאו ציטוט מדבריו להוכחת טיעון זה.
  • נסו לשער – מאיזה גיל צריכה להיות זכות בחירה לדעתו?
  • לדעתכם, האם הכרעת הרוב היא העיקרון המיטבי להכרעה או שיש עיקרון טוב יותר? נמקו.

לא בשמים היא!

בתקופת חז"ל, כחלק מההשפעה היוונית על יהודי ארץ ישראל (המאה הראשונה והשנייה לספירה), פעל בארץ מוסד ה'סנהדרין'. ההחלטות (בענייני הלכה) בסנהדרין התקבלו בתהליך של הצבעה. הביטוי "נמנו וגמרו" שנעשה בו שימוש לתיאור ההחלטות, מתאר תהליך של ספירה –
מנייה והכרעה, ומכונה: גמירה.

הסיפור שלפניכם מן התלמוד הבבלי, עוסק באחד האירועים הדרמטיים ביותר בשאלת הכרעת הרוב. בסיפור, מתגלעת מחלוקת בין רבי אליעזר לשאר חבריו. רבי אליעזר עומד על דעתו אל מול דעת הרוב. הוויכוח מתמשך ומתלהט ובמהלכו מביא ר' אליעזר טיעונים שונים על מנת לשכנע את החכמים בצדקתו. טענותיו אינן מתקבלות והוא נותר בדעת יחיד שאינה מקובלת על הרוב. שיאו של העימות מתרחש בשורות הבאות:

חזר ואמר להם [רבי אליעזר לחכמים]: "אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו!"
יצאתה [יצאה] בת קול ["הד" קולו של אלוהים בתלמוד] ואמרה: "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!"
עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא"! (דברים ל, יב)
מאי "לא בשמים היא"? [כלומר, מה משמעות הביטוי "לא בשמים היא"?]
אמר רבי ירמיה: "שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה (שמות כג, ב): "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת".תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נט, עמוד ב

שאלות לדיון:

בוויכוח בבית המדרש מגייס רבי אליעזר את אלוהים לחיזוק טענותיו, ואכן אלוהים נענה ו"מתערב" לטובת רבי אליעזר.

  • נסו להבין מה משמעות תשובתו של רבי יהושע לבת הקול (ולאלוהים) –
    "לא בשמים היא"?
  • לאחר ציטוט בת הקול, מסביר רבי ירמיה את טיעונו של רבי יהושע כלפי האלוהים. מה ההסבר שלו?
  • האם לדעתכם ניתן להסיק מהסיפור שבתלמוד כי הכרעת הרוב גוברת על קולו של אלוהים?
  • הפסוק המלא שאותו מצטט ר' ירמיה אומר: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת." (שמות כג, ב). נסו להציע הסבר לפסוק הקשה הזה כולו. האם משתמע מהפסוק שאכן צריך תמיד להקשיב לרוב?

דברי היחיד

עקרון הכרעת הרוב הפך להיות כה מובן מאליו, עד שהמשנה – שמלאה בריבוי דעות ובמחלוקות – רואה לעצמה צורך להסביר מפני מה מצטטים ומתעדים את דעת המיעוט, שהרי ההחלטה מתקבלת תמיד על פי הרוב.

וְלָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין, הוֹאִיל וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְדִבְרֵי הַמְרֻבִּין?
שֶׁאִם יִרְאֶה בֵית דִּין אֶת דִּבְרֵי הַיָּחִיד וְיִסְמֹךְ עָלָיו.
שֶׁאֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵית דִּין חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן…משנה, מסכת עדויות, פרק א, משנה ה

שאלות לדיון:

  • מהי שאלת המשנה ומהי תשובתה לשאלה זו?
  • לדעת המשנה, האם הכרעת הרוב היא קבועה ונצחית או זמנית?
  • איך בית דין אחר יכול להיות גדול מהקודם בחכמה ובמניין?
  • מדוע לדעתכם עשוי בית דין עתידי לשנות את החלטת הרוב בדורות שלפניו?
  • האם יכול להיות שהרוב טועה והמיעוט צודק?
  • ההסבר של המשנה להבאת דברי המיעוט אינו היחיד (במשנה עצמה ובמקורות נוספים ניתנים נימוקים שונים). נסו לחשוב על הסברים נוספים מדוע חשוב למשנה לתעד לדורות הבאים את דעת המיעוט?

שמירה על זכויות המיעוט – עריצות הרוב

לצד קבלת החלטות על פי דעת הרוב, הדמוקרטיה מקפידה על שמירת זכויותיהם של מיעוטים – זכותם להיות מוגנים מפני עריצות הרוב, ליהנות  מזכויות אדם ואזרח, להביע דעה, להתארגן ולפעול למען החלפת השלטון.

הדמוקרטיה מבטיחה את זכויות המיעוט בעזרת מנגנונים אחדים, היוצרים יחד מערכת של איזונים ובלמים. מערכת זו מונעת מהרוב את היכולת לפגוע בעקרונות היסוד של הדמוקרטיה, ואינה מאפשרת לגוף יחיד לצבור כוח בלתי מוגבל ולהפעילו. מנגנונים אלה כוללים: חוקה או חוקי יסוד, המחייבים את הרשות המחוקקת והמבצעת ומבטיחים שמירה על זכויות האדם והאזרח; רשות שופטת בלתי תלויה ברשויות הממשל האחרות, האחראית למימוש שלטון החוק ומונעת את רשויות השלטון האחרות מלנצל לרעה את כוחן; בחירה של נציגים שיאיישו את גופי הממשל המרכזיים בבחירות כלליות, תקופתיות, שוות, תחרותיות וחופשיות, המאפשרות למיעוט ליהפך לרוב; והפעלה סדירה וחופשית של רשת תקשורת-המונים, המממשת את זכות האזרח לדעת ומהווה במה חופשית להבעת דעה למתיחת ביקורת ולניסיונות שכנוע.

בטקס השבעת שופטים בשנת 2016 , התייחסה נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, לעריצות הרוב:

יש המזהים את הדמוקרטיה עם שלטון הרוב. יטען הטוען כי אם החלטה כלשהי נתקבלה ברוב דעות ממילא היא החלטה דמוקרטית. זו טעות, שלטון הרוב הוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה – אך הוא אינו תנאי מספיק. באין ריסון לכוחו של הרוב הוא עלול להפוך לעריצות, וכבר היו דברים מעולם. שלטונו של רוב השולל מן הפרטים את זכויותיהם, רוב הנוגש את המיעוט החי בקרבו – אינו שלטון דמוקרטי.

שאלות לדיון

  • מי לדעתכם אמור לקבוע מתי זו 'עריצות הרוב' ומתי החלטה לגיטימית?
  • האם ההחלטה (לגבי השאלה הקודמת) על כך צריכה להתקבל בהצבעה, או על ידי מומחים, או על ידי מערכת המשפט? נמקו את דעתכם ונסו לשכנע את המתנגדים לכם.

דיון כיתתי

נהלו דיון בכיתה ובסופו ערכו הצבעה על השאלה להלן:

חוק שעות העבודה והמנוחה בישראל קובע את השבת ומועדי ישראל כימי מנוחה, בהתאם למסורת היהודית. חפשו במרשתת מידע נוסף על אודות החוק ודונו בשאלה:

  • האם לדעתכם החוק הזה מבטא את 'עריצות הרוב' כלפי המיעוט הלא-יהודי בארץ?

זמנו נציגים מתלמידי הכיתה שישמיעו דעות בעד ונגד החוק, וינסו לשכנע זה את זה. בדיון היעזרו במקורות ובדיונים שלמדתם בשיעור.


יפה בניהמאמר דעה

רוב ומיעוט | יפה בניה

בסיסה של הדמוקרטיה הוא שלטון הרוב וסמכות ההכרעה של הרוב. עקרון הרוב מבטא את ההסכמה של האזרחים לשלטון ואת הערך השווה שיש לכל קול וקול בדמוקרטיה. אבל, האם הרוב תמיד צודק? האם אין סכנה שהרוב ישתמש בכוחו כדי לפגוע בחופש ובזכויות של המיעוט? שיעניק לעצמו זכויות יתר, וכך יפגע בעקרון השוויון הדמוקרטי?

בוודאי שיש סכנה כזו. לפי אמירה שמיוחסת (כנראה בטעות) למדינאי האמריקני בנג'מין פרנקלין, "דמוקרטיה היא שני זאבים וכבשה שמצביעים על מה לאכול לארוחת הצהריים". האמירה האירונית הזו ממחישה בצורה חדה את הסכנות של "עריצות הרוב" ואת המגבלות של ההסתמכות הבלעדית והמוחלטת על עקרון הרוב בדמוקרטיה. משטר דמוקרטי מהותי מוגדר לא רק על ידי עקרון הכרעת הרוב, אלא גם, ובמידה שווה, על ידי הכרה בזכויות המיעוט והגנה עליהן.

איך מרסנים את כוחו של הרוב? על ידי חוקה או חוקי יסוד, שכולם כפופים להם, והם מבטיחים את זכויות האדם של כל האזרחים; על ידי קיומן של בחירות חופשיות בתדירות קבועה; על ידי שמירה על הפרדת הרשויות – ומנגנונים נוספים שנועדו ליצור את האיזונים הדרושים בין עקרון הרוב לזכויות המיעוטים.

אבל מנגנונים, ככל שיהיו טובים ויעילים, אינם מספיקים. יש כאן ערך בסיסי שנותן את הטעם המהותי לכל הפרוצדורות – הרגישות לחולשתו המובנית ולמצבו חסר-הביטחון וחסר-היציבות בהגדרה, של כל מיעוט באשר הוא. כיהודים – שחיו כמיעוטים בארצות המוצא שלהם בתפוצות השונות, לעתים קרובות נרדפים או מאוימים – הרגישות למצבם של מיעוטים בהקשר של מדינה ריבונית, היא צו מוסרי עליון.

המסורת היהודית קבעה את עקרון הכרעת הרוב כבסיס משפטי וכללי: אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג, ב), ובד בבד נתנה משקל משמעותי לדעת המיעוט במחלוקת. אמנם "אין הלכה אלא כדברי המרובין" (משנה, עדויות א, ה); יחד עם זה, "מזכירין את דברי היחיד" – לא מוחקים את דעת המיעוט כי הרוב "ניצח", אלא דווקא משמרים אותה, כי אולי בעתיד נזדקק לדעה הזאת דווקא. כך, יכולת ההשפעה של דעת יחיד/מיעוט נשמרת גם לדורות הבאים.

בסופו של דבר, זאת לא "טובה" שקבוצת הרוב עושה למיעוט: המיעוט הוא חלק מן הקולקטיב שחי במסגרת מדינה אחת וחברה אחת. השמירה על הרקמה החברתית העדינה, גם במצבים תמידיים של מחלוקת, היא האינטרס של כולנו, לטובת יצירת חברה שהכול מרגישים בה בעלי ערך ובעלי יכולת להשמיע קול אשר יישמע.


יפה בניה היא אשת חינוך ופעילה חברתית, מרצה בחוג לחינוך וחברה בקריה האקדמית אונו ועמיתת מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן.