חופש הביטוי
אוֹת בְּאוֹת - דורשים שפה יהודית דמוקרטית

השיעור בנושא חופש הביטוי הוא חלק מיוזמת "אוֹת בְאוֹת" – דורשים שפה יהודית דמוקרטית. במסגרת היוזמה נכתב אוסף של שיעורי חינוך על מושגים לפי אותיות הא'-ב', כאשר כל מושג נדרש בשפה יהודית-דמוקרטית


מבוא

דמוקרטיה מבוססת על תרבות של דיבור ושכנוע. המלה "פרלמנט" לקוחה מהצרפתית העתיקה, בה המילה parler, משמעה – לדבר. ניתן לומר שדיבור הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. משום חשיבותו הדרמטית, הרי שחופש הדיבור והביטוי מהווה למעשה תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה. עקרון חופש הביטוי הוא הרחבה של עקרון חופש הדיבור. חופש הביטוי נחשב למימוש של חופש הדעה והמצפון, שטעמם ניטל אם נשללת האפשרות לבטא אותם. בכלל חופש הביטוי נכללים גם דיבור, כתיבה, צילום, הסרטה, וכל דרך תקשורת אחרת. "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי" (מתוך ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם)

למרות שחופש הביטוי נחשב לאחת מזכויות האדם הבסיסיות, הוא לרוב מוגבל באמצעות חקיקה. גבולותיו של חופש הביטוי נתונים בוויכוח מתמיד. דוגמה להגבלה היא החוקים האוסרים ביטויי גזענות או תאוריות היסטוריות כמו הכחשת השואה.

חופש הביטוי הוא גם הכלי החשוב ביותר המגן על עצמאותה של התקשורת. תקשורת עצמאית שאינה משרתת את השלטון אלא מבקרת אותו וחושפת את ליקוייו וחולשותיו (של השלטון), היא מסימני ההיכר של המדינות הדמוקרטיות.

פעילות פתיחה:

במדינת ישראל, שהיא מדינה דמוקרטית, ישנו חופש ביטוי שמאפשר לעיתונים לכתוב, לדווח ולהתבטא מבלי לשקול מה רוצה השלטון שיכתבו.

לפניכם שתי כותרות עיתונים (לחצו על הכותרות להגדלה). קראו את הכותרות ונסו "לשכתב" (לכתוב מחדש) את כותרות העיתונים, אילו נכתבו בעיתון המופיע במדינה שאין בה חופש ביטוי והשלטון הוא הקובע מה יתפרסם ובאיזה אופן. הציגו את הכותרות שניסחתם.

ידיעות אחרונות, 1-8-2016 ישראל היום, 8-9-2008

 

סיכום ודיון פעילות פתיחה

דונו במליאה בשאלות אלו:

  • מדוע יעדיף השלטון שהתקשורת תהיה כפופה לו? מה יכול השלטון להרוויח מכך?
  • האם לדעתכם מצב כזה (שליטת הממשלה בתקשורת) מהווה סכנה לדמוקרטיה?
  • האם אתם מסכימים שחופש התקשורת חיוני לקיומה של דמוקרטיה?
  • מה המחיר של חופש ביטוי למדינה וללכידות החברתית שבה?
  • האם הייתם מעדיפים לחיות במדינה בה התקשורת "חיובית" יותר וביקורתית פחות?

לומדים על חופש הביטוי

במורשת ההיסטורית של עם ישראל כלולים ספרי הנבואה המקראיים מעוררי ההשראה. רבים מהנביאים ביקרו קשות ורבות את השלטון, נרדפו על ידיו ונאבקו בו. אחד הנביאים הבולטים שחי בתקופה קשה, ערב חורבן בית ראשון, במהלכו ולאחריו, הוא ירמיהו. ירמיהו נרדף, הוכה, עונה ונאסר, על כי סירב להבליג ולשתוק לנוכח המציאות שראה סביבו.

אחת מנבואותיו של ירמיהו נאמרת בשעה שהבבלים (האימפריה החזקה בעולם באותו הזמן) צרו על ירושלים, בירתה של ממלכת יהודה, אשר מרדה בהם. בירושלים הנצורה שלט המלך צדקיהו. הכוהנים, השרים, נביאי השקר והעם קראו למלך שלא להיכנע לבבלים ולכרות ברית עם האמפריה המצרית כנגד הבבלים. בניגוד לכל אלה עמד ירמיהו וקרא למלך להיכנע לבבלים ולהציל את ירושלים. קריאה זו של ירמיהו לכניעה היתה דרמטית ויוצאת דופן בעיצומה של המלחמה המתמשכת.

קראו כיצד הגיבו הכהנים והמנהיגים לקריאת ירמיהו.

וַיִּשְׁמַע שְׁפַטְיָה בֶן־מַתָּן וּגְדַלְיָהוּ בֶּן־פַּשְׁחוּר וְיוּכַל בֶּן־שֶׁלֶמְיָהוּ וּפַשְׁחוּר בֶּן־מַלְכִּיָּה אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶל־כָּל־הָעָם לֵאמֹר׃ (ב) כֹּה אָמַר ה’ הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיֹּצֵא אֶל־הַכַּשְׂדִּים וְחָיָה וְהָיְתָה־לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי׃ (ג) כֹּה אָמַר ה’ הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ־בָּבֶל וּלְכָדָהּ׃ (ד) וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל־הַמֶּלֶךְ יוּמַת נָא אֶת־הָאִישׁ הַזֶּה כִּי־עַל־כֵּן הוּא מְרַפֵּא אֶת־יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כָל־הָעָם לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם־לְרָעָה׃ (ה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ הִנֵּה־הוּא בְּיֶדְכֶם כִּי־אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר׃ (ו) וַיִּקְחוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל־הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ בֶן־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וּבַבּוֹר אֵין־מַיִם כִּי אִם־טִיט וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט׃ירמיהו ל"ח, א – ו

ביאורי מילים קשות: וּבַדָּבֶר = במגפה, מחלה. הַכַּשְׂדִּים = הבבלים. וְהָיְתָה־לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל = ינצל, יחיה. וּלְכָדָהּ = כבש אותה, הכניע את העיר. מְרַפֵּא = מרפה, מחליש. אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם = אינו מבקש את טובת (העיר). כִּי־אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר = המלך לא יעשה לכם דבר, לא ימנע מכם. בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה = בית הכלא.

שאלות לדיון:

  • במה מבקש ירמיהו לשכנע את העם? מהי טענתו?
  • מה טוענים השרים כנגד ירמיהו? ממה הם חוששים?
  • מה היה גורלו של ירמיהו? מדוע לדעתכם פועלים השרים כך? תנו טיעון אחד בעד פעולת השרים, וטיעון אחד כנגדה.

בהמשך הפרק מוצל ירמיהו ממוות, נמשך ומחולץ מהטיט והבוץ, אך נותר עצור בכלא (חצר המטרה). כעבור זמן מה שולח המלך צדקיהו להביא את ירמיהו אליו ומתנהלת ביניהם השיחה הבאה:

(יד) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיִּקַּח אֶת־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵלָיו אֶל־מָבוֹא הַשְּׁלִישִׁי אֲשֶׁר בְּבֵית ה’ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־יִרְמְיָהוּ שֹׁאֵל אֲנִי אֹתְךָ דָּבָר אַל־תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר׃ (טו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־צִדְקִיָּהוּ כִּי אַגִּיד לְךָ הֲלוֹא הָמֵת תְּמִיתֵנִי וְכִי אִיעָצְךָ לֹא תִשְׁמַע אֵלָי׃ (טז) וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל־יִרְמְיָהוּ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר חַי־ה’ את אֲשֶׁר עָשָׂה־לָנוּ אֶת־הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת אִם־אֲמִיתֶךָ וְאִם־אֶתֶּנְךָ בְּיַד הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר מְבַקְשִׁים אֶת־נַפְשֶׁךָ׃ (יז) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־צִדְקִיָּהוּ כֹּה־אָמַר ה’ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם־יָצֹא תֵצֵא אֶל־שָׂרֵי מֶלֶךְ־בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ׃ (יח) וְאִם לֹא־תֵצֵא אֶל־שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ וְאַתָּה לֹא־תִמָּלֵט מִיָּדָם׃ (יט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל־יִרְמְיָהוּ אֲנִי דֹאֵג אֶת־הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל־הַכַּשְׂדִּים פֶּן־יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם וְהִתְעַלְּלוּ־בִי׃ (כ) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ לֹא יִתֵּנוּ שְׁמַע־נָא בְּקוֹל ה’ לַאֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ וְיִיטַב לְךָ וּתְחִי נַפְשֶׁךָ׃ (כא) וְאִם־מָאֵן אַתָּה לָצֵאת […] כִּי בְיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל תִּתָּפֵשׂ וְאֶת־הָעִיר הַזֹּאת תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ׃ירמיהו ל"ח, י"ד – כ"א

ביאורי מילים קשות: אֶל־מָבוֹא הַשְּׁלִישִׁי = הכניסה השלישית, מקום מסויים בארמון המלך. אַל־תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר = אל תסתיר ממני כלום. כִּי אַגִּיד לְךָ הֲלוֹא הָמֵת תְּמִיתֵנִי וְכִי אִיעָצְךָ לֹא תִשְׁמַע אֵלָי = אם אגלה לך הרי תהרוג אותי, ואם אייעץ לך לא תשמע בקולי בעצתי. חַי־ה’ את אֲשֶׁר עָשָׂה־לָנוּ אֶת־הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת = נשבע אני בה' שברא אותנו. מְבַקְשִׁים אֶת־נַפְשֶׁךָ = מחפשים להמית אותך. וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ = ותחיה, תינצל ממות. דֹאֵג אֶת־הַיְּהוּדִים = פוחד מהיהודים. פֶּן־יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם = ימסרו אותי הבבלי בידי היהודים. הִתְעַלְּלוּ־בִי = יענו אותי. וְאִם־מָאֵן אַתָּה לָצֵאת = אם מסרב אתה להיכנע.

שאלות לדיון:

  • הסבירו בלשונכם את הדיאלוג בין צדקיהו וירמיהו – מה שאל המלך ומה אמר הנביא?
  • מדוע, לדעתכם, מתרחשת השיחה "בסתר"?
  • האם לדעתכם היה לירמיהו "חופש ביטוי" בשיחה זו?
  • האם כליאתו או השתקתו של ירמיהו מוצדקת בעיניכם?
  • עצבו שתי כותרות עיתון המתארות את ההתרחשויות. כותרת אחת משקפת עיתון "חפשי" ואילו כותרת אחרת של עיתון היוצא לאור מטעם שלטונו של המלך צדקיהו.

בזכות חופש הביטוי

ג'ון סטיוארט מיל, פילוסוף אנגלי מהמאה ה19, ניסח בספרו "על החירות" את חשיבותו הקריטית של חופש הביטוי לרווחת האנושות כולה. עוד ניסח מיל את האיסור על הגבלתו של חופש הביטוי מאותן סיבות בדיוק: מניעת הטוב או האמת מעצמנו, מהאנושות כולה ואף מהדורות הבאים.

אילו היו כל בני האדם מחזיקים בדעה אחת, ורק אחד היה מחזיק בדעה המתנגדת, גם אז לא היו הללו רשאים להשתיקו, כשם שלא היה אותו אחד רשאי להשתיק את שאר בני האדם אילו היה הדבר ביכולתו… השתקת דעה זו או אחרת גורמת רעה מיוחדת במינה, שעל ידי כך מקפחים את המין האנושי כולו: לא רק את הדור הקיים, אלא גם את הדורות שיבואו, ולא רק את המחזיקים באותה דעה, אלא גם את הכופרים בה. אם הדעה נכונה, כי אז שוללים מהם את ההזדמנות להחליף טעות באמת; ואם היא מוטעית, כי אז שוללים מהם טובת הנאה השקולה כמעט כנגד זו, כלומר, הכרת אמת בהירה יותר ותפיסת אמת ערה יותר, הנובעות מתוך התנגשות האמת בטעות.ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, תרגם אריה סימון, עמ' 33-34, הוצאת מגנס, ירושלים תש"ם

שאלות לדיון:

  • בקטע המצוטט מציג מיל את עמדתו הנחרצת על חיוניותו של חופש הביטוי. נסחו במילים שלכם את טענתו. האם אתם מסכימים לטענתו של מיל?
  • אם הדעה ה"מושתקת" מוטעית – איזה נזק יכול לגרום מהשתקתה?
    מדוע בני אדם מעדיפים פעמים רבות שלא לשמוע דעות המנוגדות לדעתם?
  • מה היינו מפסידים, לאור דברי מיל, אילו לא נשארו בידינו דברי הביקורת של ירמיהו ושאר הנביאים?

התקשורת וחופש הביטוי – בג"ץ "קול העם"

אחד המוקדים המועדים לחיכוך מתמיד וקבוע במדינות דמוקרטיות הוא ניגוד האינטרסים בין התקשורת לשלטון. התקשורת החופשית (שאחד מכינוייה הוא "המעצמה השביעית", המייחס לה כוח כמו של מעצמה) נוטה לבקר את השלטון ולחשוף עיוותים ושחיתויות. עצמאותה של התקשורת מהווה את אחד המאפיינים של מדינות דמוקרטיות. במדינת ישראל כמו במדינות דמוקרטיות נוספות שורר מתח בין התקשורת לשלטון.

כבר בשנותיה הראשונות של המדינה, בשנת 1953, הגיע מתח מובנה זה לפתחו של בית המשפט העליון, באירוע שכונה "בג"ץ קול העם". בג"ץ קול העם (בשמו המלא: בג"ץ 73/53 חברת קול העם נ' שר הפנים) הוא פסק דין משנת 1953 של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ שנכתב על ידי השופט שמעון אגרנט.

תיאור האירוע: העיתונים "קול העם" ו"אל-איתיחאד", ביטאוניה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) בעברית ובערבית, עתרו לבג"ץ נגד צו של שר הפנים שהורה על סגירתם לימים אחדים עקב מאמרי ביקורת על הממשלה שהופיעו בהם. השופט אגרנט קיבל את עתירות העיתונים בהתבססו על מגילת העצמאות, ובפסק דין מנומק ביסס את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו מאז את הדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים. בפסק הדין נקבע "מבחן הוודאות הקרובה", לפיו כאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס האחר.

להלן ציטוט מתוך פסק הדין של השופט אגרנט:

העקרון של חופש הביטוי הוא עקרון הקשור קשר אמיץ עם התהליך הדמוקרטי. במשטר אוטוקרטי נחשב המושל כאדם עליון וכמי שיודע, איפוא, מה טוב ומה רע בשביל נתיניו. על כן אסור לבקר בגלוי את מעשיו של המושל, ומי שחפץ להפנות את תשומת לבו לטעות זו או אחרת שטעה, חייב לעשות כן בדרך של פניה ישירה אליו ותוך הוכחת יחס של כבוד כלפיו. ואולם, בין אם שגה המושל ובין אם לא, אסור לכל אדם למתוח עליו דברי ביקורת בפרהסיה, הואיל ואלה עלולים לפגוע במרותו. … מאידך גיסא, במדינה של משטר דמוקרטי – הוא משטר "רצון העם" – רואים את "המושלים" כמורשים וכנציגים של העם שבחרם, אשר על כן רשאי הוא בכל עת להעביר את מעשיהם המדיניים תחת שבטו, אם כדי לגרום לתיקונם של מעשים אלה ולעשיית סידורים חדשים במדינה, ואם כדי להביא לפיטורם המידי של "המושלים" או להחלפתם באחרים בבוא מועד הבחירות.בג"ץ 73/53 חברת קול העם נ' שר הפנים

שאלות לדיון:

  • נסו לנסח בשפתכם את דברי השופט אגרנט.
  • מיהו "בעל הבית" במדינה דמוקרטית?
  • האם חובתה של התקשורת היא לעם או לשלטון?
  • האם לא נפגעת ונחלשת המדינה מכך ש"מרותו" של המושל נחלשת מהביקורת?

בג"צ "קול-העם" והנביא ירמיהו:

להלן ציטוט מדברי השופט אגרנט ב"בג"ץ קול העם" שבו הוא מציג גם את הנימוקים להגבלת חופש הביטוי:

הזכות לחופש הביטוי אין פירושה, כי אדם רשאי להשמיע או לפרסם בכתב, כדי שאחרים ישמעו או יקראו, את כל העולה על רוחו. יש להבחין בין חופש להפקרות… קיימים אינטרסים מסויימים התובעים, אף הם, הגנה ואשר למענם הכרחי לצמצם צמצום ידוע את חופש הביטוי. החשוב שבהם הוא האינטרס של בטחון המדינה.בג"ץ 73/53 חברת קול העם נ' שר הפנים

דונו בכיתה בשאלה – לו היה השופט אגרנט ממונה לשפוט את הפרשה המקראית שלמדנו, האם היה תומך בחופש ביטוי לירמיהו או שהיה אומר כי יש להגביל את חופש הדיבור שלו? הציעו נימוקים לכאן ולכאן וערכו הצבעה בסיום.

פעילויות סיכום:

אפשרות 1: חפשו בויקיפדיה את הערך "דיסידנט". בחרו דמות אחת מהשמות הנמצאים שם וספרו ליושב לידכם על חייה ופועלה והסיבה שבגללה נכלא או הומת.

אפשרות 2: שיתוף לשון הרע ברשת החברתית – במדינה דמוקרטית עומדות לאזרח מספר זכויות וחירויות, שלעיתים יש מתח ביניהן. כפי שראינו במהלך שיעור זה, חופש הביטוי הוא מאפיין חיוני בכל מדינה דמוקרטית. עיקרון חיוני נוסף הוא הזכות של כל אדם ליחס של כבוד מצד הזולת. שני העקרונות הדמוקרטיים הללו – חופש הביטוי והזכות לכבוד – מתנגשים זה בזה כאשר אדם מבקש להתבטא באופן שצפוי לפגוע בכבוד הזולת. על פי "חוק לשון הרע" יש להגביל את חופש הביטוי מפני הזכות לכבוד, וחל איסור לפרסם דברים שיש בכוחם להשפיל אדם אחר או לבזות אותו אלא אם כן מדובר בפרסום אמיתי שיש בו עניין לציבור. היכולת להתבטא באופן פומבי מועצמת בעידן המידע, שבו מסוגל כל אדם להפיץ דברים לכלל חבריו ועוקביו ברשתות החברתיות, בלחיצת כפתור. אין ספק שמבחינה משפטית חוק לשון הרע חל גם על דברים שאדם כותב ברשת החברתית, אולם מה צריך להיות הדין לגבי מי שמשתף (share) או מסמן like לפרסום פוגעני שכזה? האם אדם כזה – שלא כתב בעצמו את הדברים אלא רק ביטא הזדהות עמם או שיתף אותם – עבר על חוק לשון הרע?

קראו את המאמר שפורסם באתר Ynet (בתאריך 22.1.2019):

ביהמ"ש: שיתוף פוסט מכפיש בפייסבוק נחשב לשון הרע, מאת: עו"ד עופר רוזנבלום

מעתה צריך לחשוב פעמיים לפני שמשתפים פוסט בפייסבוק: פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב ישפיע כנראה משמעותית על התנהלות גולשים ברשתות החברתיות. השופטים ישעיהו שנלר, קובי ורדי ועינת רביד קבעו לראשונה שבהחלט אפשר לראות במי שלחץ על "שיתוף" (Share) לפוסט מכפיש כמי שפרסם לשון הרע. לעומת זאת, "חיבוב" (Like) של פוסט מסוים לא מסכן את הגולש בתביעת דיבה…

בחוות הדעת שהוגשה לשופטים נכתב כי איזון בין חופש הביטוי לבין הזכות להתגונן מפני "שיימינג" מצריך להבחין בין פעולת החיבוב שמטרתה להביע רגש כלפי התוכן אך לא להפיצו (אף שהאלגוריתם של פייסבוק גורם להפצה לא רצונית) לבין פעולת השיתוף שמטרתה המודעת היא להפיץ את התוכן הלאה לאנשים נוספים. בהתאם לכך סבר היועמ"ש שפעולת החיבוב לא נחשבת "פרסום" לפי החוק, אך פעולת ה"שיתוף" עשויה להיחשב ככזו…

נקבע כי גישה זו מקובלת משום שהיא לוקחת בחשבון את הצורך לאזן בין הזכות לשם טוב לבין הזכות להבעת דעה, וכן מתחשבת באפשרות שהרחבת היריעה תביא להצפת בתי המשפט בתביעות השתקה ובאוכלוסיות גולשים שלא בהכרח מודעות למעשיהן, כמו ילדים.

השופט גם הסכים שיש הבדל משמעותי בין חיבוב לבין שיתוף מאחר שהמסר העיקרי בפעולת ה-Like היא לפרגן לכותב ולא לחשוף את הפוסט הלאה, ולעומתה, גולש שבחר במכוון באפשרות של Share ביקש לפרסם את הדברים המכפישים גם לאנשים שטרם נחשפו אליהם.

עם זאת, השופט שנלר ציין שכאשר בית המשפט יידרש להכריע אם שיתוף של פוסט מסוים נחשב ללשון הרע, יהיה עליו להיזהר מאוד מפני יצירת "אפקט מצנן על חופש הביטוי ברשתות"…אתר Ynet, בתאריך 22.1.19

משימה:

כמומחים לנושא של חופש הביטוי, כתבו חוות דעת משפטית מנומקת שמסבירה לשופטים את חשיבותו של עיקרון זה, ואת חיוניותו למשטר הדמוקרטי. בחוות הדעת שתכתבו, תוכלו להסביר באיזה מקרים בכל זאת ניתן לדעתכם להגביל את חופש הביטוי, ולהגדיר מי צריך להיות מוסמך לקבוע מתי יחולו ההגבלות הללו.

בחוות הדעת שלכם, הוסיפו ציטוטים ותובנות שנלמדו במהלך השיעור.