תמכו בנו
אורתודוכסיה

האורתודוקסיה, ה"אמונה הנכונה", עשויה להתאפיין בשני סוגים שונים של תודעה עצמית. הראשונה מתמקדת בשלילת הזרמים האחרים כדי להצדיק את דרכה שלה ואילו השנייה עסוקה בפיתוח וחידוש דרכה ההגותית והמחשבתית. יוסי בן הרוש טוען כי בחברה הישראלית בולטת בעיקר האורתודוקסיה השוללת, המתאפיינת בהגבלת יכולת החידוש ובנהייה אחר דמויות צדיקים

בשנים האחרונות אנו עדים לשינויים מרחיקי לכת במושג "אורתודוקסיה". זרמים אורתודוקסיים רבים עוברים תהליכי עיצוב ושינוי לאור אתגרי המודרנה והפוסט-מודרנה; תתי פלגים בתוך הזרמים האורתודוקסיים השונים מתרבים והולכים, וממילא גם הולכת וגוברת הקרבה בין חלק מפלגים אלו לזרמים דתיים ליברליים. למעשה, יש לשאול האם המושג "אותודוקסיה" הוא עדיין מושג נהיר וקוהרנטי, או שמא באומרנו "אורתודוקסיה" אנו למעשה מכלילים יחד קבוצות החלוקות בעקרונות היסוד ותפיסות העולם שלהן?

המושג "אורתודוקסיה" לקוח מן היוונית ומשמעותו "האמונה הישרה" או "האמונה הנכונה" (Orthos משמעותו "ישר", "צודק" או "נכון", ו-Doxa היא "אמונה" או "דעה"). בדתות השונות מייצגת האורתודוקסיה את התפיסה כי אורח החיים הדתי שהיה מקובל עד לנקודה מסוימת בזמן הינו קדוש ואין לשנות ממנו שום דבר. בדרך כלל מתעצבת נקודת זמן זו כאשר קבוצה מסוימת קוראת תיגר על אורח החיים הדתי המקובל.

אך התבוננות בסוגים שונים של אורתודוקסיה יהודית לאורך ההיסטוריה מגלה כי למעשה ישנם סוגים שונים של תודעה עצמית אורתודוקסית המחזיקה ב"אמונה הנכונה". סוג אחד הוא זה המתבסס על שלילת הזרמים שאינם חלק מן האורתודוקסיה. אורתודוקסיה מסוג זה משקיעה את מאמציה התיאולוגיים והסוציולוגיים בהוכחה שכל התפיסות האחרות הם שקר ולא בניסיון להוכיח את אמיתותה שלה; במקום לחייב את נכונותה שלה, מתעצבת אורתודוקסיה זו כדוקטרינה השוללת את זולתה. דומה שדרך זו היא המזוהה ביותר עם המושג אורתודוקסיה בעת המודרנית, וודאי שכך בשיח הישראלי בן זמננו.

מנגד, תודעה עצמית אורתודוקסית עשויה גם להפנות את מאמציה כלפי פנים ולא כלפי חוץ. "אורתודוקסיה מחייבת" מסוג כזה תתמקד בפיתוח ועיצוב דרכה שלה, באישוש דרך החיים של מאמיניה ובפיתוח פילוסופי ופרקטי של עמדותיה, תוך התחשבות מועטה בזרמים אחרים. ברוב המקרים תבחר ה"אורתודוקסיה המחייבת" להתמודד עם סתירות פנימיות העולות מתוך קריאה בכתבי הקודש או עם בעיות פילוסופיות המתעוררות מאורח חיים דתי. היא תבקש ליצור מציאות רוחנית שתחזק את המאמינים ותגרום להם "להרגיש בבית" למרות הביקורת הפנימית.

לעתים ההבדל בין שני סוגי האורתודוקסיה דק ואינו נגלה לעין, שהרי השוני ביניהן אינו משתקף בפרקטיקות ובדרך החיים כי אם בשיח הפנימי ובתיעול האנרגיות הדתיות והיצירתיות התיאולוגית. אך מבט היסטורי עשוי לחדד את ההבדל בין השתיים. כך, בימי הביניים לא עסקו רובם של ההוגים היהודים בטענות בדבר שקריות הדתות האחרות אלא בהוכחות לוגיות או היסטוריות לאמיתותה של הדרך היהודית. רק עם המודרנה ועם הופעת ה"איומים" הפנים-יהודיים על האורתודוקסיה, אנו מוצאים טענות ישירות אודות השקר והטעות של הדתות האחרות ושל הזרמים היהודים הליברליים.

כפי שהראה דוד סורוצקין בספרו "אורתודוקסיה ומשטר המודרניות" (תל-אביב תשע"ב), בשלב מסוים אף בחרו הוגים אורתודוקסיים לפרש מחדש מקורות עתיקים כדי להוכיח כי ישנה רק דרך הרמנויטית אחת המייצגת את המסורת היהודית כפי שנמסרה למשה מסיני. אכן, בחברה החרדית-חסידית של סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים ישנה פריחה של אורתודוקסיה שוללת ואנו עדים לניסיונות רבים של רבנים חשובים להוכיח כי היהדות האורתודוקסית היא המפרשת הבלעדית של התורה אותה קיבל משה בסיני, וכי הדרכים האחרות יסודן בשקר.

תפילה בכותל, 1988

צילום: Robert Croma

אמנם, הבדל נוסף ומשמעותי בין שתי סוגי האורתודקסיה הוא היחס שלהן לסמכות הרבנית. כפי שמראה סורוצקין, "אורתודוקסיה שוללת" הובילה הוגים חסידיים מהמאה העשרים לשלול לצד פרשנויות לא אורתודוקסיות גם את יכולת הפרשנות והחידוש בכלל. הם קראו לקהל חסידיהם לשמוע אך ורק לקול ה' הדובר מגרונותיהם של ה"צדיקים", מנהיגי העדה, ולא לסמוך כלל על התבונה הטבעית או על יכולות הלימוד האישיות.

כאמור, תפיסה זו נוכחת באופן עמוק בתוך המציאות הישראלית העכשווית, והשלכותיה – ההימנעות מפירוש וחידוש בתורה לטובת דבקות בסמכות רבנית – ניכרים בישראל של תחילת המאה ה-21. מלבד הציבור החרדי-החסידי הממשיך את דרכם של רבותיו מן המאות הקודמות, גם ציבורים אורתודוקסיים אחרים נוטים למסורתנות ולתפיסות המגבילות את היכולת הפרשנית ואת עצם האפשרות להבנת הטקסט ללא תיווך. כך, המושג "דעת תורה" רווח היום בציבור הליטאי הרבה יותר מבשנים עברו, ואנו עדים לתופעה מרתקת בה גדולי הלמדנים בעולם הליטאי הולכים ונתפסים כמקובלים וכמעין אדמו"רים שהשכינה מדברת מגרונם ובידם לחולל ניסים. הציבור הספרדי-הדתי וויתר במידה לא-מבוטלת על הדמויות ההלכתיות שעומדות בראשו והוא נוהה אחר מקובלים וצדיקים עממיים. אפילו בדמותו של הרב עובדיה יוסף ז"ל, שהיה ללא ספק גדול פוסקי ההלכה בציבור זה, נקשרים לאחר פטירתו בעיקר מעין סיפורים חסידיים. גם בציבור הדתי-לאומי בישראל אנו מוצאים אורתודוקסיה מן הסוג השולל המלווה במסורתנות; חלק מן הרבנים בציבור זה מתמקדים בכתיבתם בתיאור האמת האלוהית הטמונה בשיטתו של הראי"ה קוק תוך שלילת שיטות אחרות או אף פרשנות אחרת להגותו של הרב קוק.

לעומת כל אלו פועלת כיום ה"אורתודוקסיה המחייבת", המתמקדת בחיזוק מאמיניה שלה הרחבת עולם המושגים והאמונות שלה עצמה. בזרמים המכונים "ניאו-אורתודוקסים" ו"מודרן-אורתודוקסים" נכתבת ספרות הגותית רחבה במטרה לעצב מחדש את האורתודוקסיה, לבחון את גבולותיה ולהפכה ליותר מַזמינה ונגישה. מאמצים אדירים מושקעים בכדי לכונן אורתודוקסיה מכילה, הפתוחה לשינויים ולתפיסות הרווחות בעולם; כך הופכת הפרקטיקה האורתודוקסית לקלה ולנעימה לביצוע, וחלק נרחב יותר מהאוכלוסייה הכללית יכול לקחת בה חלק. פעמים רבות אף מפתחים הוגים אורתודוקסים שיח עם זרמים לא-אורתודוקסיים ולא יהודים, על מנת לגרום למאמינים להרחיב את הפרספקטיבה האמונית והמחשבתית שלהם.

פועל יוצא של הבדל יסודי זה בין שתי סוגי ה"אורתודוקסיות" הוא יחסה של החברה הכללית לחברות האורתודוקסיות השונות. בעוד שהאורתודוקסיה המחייבת נתפסת כשותפה מלאה לחברה בישראל ובתפוצות, היחס כלפי האורתודוקסיה השוללת הוא של רתיעה, ניכור וריחוק.

***
האם עוד יש אפוא משהו משותף באופן מהותי לזרמים השונים המכונים "אורתודוקסיים", או שמא זהו שם המאגד תחתיו כמה זרמים שהמשותף ביניהם הוא העובדה שהם אינם משתייכים למגזרים אחרים – חילוני, מסורתי או ליברלי? דומה שאנו עדים לתנועה לכיוון הקוטב השני; כמה וכמה זרמים המתקראים "אורתודוקסיים" מתפתחים במקביל, וההבדלים ביניהם הולכים ומעמיקים. באופן מעניין, עצם העובדה כי האורתודוקסיה הולכת והופכת מן ה"אמונה הנכונה" ל"מארג האמונות הנכונות" – מקעקעת את עצם תקפותו של המושג, שיסודו בייחוד דרך דתית אחת בלבד והצדקתה הבלעדית.

השארת תגובה