ישראל היא מדינת לאום מודרנית, וככזו פועלת בתוכה חברת לאום. אמנם יש לה מאפיינים ייחודיים חשובים, אך בבסיסה היא מתנהגת ככל חברת לאום אחרת, מארצות הברית ועד לאירן.
חברת לאום אינה מתנהלת כקהילה דתית. לכללים רבים בעלי נוכחות ותפקיד מסוימים בקהילה דתית נודע מקום אחר בקהילת לאום והם מתפקדים בה באורח שונה. השאלות שחברת לאום שואלת את עצמה שונות מן השאלות שקהילה דתית שואלת את עצמה, כיוון שחברת לאום מתמודדת עם אתגרים שונים באופיים מאלו העומדים לפתחה של קהילה דתית. לדוגמא, השאלה מה צריך להיות נוסח חוק הלאום הישראלי שונה לחלוטין מן השאלה באיזו שפה יש לערוך את התפילה בבית הכנסת. הבחנה זו די מובנת מאליה, אלא שיש הנוטים לשכוח אותה, ואולי גם כאלו הבוחרים לשכוח זאת, בבואם לדון בתרבות הישראלית.
התרבות הישראלית היא תרבותה של החברה הלאומית החיה בישראל. היא מצויה בתהליך מתמשך של התהוות, שהחל לפני יותר ממאה ועשרים שנה במסגרתה של התנועה הציונית ועתיד להתמשך כל עוד החברה הישראלית תוסיף להתקיים. במילים אחרות, אנו משתתפים בפועל, ברגעים אלו ממש, בתהליך מרתק של התהוותה של תרבות לאומית ישראלית. אין אנו יכולים לדעת מראש לאן יוביל תהליך זה ואיזו מין תרבות תתגבש מתוכו ותהפוך נכס תרבותי משמעותי עבור עידניה העתידיים של ההיסטוריה היהודית.
כן ניתן לראות בבירור שחומרי התרבות שליוו את העם היהודי בהיותו שייך בעיקרו לקהילה דתית (עם חורבנה של המדינה העברית הקדומה וטרם הקמתה של חברת הלאום המודרנית), מהווים חומרי גלם חשובים לבנייתם ולעיצובם של תכני התרבות החדשה. כך למשל, השמות 'ישראל', 'קיבוץ', 'הכנסת', 'שקל', 'שבות', ולאחרונה גם שמה של החללית הישראלית הראשונה לירח – "בראשית".
אבל חומרי גלם עדיין אינם תרבות מעוצבת. זאת כבר לימדו אותנו חז"ל במשל המופיע במדרש תנא דבי אליהו:
אמר אליהו: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאני אדם אחד שיש בו מקרא ואין בו משנה, ובא אלי בדרך מינות ואמר לי: מקרא נתן לנו מהר סיני, משנה לא נתנה לנו מהר סיני. אמרתי לו: והלא מקרא ומשנה מפי גבורה נאמרו. ומה בין מקרא למשנה? משלו משל, למה הדבר דומה? – למלך בשר ודם שהיו לו שני עבדים, והיה אוהבם אהבה גמורה. נתן לזה קב חטים ולזה קב חטים, לזה אגודה של פשתים ולזה אגודה של פשתים. הפקח שבהם מה עשה? נטל את הפשתן וארגו מפה, ונטל את החטים ועשאן סולת, בררה, טחנה, לשה ואפה וסדר על גבי השולחן, ופרס עליה מפה, והניחה עד שיבוא המלך. והטפש שבהם לא עשה ולא כלום. לימים בא המלך לתוך ביתו, ואמר להם: בני, הביאו לי מה שנתתי לכם. אחד הוציא את פת הסולת על גבי השולחן ומפה פרוסה עליו, ואחד הוציא את החטים בקופה ואגודה של פשתים עליהן. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. אף כך נתן הקב"ה תורה לישראל, לא נתנה אלא כחטים להוציא מהן סולת ופשתן להוציא ממנו בגד.
(סדר אליהו זוטא, פרק ב)
במשל מאלף זה נמשלת התורה הכתובה ל"קב חטים" ו"אגודה של פשתים", ואילו התורה שבעל-פה ל"פת סולת" ו"מפה פרוסה". שני הבנים לא קיבלו אלא חומרי גלם, ומסתבר שמצופה היה מהם לייצר מאותם חומרים מוצרים שימושיים: "פת סולת", אותה ניתן לאכול, כלומר לצרוך אותה באופן יומיומי, ו"מפה פרוסה", שעליה ניתן לאכול, כלומר להשתמש בה באופן מכובד ולאורך זמן. כפי שמשתקף ממשל זה, התורה שבעל-פה מלמדת את העיקרון לפיו ישנה למובילי התרבות הזכות ואף החובה לעצב את התרבות החדשה כמסגרת חיים יומיומית ובת קיימא באמצעות שימוש פרשני בחומרי הגלם התרבותיים הישנים.
אך , על אף גדלותה המפוארת, התורה שבעל-פה אותה עיצבו חז"ל איננה יכולה ואיננה צריכה להוות חזון אפקטיבי רלבנטי עבור חברת הלאום במדינת ישראל של ימנו. לכך כמה וכמה סיבות טובות, אולם ברצוני להתעכב כאן רק על אחת מהן הקשורה בגלגוליה של התורה שבעל-פה במהלכה של ההיסטוריה היהודית: בעוד שבעידן החז"לי היתה התורה שבעל-פה תנועה רוחנית מהפכנית החותרת לעצב באופן חדש את תרבותו של עם ישראל, הרי שעם התגבשותם של כתבי חז"ל ושינוי מציאות חייו של העם בתקופת ימי הביניים היא נעשתה ברובה המכריע למעין תורה שבכתב חדשה. התורה שבעל פה הפכה למערכת שייעודה אינו עיצוב תרבות חדשה אלא שימור אחיד של התרבות הישנה בתנאים היסטוריים בלתי נוחים לכך, ולעיתים אף קשים במיוחד.
לאחר ימי חתימתו של התלמוד הבבלי נעשתה התורה שבעל-פה מתכונת לחיי קהילה יהודיים בתנאים של פיזור גיאוגרפי. מרכז הכובד בהתפתחותה עבר משלב היצירה המדרשית החז"לית אל שלב העיגון, הארגון וההאחדה של השפע היצירתי (הכתוב!) לכלל תבנית הלכתית צרופה. מנהגים מקומיים היוו את המסורת היחידה שהועברה עדיין מדור לדור בעל-פה ולא בכתב. עקרון ה'חידוש' נשתמר אמנם במלוא חינו במסגרת לימוד התורה ואמנות הפלפול והדרשה, אולם בפועל מקומו התרבותי נדחק לאזורים שוליים יחסית, כאלו שעיקר כוחם היה במציאת פתרונות יצירתיים לשם שימורה של היהדות ההלכתית בתנאים החדשים שנוצרו במהלך ההיסטוריה (הכשרת המצה התעשייתית, איסור הדלקת אור בשבת וכדומה), או לשם פורקן רגשי ואינטלקטואלי של הלומד או המתפלל היהודי (במיסטיקה ובפילוסופיה היהודית). באלו לא היה די כדי לעצב מחדש את התרבות היהודית.
נקודת נוספת ומשמעותית הפוסלת את התורה שבעל-פה כחזון אפקטיבי להוויה הישראלית הנוכחית היא העובדה הקשיחה שמרבית העם היהודי כיום, אם בישראל ואם בתפוצות, אינו רואה עצמו מחויב להלכה, קרי לכלליה הקשיחים של התורה שבעל-פה. עם זאת מרבית העם היהודי מצוי בזיקה משמעותית למסורת היהודית, שהיא כאמור אחד מחומרי הגלם החשובים (גם אם בשום אופן לא היחיד) בעיצובה של תרבות הלאום הישראלית החדשה. יוצא מכאן, שבבואנו להגדיר את חזון התרבות היהודית במסגרתו מתהווה בהדרגה התרבות של חברת הלאום הישראלית החדשה, עלינו לנטוש את המושג של "תורה שבעל-פה" כמושג מכונן אפקטיבי, ובמקומו לאמץ מושג אחר מדויק יותר. למושג האחר הזה אני מציע לקרוא: "היהדות שבעל-פה".
מהי "היהדות שבעל-פה"? קודם כל, היא אינה "תורה" המתמצקת לכדי סדרה של כללים נוקשים בדומה להלכה היהודית. זוהי יצירה שמולידה התרבות היהודית הלאומית החיה לאור האתגרים העומדים לפתחה ובה מעוצבים תכני תרבות חדשים שהעם היהודי הממשי (ולא המדומיין) מסוגל ומעוניין לחיות במסגרתם. בהקשר הזה, המונח "בעל-פה" מציין לא רק את עקרון היצירה התרבותית נוסח התורה שבעל-פה כפי שפיתחו אותה חז"ל, אלא גם את היותה מתממשת באמצעות שיח חי ומתמשך בתוך חברת הלאום. היא אינה מתרכזת כולה ביצירה מונומנטלית אחת מקודשת, גם אם תכני "היהדות הקלאסית" (התורה שבכתב והתורה שבעל-פה) משמשים לה כחומר גלם משמעותי ביותר.
יש המכנים את ההתרחשות הזאת בשם "יהדות כתרבות". ואכן, מדובר על התעצבותה של תרבות יהודית מסוג חדש מכוחה של חברת הלאום הישראלית ולאור אתגריה. אולם אין הכוונה כאן ל"תרבות" כמושג מקיף, המכיל כל ביטוי לשוני וסמלי באשר הוא, כלומר – מכיל את הריבוי התרבותי הישראלי על כל גווניו. זהו יותר תהליך של ברירה פנימית, אשר מזקק את עיקריה של התרבות היהודית החדשה מתוך שלל החומרים הפעילים בתרבות הישראלית החיה ובהשראתם של חומרי התרבות היהודית הישנה מן העידן הקדם-לאומי.
היהדות שבעל-פה הינה אפוא מסורת ההתהוות של התרבות היהודית החדשה בהקשרה של חברת הלאום הישראלית והיא כוללת התרחשויות מקבילות בכמה חזיתות הקשורות זו בזו: עיצוב הפרהסיה הישראלית, עיצוב החינוך הממלכתי, עיצוב מעגל השנה ומנהגיו בקהילות השונות בישראל, קאנוניזציה של יצירות אמנות מובילות בתרבות הישראלית, ולבסוף – ניסוח הגותי של תפיסות עולם ערכיות ורוחניות, היכולות לשמש מקור השראה ועיקרון מארגן לעיצובם של התכנים התרבותיים בישראל.
היהדות שבעל-פה היא פרויקט היסטורי דרמטי, שכל אדם שתורם את חלקו לעיצובה של התרבות הלאומית בישראל משתתף בו, לטוב ולרע. משתתפים בו מחנכים, משפטנים, פוליטיקאים, יוצרים, הוגים, בדרנים, בעלי ידע, בעלי מקצועות, בעלי ממון, ועוד ועוד. משתתפים בו גם אנשים שאינם רואים את עצמם עוסקים בלאומיות קולקטיבית אלא רק בעיצובם של החיים הפרטיים והאישיים; משתתפים בו לא יהודים המקיימים שותפות אזרחית במדינת ישראל ותורמים לעיצובה; משתתפים בו יהודים שאינם דרים בישראל אך מעבדים את חומרי הגלם של התרבות היהודית לצורות חדשות ועדכניות; משתתפים בו רבים וטובים (וגם רבים ולא טובים). המאמץ הרב והמשותף הזה להשפיע על העיצוב התרבותי נעשה מתוך הכרה בסיסית בייחודיותו של הרגע ההיסטורי הנוכחי, וחשיבותו לאופן התהוותה של התרבות הלאומית בישראל.
בראייתי, אותה יהדות שבעל-פה שתצלח את מבחני ההיסטוריה, היא שתהיה בסופו של דבר המסורת התרבותית היהודית העיקרית העתידית. אינני סבור שהקהילות הדתיות עתידות להיעלם חלילה, ואפילו לא להצטמק, אבל כפי שלא הן שהובילו את המהפכה הציונית ואת יצירתה של חברת הלאום היהודית המודרנית, כך גם לא הן אלו שיובילו את תהליכי התהוותה העתידיים. לכל היותר הן יוסיפו לקפוץ על העגלה הזאת, המתמלאת לאיטה בתוכן טרי ואיכותי, וינסו למשכה לכאן או לכאן.
מהפכות מתרחשות לעיתים במהירות מפליאה, אבל תהליכי עיצוב והתגבשות אורכים זמן. אנו מצויים נכון לעכשיו בתהליך כזה, אותו הניעה עבורנו הציונות המהפכנית ואנו עמלים על עיצוב תכניו הפנימיים. זוהי משימה מרתקת, גם אם מייגעת לעתים, לא רק מפני יגיעת כיבוש הדרך אלא גם בשל יגיעת התארכות הדרך. קשה להכיר בכך ששינויי עומק דורשים זמן היסטורי ממושך. ניתן להפיק נחת ממבט על השינוי שהתחולל רק בפרק זמן של רבע המאה האחרונה, עם התעוררותה של תנועת ההתחדשות היהודית ושפע מפעליה התרבותיים. ניתן גם לראות עד כמה משתנה כל העת החברה והתודעה הישראלית, ומתוך כך להבין שההוויה התרבותית היהודית מצויה בתהליך של שינוי.
גם לנבואות זעם יש מקום חשוב בתוך התהליך הזה והחששות לגורלה של הלאומיות הישראלית אינן נטולות בסיס. אולם בעיני, האידאה של "היהדות שבעל-פה" כשלב חדש של היהדות המצוי כעת בהתהוות יוצרת צריכה להיות נר לרגלינו. עליה להפיח רוח של משמעות ותקווה גדולה בכל המאמצים שאנו עושים לעיצובה מחדש של התרבות היהודית בהקשרה של חברת הלאום הישראלית.
בסוף מאמרו הידוע של ביאליק "הלכה ואגדה", שנכתב לפני כבר יותר ממאה שנה, פורץ הוא בקריאה נואשת: " יוּתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים… אנו כופפים את צווארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?"
זעקה "ביאליקית" נבואית זו משתוקקת לראות כאן ועכשיו עיצוב מוחשי, מעשי ומדויק לתרבות העברית החדשה, מעבר לכל קישוטי המלל והמליצה. לעניות דעתי, התשובה השקטה לקריאה זו היא אותה יהדות שבעל-פה, שאינה אלא תהליך היסטורי ארוך טווח, ברזל שהולך ומתעצב בחישולי ידה החזקה וזרועה הנטויה של ההיסטוריה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
