לחברי וחברות קהילת מכון שלום הרטמן,
עצב ושבר עמוק פוקדים את כולנו בימים אלה. אנו מרגישים שהחברה שלנו נשברת ושהאנושיות מתנפצת. טילים הורגים, שנאה מתפשטת ואף הורגת, וכבוד אדם וצלם אנוש נעלמים.
לצערי, עמנו – היהודי והישראלי – למוד ניסיון צער וכאב. לפעמים מגיעים רגעים שמרגישים שאי אפשר יותר. הכאב גדול מנשוא. הפחד גובר על הכול והייאוש מערער את התקווה.
ישנם רגעים, שממבט היסטורי אנחנו מגלים, שהם היו הרגעים המכוננים בעיצוב זהותנו. אני מרגיש שאנחנו היום עומדים ברגע כזה – ומה שנעשה ומה שנבחר יחרצו את גורלנו!
האם ניוותר פאסיביים ואדישים? האם ניתן לרוע להשתלט ולהפוך לנורמה או שנעמוד ונדרוש שצלם אלוהים ודרך ארץ ינחו את דרכנו?
באופן טבעי, כאב ופחד מסיטים את מבט האדם אל עצמו ואל צרכיו הוא. זה טמון עמוק ביצר ההישרדות האנושי. לכן כשתוקפים אותנו אנחנו תוקפים בחזרה, כששונאים אותנו אנחנו שונאים בחזרה, כשיורים בנו אנחנו יורים בחזרה. אמת, השורד הוא מי שמתגבר על אויביו. אך במלחמת אחים אולי ישנם שורדים אבל אין מנצחים. החברה נקרעת ואת המחיר משלמים כולם.
השקט היחסי ושמירת הסטטוס קוו אפשרו לנו לחיות באשליה שלא רק שהכול בסדר, אלא בעיקר שאנחנו בסדר. יש סכנות קיומיות האורבות מבחוץ אבל מבפנים אנחנו ניצבים בפני אתגרים שנוכל להם.
משבר יכול להיות ברכה אם לא נשברים. הוא יכול להיות מראה המשקפת את העיוותים שבחרנו להתעלם מהם. הוא יכול להצמיח את תחושת הענווה ההכרחית כל כך לתשובה: "הרואה ייסורים באים עליו יפשפש במעשיו".
ברגע זה כולנו יודעים את כשליו של האחר. לכולנו נרטיב אודות מי התחיל, מה העוול שנגרם לי, ומי שפל יותר. אך המסורת היהודית מלמדת שאין לומר: "אשמתם, בגדתם, גזלתם", אלא: "אשמנו, בגדנו, גזלנו".
חברים וחברות יקרים,
אני כותב לכם בתחושה קשה כי היום אנחנו עומדים על סף תהום ואיני רוצה להיות השורד האחרון. אין לי תשוקה לניצחון אישי או שבטי. אני מתאווה לחיים שבהם כל אזרח ואזרחית יכולים ללכת ברחוב בביטחון ובלי פחד. אני מצפה ממדינתי שתפעל כך שכל אזרח יזכה לכבוד הן משכנו והן ממדינתו ושנגשים את ייעודנו כפי שעוצב במגילת העצמאות: להיות חברה שתשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, ושתקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין.
אני מתפלל שלא ניפול לייאוש. שלא נתייאש לא מעצמנו ולא מזולתנו, ולא מתקוותנו. עלינו להיות חלק מכוחות האור. עלינו להבין שברגע זה אנו ניצבים בפני הזדמנות מיוחדת במינה לתקן את חברתנו, משום שעתה כולנו יודעים שהיא פצועה ורחוקה מלהיות מושלמת.
כדברי הרבי מקוצק: "אין דבר יותר שלם מלב שבור". וכדברי יהודה עמיחי: "מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם…"
אני מקווה שימים מסוכנים אלו יעברו עליכם בשלום, ואני מתפלל שיחד נמצא את הכוחות להילחם על שלום וכבוד זולתנו, ושלום מדינתנו וחברתנו.
באהבה ובתקווה,
דניאל
