דווקא מתוך הסגר: לפתוח צהר אל האחר
בעיתות משבר מתרוממת רוח האדם וגילויים של ערבות פורחים ומתרבים. זוהי שעה יפה לשנות את היחס לבעלי מוגבלויות ולהפוך למגדלור חברתי של ערכי שיוויון, כבוד וחרות

בְּבֵית חִנּוּךְ עִוְרִים
הָיָה הַיֶּלֶד
יוֹשֵׁב בַּפִּנּוֹת
אוֹסֵף בִּשְׁאֵרִית רְאִיָּתוֹ
קַרְנַיִם אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל אוֹר
לַעֲשׂוֹת מֵהֶן שְׁמָשׁוֹת
לֶעָתִיד לָבוֹא.
בְּבֵית חִנּוּךְ עִוְרִים
הָיָה הַיֶּלֶד נוֹטֵף-הָאַף צוֹבֵר
הֵדִים שֶׁל קוֹל
לַעֲשׂוֹת מֵהֶם סִימְפוֹנְיוֹת אַהֲבָה.
(ארז ביטון, מתוך השיר 'בבית חינוך עוורים – הילד יושב בפינות')

כמו אותו הילד משירו של ארז ביטון, כולנו ספונים בחדר, אוספים קולות והדים. עכשיו כשהנפש חשופה, כשהמיתרים רגישים לכל פריטה, רוח האדם מחפשת משמעות. זה זמן להישיר מבט קרוב לפני האנשים הניבטות אלינו מבעד למסכים הוירטואלים, זו הזדמנות טובה לפתוח צוהר בתוכנו לכל מי ששונה מאיתנו, לאלו שמסמלים עבורנו "אחר"; אפשרות להתבונן במבט חודר ועמוק ביצור שנברא ביום השישי "בצלמנו כדמותנו" – בנו בני האדם – ולחפש דרכים שונות למפגש.
בימי משבר עולמי כל ברואי אל מכל מגדר או מגזר מתכנסים יחד – וכל כך לבד – לתוך המגבלות שלנו, אל היכולות שלנו ואל האין-יכולות. נכנסים אל עצמנו.

בימים כתיקונם אנחנו מתהלכים כמו עוורים, מרגישים את זרם האדם שעובר לידנו נוגע לא נוגע, בתוכו אישה ואיש, בריות חיות ולב פועם, כלי מחזיק נפש רוח ונשמה. רק לעיתים אנחנו זוכים לראות קרן שמש באדם; לגעת לרגע בתהום ממנה הוא נברא, לשקול את סך סגולותיו ולהתפעל מהדרו באשר הוא. על פי רוב אנחנו לא מצליחים לתפוס את העומק ממנו נברא כל יצור, להביט בעיני האדם ולראות בו תמונת אלוהים חיים, לראות מאין בא, את האין ממנו נוצר, מה אסף בדרך לכאן ובמה הוא מתלבט ארוכות. היום, כאשר רבים מאיתנו בכל העולם ספונים בבית, כבר לא הולכים בתוך זרם אנושי – אולי עכשיו נפתח לרגע עיניים לרווחה.
נדיר להתנסות בהלך נפש שכזה, פקוח עיניים. רגעים בהם ניתנת לנשמה רשות ההובלה להאיר בחשכה 'אחר' שעבר אך לרגע לידי. להשאיר עבורו ערוצים פתוחים בעזרת הראייה העדינה הזו, להתרגש מהאפשרות שאין לנו ידיעה לאחוז בה. כאן, ברגע הזה, נולדת סקרנות: מה בכל זאת היא או הוא מקיימים כאן ועכשיו? מה מאפשר לאדם מסויים, לאישה ספציפית להתקיים כרגע? אחרי שאלות כאלו ואחרות תגיע המשיכה להכיר אדם ואישה שלא הכרתי, לפגוש ולטעום טעם חדש.

ביאליק כתב על המילים: "יש מלים – הררי אל, ומלים – תהום רבה. יש שבמילה קטנה נגנזה כלל תמצית חייה…יש מילה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכסאותם, מוסדות ארץ ושמים הרגיזה. והנה בא יום והמילים האלו ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים" ('גילוי וכיסוי בלשון').
אנשים, כמו מילים, הם תרכובת עדינה של אותיות, צורות ומלבושים לדבר שאין לו שם ובכל זאת שמות רבים לו – אדם, מדבר, חי, נפש ועוד. כפי שמציין ביאליק, למילים שימושים רבים. הן מגיעות ממקומות שונים ועוברות תהליכים. ניתן להשאיל את נקודת המבט של ביאליק בהביטנו באנשים: אלו הגיעו מהתהומות, אחרים מפסגות ההרים, ישנם שיודעים ללחום ואחרים לוחשים ובאופן פלאי משנים מציאות בשקט. איך ניתן לפתוח את המבט הפנימי על האחר לרווחה?

העולם מתחדש עלינו בכל יום משל היה יומנו 'הדף היומי': רצוף סוגיות ומשפטים, מילים ואותיות, אנשים ושמות. ברווחים שבניהם מתרחשים לפי תומם קשרים, ניתוקים, מחשבות ומבטים, חיים של סופיות והתחלה. גבולות האדם מתקיימים בריק שביני ובין האחר לי. רק מעטים מהלכים ומחדשים בכל יום בטובם, רק מעטים קוראים את ההולכים מולם בניקוד ובהטעמה הנכונה, דורשים אותם על פי מעלתם ועומקם. מעטים עוד יותר מסוגלים לתהות על האדם במפגש החמישי או החמישים כאילו היתה זו הכרות ראשונה, מלאת תשוקה ומחוסרת שיפוטיות.
חוסר הוודאות שעוטף אותנו בתקופה הזו מזמין אותנו לחזור לנקודת ראשית. שאלות קיומיות צפות שוב ומאפשרות לנו לכייל מחדש את המבט.
מהו הטבע שלנו? האם תיוג אדם בשם, מספר, קבוצת השתייכות ותחום התמחות הם הדבר הטבעי לנו, או שמא המבט השואל, המברר, הסקרן הוא כמו יצר טבעי שדוכא? איך הפכנו ליצורים מקטלגים במקום בוחני לב? מהיכן מגיע אומץ הלב של האדם "לדעת" את האחר? והלא בתוך עצמנו אנו חיים, מכירים את היפוכי הנפש ואת הרצון להגיע למחוזות פיזיים, רוחניים או פסיכולוגים בהם עדיין לא ביקרנו. איך ייתכן שעל אף שאנו חווים תנודות דרמטיות בתוכנו, אין ביכולתינו להשליך על האחר את הזכות לתנועתיות משתנה? להעניק לו או לה את האפשרות להשתנות?
הכרות עם אישה או איש וצריבתו בתפקיד כזה או אחר בעולמי מייצרת לנו, כביכול, רשת בטחון. בזכותה אנחנו מאפשרים לעצמנו לחלום מעברים, היפוכים או תנועה דיפוזית איטית ממצב אחד למשנהו. אם כן, כך הוא גם לגבי האחר – אין צורך להחזיק ביציבות האחר בכדי לאפשר תנועה אישית. אדם לעמל יולד ואינו שוקט על מקומו. הוא נוצר מתוך תוהו ואין סוף, יסודות המפעמים בנו תדיר ויוצרים סערת חיים קיומית. אם נתפס אל הגל המאפשר לסביבה שלנו להתרגש כמו גלים, לא נאלץ להתנפץ על שובר גלים סטטי אלא להמשיך לעולם לעלות ולרדת, לסעור ולשקוט – לחיות.

היחס לאדם שעומד כנגדי קשה אף יותר כאשר מדובר באישה או איש עם מוגבלות פיזית, שכלית או נפשית. אז מתחדדים ביתר שאת הנטיות שלנו לשפיטה, מנגנוני ההגנה והריחוק, ובעיקר ההבדלה התהומית בינינו – חוסר יכולת כמעט מוחלט לראות את הדומה והשווה בנו.
כשמדובר על אנשים עם מוגבלות ניכרת בעוצמה "הצורה" אותה אנחנו נושאים, הגוף בו מתקיים האדם ככלי, במקרה הזה – אולי כלי "פגום" כלפי חוץ. כמו גימגום, או סדק, הוא מאפשר להציץ מבעדו אל מה שמעבר – אל האדם עצמו. אולי זו המתנה הגדולה אותה מעניק העולם. המפגש באדם עם מוגבלות הוא הזדמנות לקיים מערכת יחסים שונה בתכלית, נעלה יותר, עם אדם שאינו אני. כאן ההפרדה ברורה – ישנה צורה או מלבוש שאינם מעידים על הנפש.
אם נשכיל לא לעסוק בצורה נגלה את פנים האדם, את תהומותיו ואת המקומות הנשגבים בהם הוא מתקיים. נוכל להביט באדם לא רק כאיש או אישה אלא כיצור נברא, כברייה שנבראה בצלם. תודעה זו מקשרת אותנו באופן מיידי עם הבורא בכבודו ועצמו, וכך מתרחב הקשר עם הניצבת או ניצב מולנו לקשר עם אלוהים כבורא ועם בני האדם כברואים. זו גם הזדמנות לקלף מעלינו את הצורה ולהעיז להביט עמוק אל התוך. "עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, רְפִידָתוֹ זָהָב, מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן. תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם". הגילוי שמתאפשר עם ההסכמה להרחיב את המבט, יכול לבקוע מתוך סדקים. קיר ללא חלון לעולם לא יגלה את המעבר שבו. סדק, כמו גמגום, משמש לנו כחלון ומאפשר מרווח בו מתגלים החיים. כך שפות חדשות וקשרים חדשים יכולים להיווצר.

מה קורה כשלא ניתן ללכת? כשאי אפשר לכתוב? או כאשר לא שומעים? איזה גילוי נחשף כאשר לא מבינים את המציאות באופן הנורמלי? האם הסכמה לשמוע מעבר מאפשרת לנו להתחבר?
מפגש וחיבור בין שני גופים מתאפשר כשיש מקום להיכנס בו – המגרעת של האחר עם היתרון של חברו. גופים שלמים לעולם לא יתחברו. מפגשים כאלו, מטבעם, מיילדים אל העולם חידושים, ובלבד שנשכיל להבין שאין "שפה אחת ודברים אחדים". תפיסה זו גוזלת את חופש הבחירה ומונעת מאיתנו להגשים את חלק האלוה שטמון בנו ולהביאו לכדי גילוי בעולם בזכות היותו שונה וייחודי. עלינו להרחיב את חופש הבחירה, ולראות את גדלו ועומקו של כל אדם באשר הוא – כמונו – נברא בצלם אלוהים.
בכתיבת הפרטיטורה למה שמכנה ארז ביטון "סימפונית האהבה", הכלי שנותן את הקצב הוא נקודת המבט, ההסכמה לראות 'אל מעבר' – בבני האדם בכלל ופרט באנשים עם מוגבלות. מבט עמוק זה מהווה בסיס לשינוי חברתי, משל היה מסדרון אל אולם גדול, מלא הוד, בו יוכלו להלך בשיוויון אלו לצד אלו נשים ואנשים, לתת רשות זו לזה ולהתמך אחת על השני מבלי לחמול .

חופש הבחירה, שניתפס בעינינו כיום כזכות בסיסית, הוא הפתח להבנה מה נדרש מאיתנו במפגש עם אנשים בעלי מוגבלות. גם להם יש הזכות לבחירה, ליצירה, להנאה. אין אדם אחד יכול לבחור עבור האחר.
את המסע לשינוי תודעתי צריכים להוביל מנצחים רבי חסד פנימי, אשר ביכולם להקשיב ולשמוע כל כלי וכלי ולסמן עבורו ועבור הציבור כולו, את הזמן, המקום והמרחב בהם הוא משמיע את קולו. בחיים אין צורך בפרטיטורה סגורה; יש מצע רחב לאילתור, ווריאציות ומנגינה אישית. אנשי הדת, המחזיקים בזכות לעסוק ברוח האדם והאלוהים, הם שרואיים להוביל מהלכים אלו. עליהם מוטלת הזכות והחובה להציע סולם ערכים של נורמליזציה חברתית, חכמת הלב המושרשת ביסודות עולם יהודי רועד וחי היא שעשויה להתחיל את הניגון ההרמוני.
בעיתות משבר מתרוממת רוח האדם. גילויים של ערבות פורחים ומתרבים. זוהי שעתם היפה של מנהיגי רוח היכולים להביט מעבר למשבר, להעזר ברגישות הגדולה שנחשפת לאור עכשיו ולמנף אותה לשינוי תודעה. היחס לבעלי מוגבלות יכול להיות מגדלור חברתי של ערכי שיוויון, כבוד וחרות. בשעה של כניסה לתיבה אנו מחוייבים לפתוח צוהר רחב, צוהר בלב, בעשייה ובמרקם החברתי שלנו."חביב אדם שנברא בצלם" – כל אדם, כל אישה, ביצירה הרמונית. זוהי נורמליזציה חברתית.

השארת תגובה