תקציר
השיח הישראלי לוקה בכך שהוא יוצר מחיצה מלאכותית בין השפה הדתית-הלכתית לבין השפה המוסרית-אזרחית ומעמיד אותן כזרות זו לזו. התרחקותה של המערכת האזרחית מן השפה הדתית מגבירה את הניכור בינה לבין הציבור הדתי וגם ההלכה משלמת מחיר כבד: הפקעת המוסר מן התודעה הדתית, שכביכול נועדה להגן עליה מפני ביקורת חיצונית, מעוותת את פסיקת ההלכה, מעמיקה את המשבר הדתי ומציבה את הציבור הדתי על פרשת-דרכים שבה עליו להחליט אם פניו ללאומנות השואבת לגיטימציה מסמלים דתיים, לחילוניות המנוכרת לדת או לחרדיות פונדמנטליסטית ופשטנית.
לנתק זה בין הלכה למוסר יש ביטוי כואב בעולם המשפט, ובראש ובראשונה בדיני המשפחה. מול המונופול הניתן לכאורה לדין הדתי בענייני נישואין וגירושין, ניתנת הכרה נרחבת ל"ידועים בציבור" ול"משפחות חדשות" מכוח שיקולים חילוניים-ליברליים. אבל בעיותיהם של פסולי החיתון, מעוכבות הגט, דחויי הגיור או מצוקתם של זוגות חד-מיניים, אינן רק עניין לביקורת אזרחית הבאה מבחוץ, משום שהן גם ביטוי של בעיות דתיות חריפות ונוקבות. כישלונה של המערכת הדתית להתמודד עם בעיות אלו לא נובע מדלות האמצעים ההלכתיים העומדים לרשותה; זוהי החלטה מודעת להמשיך ולטפח מטרות ומסרים שנויים במחלוקת. החלופה היחידה הנראית, הן מתוקף זכויות האדם והן מכוח האינטרסים הדתיים עצמם, היא הנהגה כוללת של נישואין אזרחיים.
הפלת המחיצות שבין דת למוסר ובין הלכה למשפט לשם יצירת שיח משותף היא האתגר שלפניו ניצבת החברה הישראלית. ספר ז מבקש להתמודד עם שאלות אלו המתקשרות יחד למסכת כוללת של יחסי גומלין בין הלכה, משפט מוסר וחברה.
פנחס שיפמן, פרופסור אמריטוס לדיני משפחה וירושה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, שימש כנשיא המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת-גן. ספריו על דיני המשפחה בישראל, ומאמריו הרבים בתחום זה, תרמו רבות לגיבושה של התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה, ולעיצובה של פסיקת בית המשפט העליון בתחוני החיכוך שבין הדין הדתי למשפט האזרחי.
