בעקבות הקמתה של ממשלת האחדות, הצטמקה האופוזיציה בכנסת לגודל חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית. לאור מצבה החדש של האופוזיציה ביקשנו לשוחח עם שניים מחוקרי המכון, פרופ' מנחם לורברבוים ופרופ' מנחם פיש, על תפקידו של הקול האופוזיציוני ועל מהותה של האופוזיציה בחיים הפוליטיים, החברתיים והדתיים
פרופ' מנחם לורברבוים, עם הקמת ממשלת האחדות הצטמצמה האופוזיציה בכנסת באופן ניכר ומעמדה הפך כמעט זניח ביחס לקואליציה החדשה שהוקמה. הדבר מעורר את השאלה מהו בכלל תפקידה של האופוזיציה בפוליטיקה הישראלית
להבנתי לאופוזיציה ישנם שני תפקידים מרכזיים: הראשון מתמקד בהווה, ביומיום הפוליטי: השמעת העמדה הנגדית לקול השולט וביקורת מתמדת על הקואליציה. התפקיד השני אינו מתמקד במתרחש כאן ועכשיו אלא צופה לעתיד, ולדעתי הוא התפקיד העמוק יותר של האופוזיציה: בנייה ועיצוב של חלופה לשלטון הקיים והצעתה לפני הציבור. זו משימה שדורשת יותר משאבים וזמן, אבל בה נבחנת השאלה האם האופוזיציה ממלאת את תפקידה. הניסיון לבנות אלטרנטיבה שלטונית הוא סיזיפי ומתמשך, הוא בדרך כלל לא מתגמל, והוא דורש לעמוד בפיתוי של כניסה מוקדמת מידי לשלטון – אבל הוא חשוב מאין כמותו לפוליטיקה דמוקרטית, לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית נמצאת האופוזיציה.
גם בסוגיית הצטרפות קדימה לממשלה, הפרספקטיבה העמוקה להבנת הדברים היא זו ארוכת הטווח. להבנתי כוונתו של נתניהו במהלך הזה היתה למחוק את קדימה כמפלגת אופוזיציה לטווח הרחוק; זהו מוקד העניין יותר מאשר גודלה של האופוזיציה הנוכחית בכנסת. מנגד, אני חושב שהמהלך הזה מאפשר בפעם הראשונה לשלי יחימוביץ' להלחם על המקום המרכזי של המפה הפוליטית הישראלית ולהציע חלופה שלטונית – גם זה בתהליכים ארוכי טווח. לדעתי מי שישים בעשור הקרוב לנגד את עיניו את המטרה לכבוש את המרכז הפוליטי הישראלי ויעמול קשה לטובת העניין – יקטוף את פירותיו לשנות דור.
מה לגבי המטרה הראשונה של האופוזיציה, השמעת העמדה הנגדית באופן יומיומי – האם יש לתפקיד זה חשיבות כאשר אין לאופוזיציה שום השפעה ממשית על קבלת ההחלטות?
יש לכך חשיבות קריטית להתנהלותה של הפוליטיקה. שכן הביקורת האופוזיציונית אינה באה רק לשנות את החלטות הקואליציה, אלא גם לבטא את העובדה שהפרלמנט מייצג את כל גווני הציבור שבחר אותו. כך למשל, לפי ההלכה כאשר בית דין שדן בדיני נפשות מרשיע את הנאשם פה אחד – החלטתו פסולה. לכאורה, לא ברור מדוע; הלא הרוב אמר את דברו וקבע את אשמת הרוצח! אבל העובדה שלא כל הקולות נשמעו במהלך הדיון היא עדות מובהקת להיותו דיון פסול. הפרוצדורה לפיה קולות הרוב קובעים את המדיניות נשענת על ההנחה שהקולות השונים הנשמעים בדיון משקפים את דעות הציבור, וכדי שהקולות ישקפו את הציבור צריך לוודא שכל קשת הדעות תושמע. אם המיעוט מושתק וקולו לא נשמע, ההחלטה אינה ציבורית, היא לא שייכת לציבור, גם אם היא משקפת את דעתו של רוב הציבור. למעשה, ההלכה קבעה כתנאי בסיסי שללא השמעת קול אופוזיציוני החלטה לא יכולה להיות מחייבת.
ומה קורה כאשר האופוזיציה נכשלת בתפקידה, ואינה מצליחה לייצר אלטרנטיבה או לייצג את דעת המיעוט?
לצערנו זה קורה די הרבה, בעיקר בגלל התקבעותה של האופוזיציה או התמסדותו של הקול האופוזיציוני. כשהאופוזיציה מפסיקה להיות דרוכה, קופאת על מקומה ועוברת איזשהו תהליך של התמסדות רעיוניות, היא מתחילה לחזק באופן עקיף את השלטון הקיים במקום לאתגר אותו. ואכן, קולות שמאתגרים את השלטון לא תמיד מאורגנים בתוך החיים הפוליטיים הממוסדים ופעמים רבות הם צומחים מחוץ להם. תנועת המחאה החברתית של הקיץ האחרון, למשל, לא צמחה מתוך הפוליטיקה הממוסדת אלא מתוך הרחוב.
אתן דוגמא ל"התמסדות" כזו של אופוזיציה מתוך החיים הפוליטיים והדתיים בישראל: אחד הקולות שיש לו פוטנציאל אופוזיציוני גבוה ביותר הוא הקול הדתי. אבל בישראל של היום, תפקידו המרכזי של הקול שמדבר בשם הערך הדתי הוא לתת אישור לכח והוא מחובק לחלוטין על-ידי השלטון. הרבנות ורוב האינטלגנציה הדתית שותפים כיום באופן עמוק לשלטון ולא מנסים לאתגר אותו. הבעיה המרכזית בכך היא שבמקום שהדת תהפוך את הפוליטיקה ליחסית (וממילא – ניתנת לביקורת) היא הופכת אותה למוחלטת, לכזו שאין עליה עוררין.
מדוע אתה מזהה את הדת עם הקול האופוזיציוני?
מפלגה היא התארגנות פוליטית ותפקידה הוא במרחב המוסדי-שלטוני. התייצבות דתית היא תמיד אופוזיציונית כיוון שהיא מזוהה עם האחרוּת של הקב"ה; היא מציבה את האדם במקום של בחינה מתמדת ומעמידה באופן יחסי את הכאן והעכשיו. ללכת בדרכיו של הקב"ה משמעו לעמוד תמיד על כך שמערכות הכח האנושיות הן יחסיות ולא מוחלטות, וממילא – להיות גורם זר המאתגר את השלטון. לדעתי אחד הסימנים המובהקים של פשיטת רגל של הדת היא כאשר היא חדלה להיות קול המאתגר את השלטון ובמקום זה מעניקה לו מעמד אבסולוטי. בוודאי שהדבר נכון כאשר הדת מתחילה לייצג בעצמה אלמנטים מושחתים בשלטון הישראלי.
מי שמאמין בקב"ה והולך בדרכיו עסוק כל הזמן בלבחון את הגבולות – גבולות הדת, גבולות הפוליטיקה. הוא לא עסוק במיסוד וביסוס של הקיים. כשהמיסוד הופך להיות חשוב יותר מהתוכן – הדת נשחתת והיא אינה יכולה שלא להגיד "כן" לשלטון, למימון שלו, לקידום האינטרסים המוסדיים שלה על ידי השלטון. כיום יש מעט מאוד חיים דתיים בארץ שמשוחררים מרשת הקשרים אל השלטון, שאינם חלק בקואליציה היסודית עם מערכת הכח המדיני.
המצב הזה הפוך לחלוטין מהקול הנבואי המקראי, שתמיד היה מנותק מהשלטון והמלוכה והציג להם אופוזיציה. זה קולו של ירמיהו, למשל, שקורא לעם לא לבטוח באומרים "היכל ה' היכל ה'"; במובן הזה, אין נבואה היום בישראל.
צריך להדגיש – האופוזיציה הדתית שאני מקווה לה אינה אנרכיסטית ואנטי-פוליטית, אלא כזו הנמצאת בתוך החיים הפוליטיים ובד בבד יודעת שישנה חשיבות תמידית לשמירת המצפון הדתי ולזהירות מפני השחיתות הפוטנציאלית של ההחזקה בכח. השלטון כשלעצמו הוא חשוב, אבל מוחלטות השלטון היא הבעיה.
ירמיהו הנביא מקונן על חורבן המקדש בציור מאת איליה רפין (1870)
פרופ' מנחם פיש, כיצד מתייחסת המסורת היהודית לקול האופוזיציוני?
כמו כל הדברים החשובים, זה עניין שהמסורת היהודית חלוקה בו. אני חושב שסוגייה שעשויה להמחיש זאת היטב היא מחלוקת בית הלל ובית שמאי. במאמר שכתבנו חיים שפירא ואני לפני שנים הראנו כי המחלוקת העמוקה והעקרונית בין בית הלל לבית שמאי נוגעת לשאלת גבולות הסמכות של הסמכות ההלכתית: בעוד בית שמאי נוקטים בעמדה אותה אני מכנה "מסורתנית", לפיה משנקבעה הלכה היא קבועה ועומדת לדורות (ולכן הרשויות ההלכתיות שבכל דור אינן מחוקקות והן רק בעלי "סמכות שיפוטית"), בית הלל שייכים לאסכולה ה"אנטי-מסורתנית" ומעניקים לרשות ההלכתית סמכויות חקיקה ושינוי של ההלכה.
אחד ההבדלים העיקריים בין השיטות הוא שבית הלל עסוקים בבחינה תמידית של ההלכה: האם אכן צדקו אבותינו בפסיקתם? אולי ישנה דרך נכונה יותר לקיים את רצונו של האל? ממילא, הם מפנים שאלה זו גם לעצמם ועסוקים בביקורת בלתי פוסקת של דבריהם עצמם. ואכן, ניתן לראות כי במחלוקות שבין בית הלל לבין בית שמאי, פעמים רבות חוזרים בהם בית הלל מדבריהם ומודים כבית שמאי כאשר מובא לפניהם טיעון משכנע, דבר שאינו מאפיין את בית שמאי.
נראה כי בית הלל מודעים לכך שיכולת הביקורת העצמית שלנו מוגבלת וביחס לדברים הנדמים לנו נכוחים קשה לנו מאוד לפתח פרספקטיבה ביקורתית. בהקשר שלנו, ניתן בהחלט לומר כי הם מודעים לחשיבותה של האופוזיציה; הם מכירים בחשיבות הפולמוס עם יריב עיקש, ולכן שומעים את דברי בית שמאי ואף "מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם", כדברי הברייתא המפורסמת. האתגר הביקורתי של בית שמאי חשוב להם כאוויר לנשימה. כמי שמודעים לנטייתם להתקבע בעמדות שגורות, בית הלל מבקשים אחר פרספקטיבה ביקורתית – כזו שהאדם מתקשה מאוד לתת לעצמו.
תרבות דוגמטית הבטוחה בקביעותיה אינה זקוקה לאופוזיציה, אבל תרבות המודעת לכך שהעולם הוא מורכב, שהנסיבות משתנות, שאנחנו רק בני אדם, שכל מה שאנחנו מחזיקים כאמיתות מוחלטות חייב לעבור ביקורת ולהיות חשוף לשאלה – תרבות כזו לא רק תשמח שיש לה אופוזיציה אלא גם תרצה לשמר אותה ולטפח אותה.
ובעולם שלנו – המודרני, המורכב והמשתנה – אנחנו עדיין זקוקים לצד אחר, אופוזיציוני, שיאתגר את המחשבה שלנו?
בוודאי. קונצנזוס דביק ותמימות דעים הם האויב גדול ביותר של יצירתיות, קדמה ויכולת התמודדות. אני לא מדבר על יחסי המקח וממכר שמתנהלים היום בפוליטיקה הישראלית בין האופוזיציה לקואליציה, אלא על החשיבות העקרונית של סביבה ביקורתית במהלך קבלת החלטות. אנחנו מוצאים את התפיסה הזו היום בתעשייה ובצבא, המקימים מחלקות לסיעור מוחות. המטרה של המחלקות הללו היא להכניס לתוך המערכת מישהו שחושב אחרת מאשר ה'מיינסטרים'. כשזה מגיע להחלטות מדיניות וחברתיות של מדינת ישראל, במציאות מורכבת שבה קיימים איומים חיצוניים ופנימיים על המדינה ותהליכי קבלת ההחלטות הם הרי גורל – קל וחומר שעל ההחלטות להיות חשופות לביקורת משמעותית, עניינית ונמרצת.
השאלה הקשה היא איך להמנע מיחסים עוינים בין אופוזיציה לקואליציה. איך האופוזיציה תשמר שלא להיהפך לקיצונית ומתנגחת, ואיך הקואליציה לא תגיב במגננה אטומה לכל ביקורת בונה; איך בונים קרבה בין השתיים ללא השתקת הביקורת. אלו סוגיות כבדות. במדרש "אבות דרבי נתן" כתוב שטוב שיהיה לאדם חבר שיאכל וישתה איתו, ישן איתו ויחלוק איתו סודות תורה וסודות דרך ארץ. זהו תיאור של אינטימיות מאוד קרובה. מיד לאחר מכן המדרש שואל "מדוע?" ועונה – משום שאם יטעה בדבר הלכה יהיה מי שישיב לו. כלומר, ישנו איזון מתמיד בין אינטימיות לביקורת, שכן הביקורת היא המתנה הגדולה ביותר שחבר קרוב יכול להעניק.
האם לדעתך היהדות במצבה העכשווי הצליחה לשמר את ההכרה בחשיבותו של הקול האופוזיציוני?
ראשית, צריך לומר שאין לנו הכרעה מפורשת במחלוקת העקרונית שהצגתי בין בית הלל לבית שמאי. גם העמדה המסורתנית של בית שמאי, שבה אין לאופוזיציה חשיבות של ממש, נשתמרה במקורותינו. התלמוד אינו מדבר בקול אחד, והוא מצהיר שישנם מסורתנים וישנם גם אנטי-מסורתנים. כמו שאמרתי בתחילת דברי – הקאנון שלנו נוטה שלא להכריע בשאלות החשובות והעמוקות.
עם זאת, לדעתי אפשר להראות כי התלמוד הבבלי, שהוא הטקסט החז"לי המחייב ביותר, הפנים בעצמו את הלך הרוח האנטי-מסורתני של בית הלל, והוא כתוב וערוך ברוח זו. השקלא וטריא, הדיבור בכמה קולות בו-זמנית, שימורה של דעת המיעוט והנחלתה לדורות – כל אלו מראים את הרוח האנטי-מסורתנית של התלמוד.
במובן הזה, התרבות התלמודית יכולה היתה להעניק לעולם הפוליטי הישראלי השראה רבה לקיום שיח המכיר בחיוניותה של הדעה שכנגד ושל האופוזיציה החותרת תחת הקול המרכזי. אך הדבר הזה לא קרה, משום שהמסורת היהודית האורתודוכסית, שהיא הדומיננטית במדינת ישראל, לא שימרה את תרבות המחלוקת התלמודית.
מעט מאוד מנהיגים באורתודוכסיה תופסים את ההלכה מתוך עמדה אנטי-מסורתנית, כזו שגורסת שעלינו לחשוב מחדש על הדברים כל הזמן. בדרך כלל הם רואים באופוזיציה שלהם – קרי, הגישות הקונסרבטיביות והרפורמיות – איום ולא חלק מהשיח הבית-מדרשי. הדבר קשור גם לעובדה הסטורית פשוטה וכואבת: התנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית לא ראו לנכון ליטול חלק במהפכה הציונית, ובכך גרמו לאורתודוכסיה הדתית בישראל לצמוח פרא, ללא אופוזיציה של ממש. בעולם האורתודוכסי הלא-חרדי בחו"ל, הרגישויות לשאלות שעומדות על הפרק הרבה יותר גדולות מאשר בישראל משום שהציבור הזה נתון לשיג ושיח ביקורתי מצד התנועות האחרות. האורתודוכסיה הישראלית, לעומת זאת, לא נתונה בתוך סביבה ביקורתית דתית, ולכן היא לא מסגלת לעצמה את דרכו של בית הלל. במילים אחרות ניתן לומר שהפוליטיקה יכולה ללמוד הרבה מהספרות התלמודית, אך היא יכולה ללמוד מעט מאוד מהתרבות הדתית הרווחת בישראל.
