מקללה לברכה: על ההזדמנות שהביאה הקורונה לעולם העבודה
מגיפת הקורונה זימנה לנו אפשרות יוצאת דופן לבחון את עולם העבודה שלנו ולחדד את ההיבטים המבורכים שבו. בעזרתה נוכל להפוך את הקושי הטמון במלאכה לברכה – עבור היחיד העובד והחברה כולה

תקופת הקורונה הארוכה הציפה, בין השאר, את המודעות שלנו לעבודה. בימים כתיקונם, רוב בני האדם הם אנשים עובדים. מקום העבודה, זמן העבודה, מעמדו של האדם בעבודה – הם חלק מובנה בחייהם של אנשים בוגרים במשך שנים רבות. אולם מדוע אנו עובדים? כיצד בחרנו את תחום העבודה ואת מקום העבודה שלנו? האם העבודה היא רק הכרח של פרנסה או שיש בקיומה ערכים נוספים? מהו היחס בין החיים שלנו כעובדים לתחומי חיים אחרים שלנו – המשפחה, החברים, הקהילה?

שאלות אלו הן חלק ממרקם החיים השגרתי שלנו, אך הן מקבלות משמעות נוספת בתקופה שחלו בה תמורות כה רבות בעולם העבודה. רבים מאיתנו הוצאו לחל"ת ארוך, יש שפוטרו לגמרי, ורבים עוד יותר עברו במשך תקופה ארוכה לעבוד מביתם ולא במרחב הרגיל נהגו לעבוד בו. במקצועות מסוימים, כמו בעולם ההוראה והחינוך, העבודה השתנתה לחלוטין במשך תקופת הקורונה והתקיימה באמצעות תקשורת דיגיטלית ולא פנים אל פנים. כך גם התקיימו – ועדיין מתקיימות – פגישות עסקיות, ישיבות עבודה והתייעצויות מקצועיות.

במהלך הקורונה התחלתי לחשוב בעצמי על מושג העבודה ועל השינויים העוברים עליו. עם הזמן התברר שהקורונה אינה אירוע אלא תהליך משמעותי הגורם לתמורות רבות בתחומי חיים שונים. זו הזדמנות לחשיבה על אודות העבודה, משמעותה ומטרותיה באופן כללי ועקרוני, ועל אודות ההשלכות והאתגרים העומדים בפנינו בעקבות משבר הקורונה. אני מבקש להציע התבוננות בתופעת העבודה האנושית בהשראת המסורת היהודית והפילוסופית, בין השאר לצורך תפקיד פרגמטי. האתגר האנושי הגדול הניצב לפתחנו הוא הפיכת העבודה מקללה לברכה; מן העבודה התעשייתית המנוכרת, מקללת הניצול והעבדות וקללת השעבוד לכסף – לעבודה כברכה וכתיקון. המשבר שהביאה הקורונה לעולם העבודה והתעסוקה עשוי לסייע לנו בתהליך זה.

אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה

כדי לעצב את התרבות האנושית נדרשו בני אדם לסיפורים ולמיתוסים המסבירים כיצד על האדם לנהוג ומדוע. תיאורי הבריאה בספר בראשית מספקים תובנות רבות על הקיום האנושי. סיפור הבריאה בפרק א בבראשית אינו מספק תכלית לעצם מעשה הבריאה, אולם לחלק מהנבראים נקבע תפקיד או משימה, ובהם לאדם: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ" (בראשית א כח). על כך כתבה נחמה ליבוביץ בעקבות פירושו של הרמב"ן: "אין כיבוש הנאמר כאן כיבוש אדם מידי אדם. אין פירושו מלחמת אדם באדם, לרע לו, אלא כיבוש מידי השממה. לא פעולת הרס והשמדה, אלא פעולת בניין ותיקון עולם, פעולה ציוויליזאטורית, שעבוד כוחות הטבע, ריסון בעלי החיים, תרבות הצמחייה, ניצול אוצרות טבעיים". המעשה האנושי נועד לפיתוח העולם ושכלולו. וממה יחיה האדם? "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (שם, כט). על פי המתואר בפרק זה, אין כל צורך ליצור או לעבוד כדי לחיות; הצומח הוא המזון של כל החי.

פרק ב בבראשית מספק לנו תיאור שונה של יחסי האדם והטבע: "וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב טו). האדם עובד את האדמה בתוך גן העדן, שבו "כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל" (שם, ט). הגן מוקף נהרות מים שופעים וסביבו אוצרות זהב, בדולח ואבן השוהם. גם כאן האדם אינו צריך לעבוד לפרנסתו ולדאוג למזונו, אולם הוא גם אינו עוסק בפיתוח ועיצוב הטבע. האדם אינו נדרש לתקן את העולם אלא לשמרו מפני קלקולים, אלו המגיעים מתוך הטבע עצמו ואלו הנגרמים לעולם מן האדם.

כדי להבין את ההבדל בין שני התפקידים אפשר להידרש לשתי המשמעויות שיש למושג "תיקון עולם". המשמעות הראשונה היא תיקון העולם מקלקוליו, מצרותיו וחוליו, זהו תפקידו של האדם בפרק ב. אולם השפה העברית נושאת משמעות נוספת למילה תיקון – לא תיקון דבר מה מקולקל אלא שיפור ושכלול של העולם הגולמי, כפי שמתואר האדם בפרק א. אולם כאמור, בשני המקרים אין האדם מצוּוה לעבוד כדי לכלכל את עצמו; בעבודה עצמה קיים ערך של תיקון ושכלול.

המשך לרוח זו של ספר בראשית ניתן למצוא גם בספרות חז"ל. חכמים ראו ערך בעבודה ללא קשר לפרנסתו של האדם. במדרש 'אבות דרבי נתן' מוקדש פרק שלם לנושא זה, פרק המרחיב את דבריו של שמעיה במסכת אבות שבמשנה: "אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה" (משנה אבות, א י). חכמים ראו במעשה בראשית דגם להתנהגות האנושית: מלאכתו ושביתתו של האל הם דגם עבור האדם. כשם שמלאכת הבריאה של האל לא נועדה לפרנסה, אלא יש לה ערך עצמי, גם למלאכת האדם יש ערך עצמי. מאוחר יותר, בספר הזוהר, מוצגת מלאכת האדם כהמשך של מלאכת האל:

"ויברא ה' אלהים את האדם בצלמו". אמר לו: ראה בניתי כל העיר וכל אשר בה וכאשר הייתי מושל עליה ובונה אותה ככל חפצי, כך אתה תבנה ותעשה מלאכת העולם. מכאן ואילך יהיה הכל מסור בידך וכולם יהיו משועבדים תחתיך ויראים ממך […] "ויברא אלהים את האדם בצלמו" – לעשות כל צרכי העולם ותיקוניו כאשר הוא עשה בתחילה.זוהר חדש, פרשת בראשית, פרשה רפו

קללת העבודה

התפנית מתרחשת בפרק ג של ספר בראשית. אדם וחוה אוכלים מעץ הדעת ונענשים:

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ. וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.בראשית ג טז-יט

החטא מוביל את האנושות למצב המוכר לנו היום, שבו הטבע אינו מספק לאדם את צרכיו בקלות. הפרייה והרבייה מתרחשת תוך גרימת צער לאישה, ועל מנת להשיג מזון על האדם לעבוד בזיעת אפיו ובעיצבון.

לעומת התיאור הראשון, האידיאלי, של העבודה כחלק מטבעו של האדם, לאחר החטא והגירוש מגן עדן הופכת הדאגה למזון ולהמשכיות למשימה מרכזית וקשה של המין האנושי. המיתוס מציב אפוא אידאל חיים נשגב שקשה לממשו אך הוא משאת נפש מתמשכת של האדם.

מי שהיטיב לתאר את קללת העבודה בעת החדשה היה קארל מרקס. בכתביו הוא תיאר את העבודה התעשייתית המודרנית שבה הקפיטליסט מנצל את הפרולטריון, מעמד הפועלים. המהפכה התעשייתית גרמה לנהירה מן הכפר אל העיר, מן החקלאות לבתי החרושת, דבר שיצר היצע גדול של עובדים שהועסקו בתנאים קשים ובשכר נמוך מאוד. התיעוש הפך את האדם העובד לחלק ממכונת הייצור, וככזה, לבר החלפה בכל אדם אחר: "בית המלאכה הוא כמכונה שפרקיה הם בני אדם". שכר העבודה היומי לא התיר לפועל ברירה אלא לחזור למחרת ולעבוד. המשוואה פשוטה ואכזרית: כדי שהמעביד ירוויח על הפועל לקבל את הסכום המינימלי לקיומו אך לייצר ערך גבוה יותר מהצרכים שלו בתוספת עלות אמצעי הייצור – חומרי הגלם, כלי העבודה וכו' – שאותם משלם המעביד. העודף מעבר לכל זה הוא הרווח של המעביד.

מלבד הסבל הפיזי והעוני המנוול של הפועלים, מרקס הצביע על הפגיעה באנושיותם וברוחם בשל הניכור שלהם ממעשה ידיהם: "באיזו מידה עובדים בני אדם באמצעות מכונות או באיזו מידה הם עובדים בתור מכונות?" העבודה מדכאת את כשרונותיו ויכולותיו של האדם. זוהי קללת העבודה.

האם אפשר לתקן את מושג העבודה?

ססיל דליזל ברנס, פילוסוף בריטי שפעל בראשית המאה העשרים, כתב בספרו הפילוסופיה של העבודה כי "האדם הוא חופשי כאשר כל היכולות שלו וההנאות שלו זורמות במלוא עוצמתן". הפועל העושה את מלאכתו הוא כמו הפרחים ועצי הפרי אשר פורחים, מלבלבים ומגדלים את פירותיהם ובכך מביאים את הפוטנציאל הטמון בהם למימוש מלא. עוני ועריצות המשבשים את יכולתו של האדם לממש את עצמו הם כמו מניעה של אוויר ואור. כאשר אדם הולך יום-יום לעבודתו רק כדי להביא לחם לביתו הוא רואה בעבודתו אמצעי למטרה שמחוצה לה. עבודה כזו היא עול קשה וגורמת לאדם, כפי שתיאר זאת קארל מרקס, לניכור וזרות מעבודתו. לעומת זאת, מי שזוכה לממש בעבודתו את יכולותיו, את כישרונותיו, את שאיפותיו ואמונתו, מוצא בעבודה עצמה את טעם התכלית. עבודה כזו מביאה לאדם אושר ולא רק פרנסה, משמעות ולא רק אמצעי לקיום.

המשימה האנושית ביחס לעבודה היא אפוא לעצב מחדש את העולם ולתקנו כך שהעבודה הקשה והמקוללת 'תחזור' להיות פעולה של ברכה. חנה ארנדט הראתה שבשפות רבות קיימת הבחנה בין ההיבט העמלני, הקשה והמעיק של העבודה, Labor באנגלית או Arbeit בגרמנית, לבין ההיבט היצירתי והאומנותי – Work באנגלית או Werk בגרמנית. בעברית זהו ההבדל בין המילה 'עבודה' למילה 'מלאכה'. כיצד אפוא מתקנים את העבודה והופכים אותה למלאכה? כיצד מעצבים עולם שבו עיסוקו העיקרי של האדם הוא יצירתי ומלא סיפוק?

דומה שהמפתח הראשון והחשוב ביותר לתיקון הוא השכלה. החוקר האמריקאי פיטר דרוקר, אבי תורת הניהול המודרנית, תיאר את העובד המודרני כ'עובד ידע', כזה שכלי העבודה המרכזי שלו הוא הידע והמיומנות שלו. עובד הידע הוא הבעלים של 'אמצעי היצור'. מאז ומעולם רכישת מקצוע היתה כרוכה בידע ובניסיון, אך העולם הטכנולוגי בו אנו חיים העצים את כמות הידע הנדרשת לאדם העובד. במקביל, חשיבות הידע כרכיב בסך כל העבודה הלך וגדל, עד שהדבר היקר ביותר היום הוא הידע והמיומנות ולא חומרי הגלם או המכשירים. עובד הידע נדרש כל הזמן לשפר ולשכלל את הידע הקיים שלו ולצבור ידע חדש. לכן חשובה לא רק ההשכלה הפורמלית שרוכשים בבתי ספר ובאוניברסיטאות אלא בעיקר היכולת להמשיך ללמוד ולהתפתח כל הזמן. בתחום זה יש אחריות רבה לחברה ולמדינה – עליהן ליצור מערכות חינוך ציבוריות מעולות ונגישות לכל חלקי האוכלוסייה. יש להמשיך ולפתח מערכות הכשרה מקצועיות לתחומים שאינם אקדמיים כדי להכשיר עובדים מעולים ומיומנים. ככל שתתפתח ההכשרה כך תעלה ערכה של העבודה המקצועית. העבודה הבלתי מקצועית תתועל יותר ויותר לאמצעים טכנולוגיים ובני אדם יתמקדו בפעילות הדורשת בעיקר את הממדים האנושיים של העבודה: יוזמה, תחכום, יחסי אנוש ועוד.

מירל לדרמן-יוקלס, אמנות תחזוקה, 1973. תצלום שחור לבן, תיעוד מייצג. אוסף האמנית וגלריה רונלד פלדמן, ניו-יורק
מירל לדרמן-יוקלס, אמנות תחזוקה, 1973. תצלום שחור לבן, תיעוד מייצג. אוסף האמנית וגלריה רונלד פלדמן, ניו-יורק

אולם לצד עידוד ההשכלה וההכשרה במישור הפרקטי, חלק מן המלאכה מוטלת עלינו במישור הפילוסופי, התודעתי והרגשי. לא פעם אנו מתרגלים להתייחס לעבודה כאל אמצעי לפרנסה ולעשיית רווח ותו לא. אולם היבטים וצדדים נוספים בעולם העבודה בכלל, ובעבודתנו שלנו, עשויים לשנות את תחושותינו כלפי העבודה ולעצב את בחירותינו השונות הנוגעות אליה. בחלק זה של המאמר אבקש להציע כמה מבטים שונים ומשלימים לגבי עולם העבודה, שיש בהם כדי לתמוך בהפיכת הקללה לברכה.

העבודה כמעצבת זהות ושייכות

עבור רבים מאיתנו העבודה היא רכיב מרכזי ומשמעותי בזהותנו האישית והחברתית. המקצוע שלנו ומעמדנו המקצועי בחברה מגדירים עבור רבים מאיתנו את מי שאנחנו. עולם העבודה הוא עולם של שותפות, רשת של בני אדם התורמים את חלקם למאמץ משותף. בעולם העתיק הייתה זו שותפות של בני המשפחה והשבט שעבדו יחד בשדה ובכרם. המהפכה התעשייתית יצרה מפעלים הולכים וגדלים שבהם עובדים רבים. יכולת הייצור במרחב גאוגרפי קטן יחסית, ובהמשך – יכולות התקשורת והתחבורה, הביאו ליצירתם של צוותים בינלאומיים השותפים בעשייה וביצירה, במסחר ובפיתוח. דליזל ברנס הדגיש שהעבודה המודרנית, הנעשית ברובה בשיתוף פעולה בין בני אדם, מאפשרת ומרחיבה את החירות האנושית שהיא במהותה חירות של החברה: "כאשר אני יוצר לך נעליים אני מרחיב את החירות שלך. כאשר אתה חולק עמי את רעיונותיך אתה מרחיב את החירות שלי".

לאדם העובד בשותפות עם עובדים אחרים נוצרת ההרגשה של היותו נצרך, שזקוקים לו בגלל ההשפעה של עבודתו על עבודתם של אחרים. בעקבות מרקס, שראה בעבודה תיווך בין האדם לבין הטבע, טען הפילוסוף הצרפתי ז'ק אלול כי בעבודה, ביצירה של מוצר שאחרים משתמשים בו, עונה העובד על צורך אנושי. הוא מתווך עבור הצרכנים בין הצורך שלהם לבין החומר, ולפיכך הוא חלק מהקיום שלהם. הצרכנים, מצידם, מאשרים את נוכחותו ומעריכים אותו ואת עבודתו. חז"ל ביטאו את הגאווה והכבוד שמביאה המלאכה לאדם העוסק בה: "גדולה היא מלאכה שכל אומן ואומן יוצא ומשתבח באומנותו. כאיזה צד? הטרסס יוצא והכרכר על אזנו ומשתבח באומנותו; הצבע יוצא והאירא על אזנו ומשתבח באומנותו; הלבלר יוצא והקולמוס באזנו ומשתבח באומנותו" (אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק כא).

לתפיסה זו של העבודה כמעשה חברתי יש משמעויות רבות. היא מעניקה לעובד את זהותו כחבר בחברה, כשותף, כשייך. היא גם מחייבת את המעביד לראות בכל אחד מהעובדים שלו שותף בעל ערך. על המעביד לדאוג לכך שעובדיו יחושו את היותם חלק ממשהו גדול יותר, יכירו בחשיבותו ויתוגמלו בהתאם.

העבודה כשליחות

אחד הניסוחים המעניינים של משמעות העבודה עבור האדם התפתח בחשיבה ובאורח החיים הנוצרי-פרוטסטנטי בעקבות הרפורמציה של מרטין לותר במאה השש-עשרה. על פי התפיסה הלותרנית, לכל אדם יש שליחות בעולם שמטרתה להיטיב עם הסביבה ועם הזולת, ולפיכך חובתו הדתית של האדם באה לידי ביטוי בכל דבר שהוא עושה. לפי אמירה המיוחסת ללותר, הסנדלר עושה את רצון האל בדיוק כמו הנזיר המתפלל; לא משום שהוא מצייר צלבים קטנים על הנעליים אלא משום שהוא מייצר נעליים טובות.

בראשית המאה העשרים הציע הסוציולוג הגרמני מקס ובר תיאור של תרבות העבודה והכלכלה הקפיטליסטית בארצות הברית ושל הזיקה בינה לבין אמונתם הדתית הפרוטסטנטית של האמריקאים. בניגוד לאדם סמית', ובר סבר כי לא הרצון לרווח מניע את הכלכלה אלא תחושת השליחות המוסרית שיש לעובד בעבודתו או במסחרו. לדידו, הקפיטליזם אינו רק תאווה לחומרנות אלא גם מערכת של אתיקה, ששורשיה נעוצים בתפיסה הנוצרית הפרוטסטנטית הרואה בעבודתו של האדם את שליחותו בעולם. לדברי ובר, האתיקה הפרוטסטנטית כפי שהתפתחה באמריקה כוללת את החובה של האדם לעבוד בצורה מקצועית ורציונלית: "לא עבודה סתם מבקש האלוהים אלא עבודה רציונלית במקצוע… תועלתו של מקצוע, וממילא חינו בעיני אלוהים, נבחנים אמנם קודם כל על פי קני-מידה מוסריים, ושנית, על פי חשיבות הנכסים העתידים להיווצר בו למען הכלל". בין אם נקבל את התזה של ובר כהסבר היסטורי לתופעת הקפיטליזם האמריקאי ובין אם לאו, יש בהצעתו תובנה חדשה על אודות מושג העבודה: עבור רבים, העבודה היא מימוש של אישיותם; שליחות לטובת החברה, המדע או העולם. תפיסה זו יכולה להיות מבוססת על אמונה דתית או על חוויה פנימית הנובעת מתוך האדם עצמו.

הפילוסוף האמריקאי בן זמננו מייקל נובאק הצביע על ארבעת המאפיינים של תפיסת העבודה כשליחות, שהראשון שבהם הוא ייחודיותה של השליחות של כל אדם ואדם. התפיסה הדתית של העבודה כשליחות בנויה על האמונה כי האדם הוא יצור שנברא בצלמו של האל, ולפיכך ריבוי הפנים האינסופי של האל מתבטא בריבוי האפשרויות האנושיות. לכל אדם שליחות משלו, תפקיד משלו בעולם. עבודה היא שליחות כאשר האדם חש הנאה וסיפוק מעשייתה והיא ממלאת אותו אנרגיה. המצב המודרני הוא שלב גבוה של הקיום האנושי, שלב שבו לא כוחו הפיזי של האדם אלא יכולתו השכלית והיצירתית היא זו שמביאה ברכה לעולם. לא כל אדם יכול לעשות כל דבר; דרושה התאמה בין האדם, יכולותיו, אהבותיו וכישוריו כדי שיוכל למלא את שליחותו. קשה למצוא את השליחות האישית והדבר דורש התנסויות רבות, הליכה בדרכים שונות ואף מנה גדושה של תסכול וייאוש עד אשר ימצא האדם את דרכו שלו.

מאפיין נוסף של תפיסת העבודה כשליחות כרוך בתחושת האחריות שיש לאדם כלפי עבודתו, ונובאק מדגיש כי זו נפגמת ומתערערת כאשר היא אינה מלווה בסמכות ובעצמאות. ככל שהעובד יהיה עצמאי יותר ובעל סמכות משמעותית גדולה יותר – כך תגבר תחושת האחריות שלו. זוהי תובנה חשובה על אודות ארגון העבודה והיחס של המעביד לעובדיו. בהקשר זה חשוב להדגיש שתפיסת העבודה כשליחות דורשת מסירות גדולה ועלולה לבוא על חשבון היבטים חשובים אחרים של החיים. תיקון עולם העבודה מחייב גם מציאת איזונים נכונים בין העבודה לבין שאר תחומי החיים.

עבודה כמשחק

היבט נוסף ומעניין בעולם העבודה הוא המשחק והמשחקיות. ההיסטוריון ההולנדי יוהאן הויזינגה אפיין רבות מהפעולות האנושיות כמשחק: "משאתה בודק את תוכן מעשינו… פעמים שמהרהר אתה שאין כל מעשה האדם אלא משחק חולף… תרבות האדם מטבע ברייתה והתפתחותה באה בדרך המשחק כהוויתו". לטענתו, בכל היבטי התרבות קיימים מימדים משחקיים, פעולות הנעשות על פי חוקים וכללים וטקסים שאינם הכרחיים לתכלית הפעולה אך מעניקים לה נופך משחקי, תחרותי, משעשע, מרגש ומפעיל. בשיטה זו ניתח הויזנגה את עולם המשפט, הדיפלומטיה, המלחמה, האמנות והפילוסופיה, ואני מבקש להוסיף לרשימה זו את עולם העבודה.

התבוננות בעבודתם של אנשים רבים חושפת היבט משחקי, תחרותי, או הישגי כרכיב מרכזי בחווייתם. הדבר ניכר, למשל בעולם העסקי. אי אפשר להסביר את ההתלהבות של אנשים העוסקים במסחר רק דרך פריזמת המימוש העצמי או השליחות החברתית. גם הרווח הכספי וצבירת ההון במסחר אינם מסבירים מדוע אנשים עוסקים בכך הרבה מעבר לצורך שלהם בממון. ההנאה מעבודה כזו נובעת גם מהמשחקיות שבה, הצורך ביוזמה, בתחבולה, בתכנון ובתעוזה. הניצחון או ההפסד במערכה מכניסים ממד של ריגוש לעשייה העסקית. גם בתחומים של ייצור, טכנולוגיה והתקדמות מדעית, אפשר להבחין בדמיון שבין המאמץ המושקע בהתמודדות עם אתגרים שונים לבין המשחקיות שבפתרון חידות.

מארק טווין תיאר זאת בצורה נפלאה בספרו 'הרפתקאותיו של טום סויר', כאשר טום הופך את המשימה המעיקה של צביעת הגדר לסוג של משחק מלא הנאה המושך אליו ילדים רבים. בסוף הסיפור מעיר המספר: "אילו היה טום פילוסוף דגול וחכם כמחברו של ספר זה, היה תופס כעת ש'עבודה' היא כל דבר שאדם חייב לעשותו, בעוד 'שעשוע' הוא כל דבר שאדם אינו חייב לעשותו".

עבודה כסובלימציה

לעיסוק בעבודה חשיבות רבה גם כדרך של האדם להתמודד עם יצריו, תשוקותיו ופחדיו. העבודה מעדנת את יצריו האלימים ותשוקותיו המיניות של האדם. פרויד ראה בעבודה את אחת האפשרויות לסובלימציה של האדם: "היכולת להסב אל העבודה המקצועית ואל יחסי האנוש הקשורים בה, מידה גדולה של רכיבי ליבידו נרקיסיים, תוקפניים, ואפילו ארוטיים, מעניקה לה ערך […] סיפוק מיוחד מעניקה העבודה המקצועית אם נבחרה מרצון, שאז היא מאפשרת לאדם לעשות שימוש, באמצעות הסובלימציה, ברחשי דחף מתמידים".

עבודה בהקשר יהודי-ישראלי: ציונות וגאולה

לעבודה שמור מקום מיוחד בהגות הציונית, שביקשה להפוך את היהודים מעם של סוחרים, בנקאים ומלומדים לעם עצמאי שמייצר ומספק את צרכיו בעצמו ומגן על עצמו. אולי יותר מכל מזוהה עם רעיון העבודה אהרן דוד גורדון, שגיבש תפיסה בדבר חשיבותה של העבודה בארץ ישראל כרכיב מרכזי של הרעיון הציוני. לדידו של גורדון, עונשה של הגלות אינו רק ההתרחקות הגאוגרפית מארץ ישראל אלא ההתרחקות מהחיים הטבעיים:

עם אשר נקרע כולו מעל הטבע, אשר במשך אלפיים שנה היה כלוא בתוך החומות; עם אשר הורגל לכל מינים חיים, רק לא לחיי עבודה מדעת עצמו ובשביל עצמו, עם כזה לא יוכל בלי התאמצות כל כוח רצונו לשוב ולהיות עם חי, טבעי, עובד. העיקר חסר לנו. חסרה לנו עבודה, לא עבודה מהכרח, כי אם עבודה שהאדם קשור אליה קשר אורגני, טבעי, ושהעם קשור על ידה אל אדמתו ואל תרבותו, הצומחת מאדמתו ומעבודתו.א.ד. גורדון, האומה והעבודה, תל אביב תשי"ז, עמ' 134

העבודה בכל תחומי החיים היא הביטוי לכך שחברה היא בעלת תרבות: "התרבות החיה הלא היא מקיפה את כל החיים. כל מה שהחיים בוראים לשם החיים הרי הוא תרבות. עבודת אדמה, בניין בתים וכל מיני בניינים, סלילת דרכים וכו' וכו' – כל עבודה, כל מלאכה, כל מעשה הרי הם תרבות זהו יסוד התרבות". (גורדון, שם, עמ' 136)

מירל לדרמן-יוקלס, אמנות תחזוקה, 1973.בשנות השבעים יצרה האמנית היהודייה מירל לדרמן-יוקלס את 'סדרת מיצגי אמנות תחזוקה' הקאנונית שכללה שטיפת רצפות במוזיאון ומחוץ לגלריות וניקוי מוצגים במוזיאון. במיצגים קונספטואליים אלה הפכה האמנית את עבודת הבית והשירותים לכדי יצירת אמנות
מירל לדרמן-יוקלס, אמנות תחזוקה, 1973.
בשנות השבעים יצרה האמנית היהודייה מירל לדרמן-יוקלס את 'סדרת מיצגי אמנות תחזוקה' הקאנונית שכללה שטיפת רצפות במוזיאון ומחוץ לגלריות וניקוי מוצגים במוזיאון. במיצגים קונספטואליים אלה הפכה האמנית את עבודת הבית והשירותים לכדי יצירת אמנות

לרעיונות אלו היו שותפים גם חניכי תנועות הנוער של הפועל המזרחי, תנועת תורה ועבודה, ברית חלוצים דתיים, הקיבוץ הדתי ובני עקיבא. כך למשל, בחוברת שיצאה לאור בשנות השבעים של המאה העשרים כתב העורך, יוחנן בן-יעקב, את הדברים הבאים: "המילים 'תורה' ו'עבודה' כשהן מופיעות בסיסמת 'תורה ועבודה' […] הופכות חטיבה אחת מורכבת, מהות ערכית חדשה וכוללת […] ממקורות היהדות הקדומים עולה העבודה-המלאכה כערך יהודי-דתי; ערך שמלכתחילה ולא בדיעבד, כיעוד ולא כעונש, כשאיפה דתית ולא כנטל, כערך ולא כצורך".

על אף אופיים הציוני והמודרני של דברים אלו, מעניין לציין כי ניתן למצוא רוח דומה גם בכתביו של ר' משה סופר, הידוע בכינויו חת"ם סופר, המתנגד הגדול למודרניות שטבע את הסיסמה "חדש אסור מן התורה". באופן מפתיע, החת"ם סופר מתייחס בכמה מכתביו לחשיבותן של העבודה והמלאכה ובעיקר המלאכה בארץ ישראל. כך למשל באחת מדרשותיו הוא מדגיש לימוד התורה אינו יכול לדחות את יישוב הארץ ועבודתה, שכן גם זו מצווה חשובה:

שהעבודה בקרקע גופה [היא] מצווה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים. ועל זה ציוותה התורה 'ואספת דגנך'… וכאילו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי [=כך גם] לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה" (חידושי חת"ם סופר למסכת סוכה לו ע"א). במקום אחר החת"ם סופר מדגיש שלא רק מלאכות חקלאיות חשובות בארץ ישראל "אלא לימוד כל האומנות משום ישוב וכבוד ארץ ישראל, שלא יאמרו לא נמצא בכל ארץ ישראל סנדלר ובנאי וכדומה, ויביאום מארצות רחוקים, על כן היה לימוד כל האומנות מצוהדרשות חת"ס על התורה, פרשת שופטים, ד"ה 'מי האיש'

הצעות לעולם העבודה החדש בעקבות הקורונה

היבטים רעיוניים וערכיים אלו ביחס לעולם העבודה יוכלו לחולל שינוי במציאות רק אם יתורגמו למעשים פרקטיים וממשיים. חשיבה מעמיקה על אודות העבודה יכולה להעניק כלים למנהלים ומנהיגים לשם תכנון, שיפור ותיקון עולם העבודה ומעמדם של העובדים. בהקשר זה, מגפת הקורונה העולמית, ששינתה את עולם העבודה והאיצה תהליכים שכבר החלו לפניה, עשויה להיות הזדמנות לשינוי. הן במישור האישי של האדם החושב ומתכנן את חייו ואת עבודתו והן ברמת מוסדות החברה והמדינה – נוכל להיעזר בשינויים שכפתה עלינו הקורונה כדי לתכנן את עולם העבודה באופן שיביא לידי ביטוי כמה שיותר מן ההיבטים החיוביים והקונסטרוקטיביים שלו. אבקש לשרטט כמה תחומים כאלו, שבהם הקורונה יכולה לסייע לנו להפוך את קללת העבודה לברכה.

גמישות ופיתוח מתמיד של ידע, מיומנות וכישורים: בעולם עבודה דינמי ומשתנה נדרש האדם לגמישות מחשבתית ומעשית ביחס לייעודו, כישוריו ושליחותו. בדרך כלל אדם מכשיר את עצמו במשך שנים רבות להיות בעל מקצוע מסוים: רופא או מהנדס, מורה או עורך דין. הוא בונה את זהותו המקצועית שהיא חלק משמעותי מזהותו האישית ומתחושת המשמעות בחייו; הוא טווה קשרים מקצועיים ומעמד בארגון ובחברה, ולא פעם הוא בוחר להקים את ביתו מתוך זיקה גאוגרפית למקום עבודתו. הוא מתכנן את כלכלתו על סמך מה שהוא צפוי להרוויח כשכר על עבודתו, לוקח משכנתא, קונה כלים ומכשירים, משלם על לימודיו, על השתלמויות וכנסים וכך הלאה.

זהו מבנה מורכב ועדין המיוסד על הנחות יסוד שעשויות להשתבש. משבר העבודה בעקבות מגפת הקורונה הוא ביטוי דרמטי ויוצא דופן לכך, אך יש לראות בו נורת אזהרה גם להמשך – על האדם להיערך לכך שהמבנה שהוא בנה סביב עבודתו עשוי להתפרק. המסקנה המתבקשת היא בנייה זהירה, מודולרית וגמישה יותר של עולם העבודה ושל היחס בין העבודה לרכיבי החיים הרבים האחרים. כדי לעשות זאת צריך כל אדם לפתח ולעדכן את הידע והמיומנויות המקצועיות שלו. הרחבת היכולות האישיות מאפשרת לאדם לעבור מעבודה אחת שכבר לא מצליחה לפרנס אותו או לעניין אותו לעבודה אחרת. לא מדובר רק בהיערכות מעשית, אלא גם בפתיחה מחודשת של שאלות על אודות זהות ומשמעות, שליחות ואחריות. ההתמקצעות המודרנית עלולה לגרום לאדם לחשוב שרק במקצוע שבו השקיע מנעוריו, רק במקום עבודה מסוים או רק בתפקיד מסוים הוא מגשים את ייעודו ומממש את עצמו. ככל שאדם יפתח מוקדם יותר מרחבי משמעות נוספים, כישורים וקשרים נוספים – כך הוא יוכל במידת הצורך לעבור מתחום מקצועי, מקום עבודה או תפקיד אחד לאחר.

בית ועבודה מול עבודה מהבית. שוק העבודה המשתנה מעלה שאלות חדשות על אודות המרחב והזמן שלנו. הקורונה לימדה אותנו לעבוד (בתחומים מסוימים) מהבית, וככל הנראה, גם אחריה רבים מאיתנו ירצו להמשיך ולעבוד מביתם, לפחות חלק מהזמן. שייתכן השינוי ה'טכני' שחווינו בשנה החולפת יגרום לתהליך שבו רבים מאיתנו יעברו – לפחות מבחינה תודעתית, אם לא רשמית – ממצב של שכיר למצב של עצמאי. העבודה מהבית מאפשרת לנו לנהל באופן עצמאי את הזמן שלנו, שלא לדבר על החיסכון האדיר בעלויות של זמן וכסף הכרוכות בנסיעה ועל זיהום האוויר הנוראי שגורמת התחבורה. זו גם הזדמנות לחשוב מחדש על החלוקה בין בני זוג בכל הקשור לעבודות הבית ולטיפול בילדים. החלוקה המגדרית המקובלת, הרואה את הגבר כמפרנס הראשי ולכן משחררת אותו, בדרגות שונות, מעבודות הבית והטיפול בילדים, יכולה וצריכה להשתנות. הגמישות בלוח הזמנים של מי שעובד לפי פרויקט (בשונה ממי שעובד 'בשעות העבודה') תאפשר חלוקת עבודה מורכבת יותר ושוויונית יותר. תקוותי היא שגברים לא רק יהיו שותפים ל'עול' עבודות הבית אלא גם ימצאו משמעות, שליחות והנאה בחלקים חשובים אלו של החיים שנחשבו במשך דורות כתפקידן ומטלתן של נשים.

גם במישור החברתי נפתחות הזדמנויות חדשות. המעבר לעבודה מהבית ידרוש מאמץ לפתח יחסים אנושיים וחברתיים בין עובדים שאינם נמצאים באותו מרחב כל הזמן, למשל על ידי יצירת מפגשים ייעודיים לכך מזמן לזמן. במקביל, אפשר וצריך יהיה לפתח את הממד החברתי בתוך הקשר גאוגרפי קרוב ולא על בסיס קשרי עבודה, למשל על ידי פיתוח מרחבי עבודה מקומיים שאליהם מגיעים עובדים מחברות שונות. המעבר לעבודה מהבית יוכל לסייע גם ביצירת מקומות עבודה בפריפריה ובפרברי הערים שיתבססו על הרעיון שאדם עובד אינו נדרש למאמץ גדול ויקר כדי להגיע למקום העבודה שלו. הדבר יאפשר לאנשים רבים להעתיק את מקום המגורים שלהם לפריפריה מבלי שהדבר ינתק אותם ממקום עבודתם.

תכנון היציאה לגמלאות: תוחלת החיים ממשיכה לעלות, וגיל הפרישה לגמלאות פוגש רבים מן העובדים והעובדות במלוא כוחם ויכולותיהם. יש להניח שגיל הפרישה יעלה בעתיד, ועדיין – למרבית האנשים ייוותרו שנים טובות ורבות לעבוד. אנשים בריאים שפרשו מעבודתם אינם זקוקים בהכרח למנוחה; רבים מהם דווקא רוצים ויכולים לפעול ולעשות עוד הרבה. אלא שעולם העבודה צריך 'להחליף משמרות' – צעירים רבים יוצאים מדי שנה מן ההכשרות השונות והם מבקשים להיקלט בעולם העבודה. כדי להתמודד עם אתגר זה יש לשוב לרעיון המקורי של העבודה כתיקון. יתכן ואדם ייצא לגמלאות אחרי עשרות שנות עבודה, אך כל עוד כוחו במותניו הוא לא יפרוש משותפותו בתיקון העולם. את שליחותו ואת הגשמת יכולותיו וכישוריו הוא יוכל למצא במרחבים אחרים. ככל שאדם יפתח בצעירותו תחומי עניין ומיומנויות שאינן חלק ממקצועו המרכזי כך הוא יגיע לגמלאות ערוך ומוכן לאתגרים חדשים ומלהיבים.

פיתוח תחומי עניין שאינם עבודה. הנורמה המקובלת כיום במערב היא ששבוע עבודה הוא בן חמישה ימים. מצב העבודה מהבית שנוצר בקורונה לימד אותנו שאנו יכולים לתכנן בצורה אחרת את יחסי הזמן בין עבודה לפנאי, ואכן עולם העבודה המשתנה עשוי להוביל לקיצור נוסף של שבוע העבודה ואף לצורת ארגון אחרת של זמן העבודה לעומת זמן הפנאי. ישנם תחומים או עובדים מסוימים שיכולים לרכז את עבודתם בתקופה מסוימת ביום, בשבוע או בחודש, ולפנות בכך זמן משמעותי ורחב יותר לפעולות שאינן מוגדרות כעבודה. כך נוכל למשל ליצור איזון נכון יותר בין הרכיבים השונים של החיים שלנו: את הזמן הפנוי מעבודה ראוי לנצל להעמקת הקשר הזוגי, המשפחתי והחברתי, לטיפול משמעותי יותר בהורים מזדקנים, לפעילות משותפת עם הילדים, להתנדבות בארגוני חסד ועזרה לזולת ולפעילות ציבורית ופוליטית.

אנו יכולים לפתח תחומי עניין משמעותיים של יצירה, תרבות, אמנות, לימוד, התנדבות, טיול וספורט. יתרה מזאת, ככל שיופנה זמן רב יותר לפעילויות מסוג זה תיווצר סביבן תעשייה שלמה של עבודה: מדריכי טיולים וספורט, חוגים לאמנות וליצירה, תיאטרון ומוזיקה ועוד.

_____________________________________________________

זכינו לחיות בתקופה שבה מתרחשים תהליכי תיקון עמוקים בחברה האנושית. מבט מקיף על ההיסטוריה האנושית, במעין 'זום אאוט', מראה שבתחומים רבים החיים שלנו היום טובים יותר מאלו של בני ובנות דורות קודמים. אנו בריאים יותר, חיים שנים רבות יותר, תנאי המגורים שלנו מרווחים יותר. אנו נהנים משפע של מזון ומיכולות טכנולוגיות מצילות חיים. אמנם, יש עוד דרך ארוכה לתיקון. לצד השפע והעושר ישנן חברות וקהילות בנות זמננו החיות בעוני, רעב, מלחמה ומצוקה. זאת ועוד, המרדף אחרי העושר בעולם המערבי טומן בחובו סכנות איומות לסביבה הטבעית ולמרקם החברתי. יש הרבה מה לשפר ברמה הבינלאומית, ברמת המדינה והממשלה, אך יש גם הרבה שאנו, כל אחד ואחת מאיתנו, יכולים לעשות. חלק גדול מהתיקון קשור ליחס ולגישה שלנו לעולם העבודה. חשיבה מעמיקה המובילה לתכנון נכון של עולם העבודה. ברמת הכלל וברמת הפרט, עשויה לתרום רבות ליצירתו של עולם מתוקן.

השארת תגובה