תמכו בנו
על דמותה היהודית של החברה בישראל

לפני מספר שבועות פורסם דו"ח גוטמן השלישי, המנתח את היחס למסורת ולערכים יהודיים בישראל בעשור האחרון ומצביע על חיזוק הזיקה ליהדות בקרב האוכלוסייה הישראלית. פרופ' אבי שגיא ודני אלעזר משוחחים על הדו"ח ועל משמעויותיו, ומציעים להתייחס בזהירות לחלק מן הפרשנויות שהוענקו לממצאים על-ידי עורכיו ועל ידי אמצעי התקשורת

אולי נתחיל בהתייחסות לנתון שקיבל את התהודה התקשורתית הגדולה ביותר בדו"ח גוטמן: 80% מהיהודים הישראלים הצהירו כי הם מאמינים באלוהים.

אבי שגיא: אני חושב שהשאלה האם מישהו מאמין באלוהים או לא אינה רלוונטית להבנת מקומה של היהדות בישראל, מפני שאין לה קשר ישיר לשאלת עיצוב התרבות. אדם יכול להאמין או לכפור בקיומו של אלוהים, ובשני המקרים עולמו התרבותי יהיה זהה. כך למשל, יהודי עשוי לשאת את המיתוסים היהודיים ואת הזכרון ההסטורי היהודי ואפילו לשמור תורה ומצוות מבלי להאמין באלוהים. וכן להיפך: המאה ה-18 אופיינה בתפיסה דאיסטית, לפיה קיים אל שערב לסדר ולארגון של החיים, אבל אמונה זו באל היתה בעצמה חלק מתהליך כינונה של תפיסת עולם חילונית שכן היא לא היתה קשורה למוסד דתי, ובשמה יצאו משכילים רבים כנגד כל תפיסה דתית מוסדית.

במילים אחרות, הפרשנות לנתון הזה בדו"ח עלולה להיות מוטעית, שכן הזיקה בין אמונה באלוהים לבין תפיסת עולם ופרקטיקה דתית היא נעלם בלתי ידוע: ממושג האל ואמונה בו לא נגזרת תפיסת עולם דתית, ומפרקטיקה דתית לא נגזרת בהכרח הודאה בקיומו של האל.

דני אלעזר: אני חושב שהנתון הזה מדגים את הבעיה הכללית שקיימת בסקר – הוא מפשט יתר על המידה את התמונה המורכבת אודות מקומה של התרבות היהודית בישראל. העובדה ש-80% מהנשאלים ענו כי הם מאמינים באלוהים אינה אומרת דבר על קרבה למסורת היהודית. האמונה באלוהים איננה דבר יהודי בהכרח, אלא נטייה אנושית להאמין בקיומו של כח נסתר. האם הכח הזה, שמכונה כאן אלוהים, הוא "יהודי" או לא – קשה לענות על כך, גם מתוך עיון בשאר נתוני הסקר.

ד"ר מאיר בוזגלו, שכתב הרבה על המסורתיות, אפיין אותה בחוסר קוהרנטיות ובסתירות פנימיות, ואלו מאפיינים נכונים גם לגבי התמונה העולה מן הסקר שערך מכון גוטמן. אך החוקרים שניתחו את הנתונים התעלמו מהסתירות וניסו להיות קוהרנטיים ולנתח במדדים כמותיים את התמונה האנושית המורכבת, ולכן הפרשנות שלהם מוטעית פעמים רבות.

אך הדו"ח לוקה בכשל נוסף, עקרוני ועמוק יותר: הוא תופס מראש את היהדות כדת וכמסורת דתית ואין בו התייחסות ליהדות כתרבות. הפרספקטיבה שדרכה נכתב הדו"ח היא בחינה של התקרבות או התרחקות מהדת היהודית, תוך התעלמות מהיבט אחר שבאמצעותו ניתן לפרש את הנתונים – ההיבט התרבותי. אימוץ של אמונות והיגדים "יהודיים" אינו מלמד דווקא על מגמות של התקרבות דתית ו"חזרה בתשובה", אלא על אימוץ היבטים תרבותיים של היהדות, לעיתים בניתוק מוחלט מהשאלה הדתית.

אבל הדו"ח מצביע גם על עלייה בקיום פרקטיקות יהודיות שונות: עריכת טקסים, שמירת חגים – האם אין זה נתון שמראה על התקרבות לדת?

אבי שגיא: הנתונים הללו מצביעים על דבר אחד בלבד: יותר ויותר אנשים בחברה הישראלית מנהלים פרקטיקות ששאובות מהתרבות היהודית הקלאסית. כשהסקר מדווח על עלייה באחוז האנשים ששומרים שבת ניתן לפרש זאת כסוג מסויים של חזרה לדת, אבל מנגד, הדבר עשוי להתפרש באותה מידה כהכרה גוברת בחשיבות הזיקה אל המסורת ואל ההסטוריה היהודית. למעשה, זהו מילוי של חסך שהיה קיים בפרויקט הציוני, שהתבסס על מרד במסורת העבר. החברה היהודית הישראלית הבינה שאי אפשר לייצר זהות רק עם הפנים לעתיד, שכן ללא עבר העתיד הופך למנוכר ופרוץ, לקובץ של אפשרויות שאין לאף אחת מהן משקל מיוחד. עתיד כזה אינו מספיק כדי לעצב חיים מלאים וכדי להנחיל מורשת לילדים, ומכאן הבשלות שבפנייה אל ההסטוריה ואל תרבות העבר.

לעומת זאת, הדו"ח הנוכחי מפרש את הממצאים מבעד לפריזמה של "דתיים" מול "חילוניים". אני מניח שהממצאים הללו יאומצו בחום על-ידי פוליטיקאים רבים משני צידי המתרס – הדתי והחילוני – שמעוניינים בהנצחת היחסים הבינאריים הללו; הם יקבלו את מה שחיפשו כל הזמן – הוכחה שהחברה הישראלית נעשית "דתית" יותר, אך זו לא המציאות המורכבת והעמוקה.

דני אלעזר: ייתכן שחלק מהממצאים בדו"ח מעידים על תנועה לעבר אימוץ גובר של אורח חיים דתי-יהודי, אבל זו לא התופעה המרכזית העולה ממנו. לדעתי עיון מדוקדק בדו"ח מלמד שהדבר העיקרי שהתרחש מבחינה דתית הוא התרחבותו והתגמשותו של ספקטרום הקיום הדתי. התשובות המגוונות והסותרות לשאלות העוסקות באמונה ובפרקטיקה יהודית מעידות על קיומם של גווני ביניים שונים, על צמיחתן של אפשרויות חדשות להגדרת הזהות היהודית, גם אם חלק מהן עוד נמצאות בחיתוליהן.

אם נתבונן למשל בחיים היהודיים של עיר כמו מודיעין, שנוסדה לפני 13 שנים – בערך התקופה אותה סוקר הדו"ח – נגלה את התמונה הזו בדיוק: לצד בתי הספר הממלכתי והממלכתי-דתי שפועלים בעיר קיים גם בית ספר "יחד", בית ספר מעורב לדתיים וחילוניים, בית-ספר יזמ"ה של התנועה הרפורמית, וכן ישיבה ואולפנה אורתודוכסיים. מבחינת עולם התפילה, לצד בתי כנסת אורתודוכסיים "רגילים" ישנו מניין אורתודוכסי שוויוני, מניין קונסרבטיבי, מניין רפורמי ומניין נוסף שבוחר לא להגדיר את עצמו (התפילה בו שוויונית והנשים והגברים יושבים יחד), ועוד. זה מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, או ליתר דיוק – של המעמד הבינוני-גבוה שלה; הוא מעיד על כך שיש כיום בחברה מנעד רחב שמאפשר יותר חופש. אדם לא צריך לחזור בשאלה או בתשובה במעבר חד; במקום זה מתקיימת תנועה רכה על הרצף הזה.

מה גרם ליותר ויותר יהודים ישראלים לגשת אל "מאגר התרבות" היהודי, לדלות ממנו אלמנטים שונים ולהרכיב לעצמם זהות משלהם? הלא בדו"ח הקודם של מכון גוטמן, לפני עשור, הצטיירה דווקא התרחקות מהיהדות ומהתרבות היהודית.

דני אלעזר: בדו"ח עצמו נזכרות שתי סיבות לכך: ההטמעות של עולי ברית המועצות בתוך התרבות הישראלית, וכן הגידול הדמוגרפי של המגזרים הדתי והחרדי. אבל אני חושב שישנו גורם נוסף, שלא עלה בדו"ח. בתחילת שנות ה-90 המילה המובילה בשיח הציבורי היתה "גלובליזציה"; התחושה היתה שהעולם הופך לכפר גלובלי, ושאנחנו הקטנים פותחים אפיקים חדשים לעולם הגדול. העולם המערבי כולו דיבר בשפת האוניברסליזם. מאוחר יותר, בערך בעשר השנים האחרונות, התרחש תהליך הפוך של נסיגה מהגלובליזציה; אט-אט חלחלה ההבנה שמאוד קשה לאדם להיות אזרח של העולם הגדול ללא מתווכים כגון לאום, דת ותרבות ספציפיים, החוצצים בינו לבין "המציאות הגדולה". הגלובליזציה פינתה מקום לצידה גם ללאומיות, למסורות הישנות, ואחת ההשלכות של תהליך זה היא השיבה המחודשת אל המסורת.

דבר נוסף שצריך לזכור הוא שמדובר בתהליכים ארוכי טווח, שלעתים מבשילים רק זמן רב לאחר שהחלו. כך למשל, רצח רבין, שהיה נקודת מפנה ביחס בין דתיים לחילוניים בישראל, היה טריגר להרבה מאוד יוזמות של פיתוח זהות יהודית-ישראלית. בתחילת שנות ה-90 גם התכנסה ועדת שנהר שדנה בלימודי היהדות בחינוך הממלכתי ומסקנותיה הניעו תהליך ארוך שממשיך עד היום – לאחרונה החליטה מערכת החינוך הממלכתית לכלול בתוכנית הלימודים שלה את המקצוע "תרבות ישראל". אכן מעניין יהיה לראות את הפירות של המהלך החינוכי הזה עוד 10-15 שנים.

צילום: Brian Jeffery Beggerly

אבי שגיא: להבנתי החזרה אל התרבות היהודית קשורה לתזוזה של האתוס המאחד. אם בעבר האתוס המרכזי של החברה הישראלית היה כינון הפרויקט הלאומי מחד והאיום הבטחוני מאידך, הרי שעתה, לאחר שהפרויקט הציוני הצליח ונוסדה ריבונות ישראלית, הדור שחש ביטחון וודאות בקיומה מבקש אתוס חדש. אנשים כבר אינם מוכנים להעמיד את כל קיומם על הטראומה שתחכה להם בחוץ, ומחפשים חיבור לעבר משותף.

חשוב להדגיש: בניגוד לפרשנות אפשרית של הדו"ח, לפיה האתוס היהודי-דתי מחליף את האתוס הציוני בגלל התפוררותו של זה האחרון, אני רואה בסקר הזה הוכחה להישג עצום נוסף של הציונות. שכן מתחילתו של הפרויקט הציוני פעלו בו שני כיוונים שונים – זה שהתמקד בפתרון בעיית היהודים וזה ששאף לפתרון בעיית היהדות. שנים ארוכות הציונות בארץ-ישראל טיפלה בבעיית היהודים והצליחה בגדול – היא כוננה ריבונות. עתה, מסתבר שיש לטפל בבעיית היהדות ולטפל גם בתוכן של הריבונות היהודית. נצחונה של הציונות בשדה אחד העלתה את הצורך להתמקד בשדה הציוני האחר.

במקביל, תהליך דומה התרחש בתחום הזהות היהודית: בעבר יהודים חילונים נמנעו מפרקטיות יהודיות שכן הם חששו שהן יפתו אותם אל תוך העולם הדתי; הטקסים הללו הזכירו להם את העבר אותו הם דחו. היום, כאשר הזהות הציונית נמצאת במקום בוטח ושלם, שום דבר כבר אינו מאיים או מפתה. כבני אדם בוגרים אנחנו מכירים בכך שהתרבות היא נכס ששייך לכל אחד מבני העם היהודי ולא לפוליטיקאים ולאנשי דת, ואנו נדרשים לעצב כלפיה יחס. קרע הזהות המפורסם שאפיין את אנשי העלייה השלישית, עליו כתב שלונסקי "קרועים אנו, בלויים אנו", כבר לא קיים היום. אנחנו רואים את המכינות הקדם צבאיות החילוניות, את בתי המדרש, את חידוש החיים היהודים שלא דרך הממסד הדתי, וכל אלה הם עדות לתפנית בשיח הזהות, שנעשה נינוח יותר ומאפשר פנייה ליסודות שמכוננים את זהות העבר.

בהקשר זה, נתון נוסף שעלה מן הסקר הוא צמצום הקרע המפורסם בין דתיים לחילוניים בישראל.

אבי שגיא: לדעתי נתוני הסקר אינם מאפשרים לקבוע מה מידת הפיוס בין דתיים לחילוניים. הממצאים אמנם עשויים לבשר על תחילתה של שותפות בין המגזרים הללו סביב טקסטים ופרקטיקות, אך באותה מידה ייתכן שהם מעידים רק על אובדן ההגמוניה של הממסד דתי על המסורת.

בניגוד לעורכי הסקר, שניסו לדלות מתוך הנתונים מסקנות הנוגעות לתפיסות התיאולוגיות של ישראלים, לדעתי התוצאה העיקרית של התהליך המשתקף כאן תהיה היווצרותן של קבוצות שיח שיקיימו "דמיון משפחתי", אם להשתמש במונח שטבע ויטגנשטיין; הן ידמו אלו לאלו בטקסים ובפרקטיקות, אך לא בעולם האמונות והערכים. בכל מקום שיחידים וקהילות יפנו אלו לאלו במטרה לקיים שיח זהות שבו עמדת הצד השני אינה נשללת אלא מוכרת כבעלת ערך – יתרחש תהליך של קירוב. בכל מקום שהשיח ייעשה מתוך רצון לחולל המרה של האחר – יתרחשו פיצוצים בעוצמה אדירה. הדבר החשוב ביותר הוא לשמור שהמדינה לא תתערב בתהליך הזה, שכן בכל מקום שהמדינה התערבה בשיח הזהות היהודית היא גרמה להתרחקות מהמסורת ולסכסוכים פנימיים.

דני אלעזר: גם אני מתרשם שהחברה הישראלית פועלת ברמה המקומית בכל הנוגע לזהות יהודית, באמצעות קבוצות שמתאגדות יחד. את המהלך הכלל-ישראלי, העובר בדרך כלל בערוצים פוליטיים, מחליפות אמנות מקומיות של קהילות המתמודדות בתחומן עם הנושא המורכב הזה. בתוכנית "בארי" התחלנו לאחרונה לעבוד עם רשויות מקומיות בנוסף לעבודה עם בתי ספר, וגילינו שהן מאוד מעוניינות לבנות חזון עירוני משותף. זאת, לצד יישובים מעורבים שהולכים ומתרבים ומגיעים להסכמות יישוביות. החברה הישראלית בשלה לשינוי ולהתקרבות בין מגזרים שונים בקבוצות שונות, אבל השינוי צריך לבוא מלמטה ולא מלמעלה.

אם נרחיב את המבט מחוץ לישראל, הסקר מצביע גם על גדילה במידת ההזדהות של יהודים ישראלים עם העם היהודי באשר הוא – בארץ ובתפוצות.

אבי שגיא: זו תוצאה אך טבעית של התהליך ההסטורי שתיארתי לעיל; אם אנשים אכן מזהים את היסוד התרבותי-יהודי כיסוד מכונן בזהותם, הם מזהים גם את האחרים השותפים באותם יסודות כציבור אליו הם משתייכים. הזהות הישראלית פועלת על-בסיס גיאוגרפי, ולכן לכל היותר היא מייצרת סולידריות עם אדם אחר הנמצא באותו מרחב גיאוגרפי; אבל כשהזהות מושתתת על עבר, מסורת והסטוריה – כל בני האדם השותפים להם מקיימים זיקה אלו לאלו.

דני אלעזר: גם בנושא הזה אני מרגיש שיש פער בין התמונה השטחית הנוצרת על-פני השטח לבין המציאות המורכבת. אנשים רבים בסקר אכן הסכימו שליהדות ישראל וליהדות התפוצות גורל משותף, אבל מנגד 57% מהנשאלים הסכימו עם האמירה כי "העם היהודי במדינת ישראל הוא עם אחר מאשר היהודים בחוץ לארץ". לדעתי, פירוש הדבר הוא שההצהרות בדבר גורל משותף הן שטחיות ולא מחייבות.

בתודעתם של רוב הישראלים הגורל המשותף הוא מעין ברית הדדית: יהדות התפוצות תומכת בנו ותורמת לנו, ואנו ה"מקלט הבטוח" של היהודים אם חלילה יקרה להם משהו במקומותיהם. אבל אנחנו לא מתעניינים בכלל בסוגיות הליבה שמעסיקות את יהדות התפוצות. ישראלים רבים סוברים שבראש מעיינותיהם של יהודי התפוצות עומדת שאלת האנטישמיות, בעוד שהסוגיה הבוערת ביותר עבורם היא הנישואים המעורבים, ההתבוללות ושאלת "מיהו יהודי". כאן בישראל שאלת "מיהו יהודי" קשורה למאבקי הגיור הפנים-דתיים, ולמעשה הפקרנו אותה בידי החרדים; זה מעיד על כך שאנחנו לא מפנימים שעבור יהודי ארה"ב זו סוגיה קריטית מאין כמוה. כיום ישנם כ-50% של נישואי תערובת בארה"ב, כשבחוף המערבי הסטטיסטיקה עומדת על כ-80%! הזרם הרפורמי בארה"ב מנסה להתמודד עם הבעיה ולהציע לה כל מיני פתרונות, אבל כאן בישראל החזית האורתודוכסית מול הרפורמים בכלל לא לוקחת את זה בחשבון. כישראלים, אנחנו בכלל לא תופסים שבצידוד באחת מהעמדות בשאלת "מיהו יהודי" אנחנו גם מכריעים איך אנחנו מתייחסים לאוכלוסיה העצומה של יהדות התפוצות שבניה ונכדיה אינם בהכרח יהודים לפי ההלכה האורתודוכסית.

השארת תגובה