תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

על דמותו של הרב עובדיה יוסף

ד"ר אריאל פיקאר הוא עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. פיקאר שימש בעבר כמנהל מרכז קוגוד והיה אחראי על ארגון סמינרי המחקר, על סיוע בתוכניות מחקר אישיות ועל קליטתם ושילובם של חוקרים חדשים. למכון הרטמן הוא הגיע כחוקר צעיר בשנת 2001. במשך השנים עסק במחקר והוראה בתוכניות המכון השונות. בשנים 2009 – 2018 שימש כמנהל החינוכי של תוכנית "בארי" במכון הרטמן. אריאל פיקאר הוא בוגר ישיבת הר עציון, שם

צבי זוהר

הרב עובדיה יוסף, שנפטר לפני כחודשיים, היה גדול הפוסקים הספרדיים בדור האחרון ודמות ציבורית בעלת נוכחות עמוקה בפוליטיקה הישראלית. שוחחנו עם פרופ' צבי זוהר ועם ד"ר אריאל פיקאר כדי לנסות ולהבין לעומק את דמותו של הרב עובדיה, את תפיסתו ההלכתית, הפוליטית והחברתית, ואת האופן בו השפיע על חיינו

נדמה שכדי להבין לעומק את צמיחתו של הרב עובדיה יוסף צריך להתחיל מהרקע ההיסטורי הרחב שלתוכו הגיחה דמותו במחצית הראשונה של המאה ה-20.

צבי זוהר: מבט עומק היסטורי אכן עשוי להסביר הרבה מדמותו של הרב עובדיה, ולצורך כך כדאי לחזור כמה מאות שנים אחורה, אל המאה ה-15 ואילך.

בניגוד לדימוי המקובל, לאחר גירוש ספרד לא איבדו חכמי הספרדים שגלו לרחבי האימפריה העותמאנית את גדולתם התורנית המסורתית, והם המשיכו ליצור ספרות תורנית משמעותית. כך, במהלך המאות שלאחר הגירוש, עד המאה ה-20, אנו מוצאים מאות יצירות, חלקן מרשימות ביותר, שנכתבו במרוקו, אלגי'ריה, מצרים, סוריה, תורכיה ועוד. עם זאת, בתחילת המאה ה-20 ניתן לזהות ירידה דרמטית במספר החיבורים התורניים שנכתבים, ועולם התורה בארצות ערב נכנס למשבר עמוק (היוצאות היחידות מן הכלל במקרה הזה הן מרוקו וג'רבה). ישנן סיבות רבות ומורכבות למשבר הזה, ואחת מהן היא קטיעת השושלות הרבניות המקומיות, בין השאר בשל רצונם של צעירים לצאת וללמוד "מקצוע חופשי" במקום להמשיך את הדרך הרבנית של אביהם. הפתיחות היחסית של קהילות המזרח כלפי העולם המודרני רק העצימה תופעה זו. כך אנחנו מוצאים שושלות רבנים מפוארות, כמו למשל זו של ר' יוסף חיים מבגדד ("הבן איש חי", 1835 – 1909) שלאחר כמה דורות של רבנים חשובים ובעלי השפעה, נותרה ללא המשך.

רבני הדור המפואר האחרון של פוסקים בארצות המזרח נפטרו לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-20, ואחרי פטירתם, אין כמעט למצוא רבנים צעירים ילידי העשורים הראשונים של המאה העשרים, שיוכלו לקחת את מקומם. זה היה המצב כמעט בכל ארצות האסלאם – בסוריה, במצרים, בתורכיה, בארצות הבלקאן ועוד.

על הרקע הזה צריך להבין כי דמותו של הרב עובדיה, שנולד בשנת 1920 למשפחה יהודית עירקית אדוקה שעלתה ארצה, הינה דמות חריגה ביותר. אמנם ניתן למצוא במחזור שלמד איתו בישיבת פורת יוסף עוד כמה שמות מוכרים, אך הם היו מעטים. באופן כללי, במחצית הראשונה של המאה ה-20 לא התחנכו בישיבות הספרדיות צעירים שהפכו לרבנים בעלי שיעור קומה מרשים. כשבגר הרב עובדיה, לקראת אמצע המאה, הוא נכנס למעשה למעין חלל של רִיק בעולם הרבנות הספרדי שכבר כעשרים שנה לא הצטרפו אליו כוחות משמעותיים. עובדה זאת, בין השאר, תרמה לכך שהוא זרח ככוכב יחיד בשמי הרבנות המזרחית.

לצד הרכיב ההסטורי, מה אפשר להגיד על המאפיינים של הרב עובדיה עצמו שהפכו אותו לדמות רבנית וציבורית כה משפיעה?

צבי זוהר: דמותו של הרב עובדיה היתה ייחודית ויוצאת-דופן, והיה בה תמהיל של מרכיבים רבים מגוונים. אני רוצה לציין כאן תכונה אחת בולטת וחשובה, לצד הרקע הביוגרפי שלו וכשרונו התורני: הביטחון העצמי. כבר מתחילת דרכו כנער, הרב עובדיה לא ראה את עצמו מחויב לדעה של רב כלשהו שחי בזמנו או בדורות הקודמים לו. בגיל 17 הוא הרשה לעצמו לחלוק בשיטתיות ובפומבי על דמות כמו ר' יוסף חיים מבגדד, שנחשב סמכות הלכתית עליונה עבור יהדות בבל ושלוחותיה ועבור רבים אחרים מיהודי ארצות המזרח.

הוא הוציא את הכרך הראשון של ספר השו"ת שלו, "יביע אומר", בשנת 1954, כאשר היה בן 34 בלבד, דבר שקשה למצוא לו תקדים היסטורי. במקום להוציא ספר תשובות לקראת זקנתו או לכל הפחות בשיא הקריירה הרבנית שלו, הוא עושה זאת כבר כרב צעיר בתחילת דרכו. מדובר בספר שכולל תשובות ארוכות, עמוקות ומתוחכמות, שגם בהן הוא לא חושש להביע את דעתו ולתבוע בטון בוטח את קבלת עמדתו.

אריאל פיקאר: ניתן לדעתי להצביע על שלוש תכונות מרכזיות של הרב עובדיה יוסף שהפכו אותו למי שהיה ואיפשרו לו להגיע למעמד אליו הגיע. הראשונה היא אכן הסמכותיות, הביטחון והפסקנות שהזכיר צבי, המתקשרת גם לכריזמה האישית שלו וליכולת שלו לרתק את שומעיו.

לצד תכונה זו, היתה לו הבנה עמוקה ביותר של החברה המסורתית-מזרחית, על חולשותיה ויתרונותיה. הדבר נובע בראש ובראשונה מן הביוגרפיה האישית שלו – הרב עובדיה לא גדל בבית רבני אליטיסטי אלא בהקשר חברתי של מצוקה כלכלית, של עוני ושל עבודת כפיים. כך גם מבחינת ההקשר הדתי – משפחתו היתה אמנם דתית, אך לא אדוקה כמשפחה רבנית, ואכן חלק מאחיו ומקרובי משפחתו לא המשיכו להיות דתיים בבגרותם. הוא הכיר את החברה הזו מבטן ומלידה, מבפנים, וגדל עם רצון ממוקד לשנות אותה. כך, מדיניות הפסיקה המקילה שלו מכוונת כולה לחברה הזו, להתמודדות עם חוסר המחויבות ההלכתי שלה ולהכלתה במרחב הדתי הלגיטימי.

הדבר הנוסף והחשוב הוא כמובן גאונותו התורנית. קשה לאבחן בדיוק את תכונותיה של הגאונות הזו, אבל היא מזדקרת מפסקיו באופן בלתי ניתן להכחשה – ההיקף של עבודתו ההלכתית, המרחבים העצומים בהם עסק, הידע העצום, יכולת הניתוח של הידע והארגון שלו. כבר בנערותו זיהו חבריו ומוריו את הכישרון הזה, והוא אכן התחיל לתפקד כדיין וכפוסק מגיל צעיר מאוד.

הרב עובדיה יוסף, 2007

לצד ההיקף והעומק של פסקיו, סביב פטירתו דובר לא מעט על פסיקתו של הרב עובדיה כאמיצה, מקילה או מתחשבת.

אריאל פיקאר: נכון שפסיקתו של הרב עובדיה היא אמיצה ולפעמים חדשנית, אבל חשוב לזכור שלא תמיד מדובר בחדשנות ונועזות במשמעות הרווחת בחברה הישראלית הלא-חרדית. לדוגמא, פסק שלו שנחשב נועז עוסק באפשרות להכשיר כלי חרס לפסח, בניגוד למסורות הלכתיות קודמות שאוסרות זאת. יש כאן חדשנות הלכתית גדולה, אבל לא מהסוג שעונה לציפייה שלנו מ"פסיקה חדשנית".

אם נבחן את פסיקתו לאור זיקתה לערכים ליברליים, נגלה שהרב עובדיה רחוק מאוד מהעולם הליברלי. הוא שייך באופן עמוק לעולם החרדי, בראש ובראשונה מפני שהוא ראה במודרנה בעיה ולא בשורה, והתנגד לה באופן חריף. הוא זיהה את הערכים המודרניים כשליליים במובהק, והשתמש בתואר "מודרני" כתואר גנאי (למשל ביחס לפאות נוכריות, שאת לבישתן הוא אסר). מאלף לראות כיצד באחת התשובות שלו הוא מתייחס לדור שלנו כ"דור החופש והדרור" – אך משתמש בביטוי הזה באופן שלילי מובהק, כדי לתאר דור שאינו מציית לרבניו. פסקיו ביחס למעמד האישה מצביעים גם הם על אותו כיוון, למשל בהתנגדותו לחלוקת ירושה שווה בין גברים ונשים על-ידי בתי המשפט האזרחיים.

נכון אמנם שדרך ההתמודדות שלו עם המודרנה פחות חריפה מזו החרדית האשכנזית; הוא נוקט בטקטיקה של הכלה, המאפשרת לשמר גם ספרדים מסורתיים הפתוחים למודרנה כחלק מן המחנה הלגיטימי. אך וודאי שאין כאן הזדהות עם המודרנה וערכיה.

לדעתי, לאור הנקודה הזו צריך להבין גם את סגנונו התוקפני ואת הגידופים שהשמיע לא פעם בדרשותיו. אלה שימשו לצורך קביעת הגבולות הברורים של החברה אותה הוא מכיל. כלומר, כדי לאפשר מדיניות של הכלה כלפי הציבור המסורתי, שמתאפיין בכך שאין לו גבולות סוציולוגיים ברורים, הרב עובדיה היה צריך להגדיר בחדות את מי הוא משאיר "בחוץ" – את החילוני, המודרניסט, את הציוני-דתי; כלפי אלו הוא הפעיל בדרך-כלל את התוקפנות המילולית. זו למעשה תנועה המשלימה את מהלך ההכלה ההלכתי שלו וקובעת לו קצוות ברורים וחדים.

יותר מאשר פוסק ומנהיג דתי, הרב עובדיה היה מוכר לציבור הישראלי הרחב כדמות פוליטית, כראש מועצת חכמי התורה של ש"ס אשר מנתב את דרכה הפוליטית של המפלגה. איך משתלב הצד הזה שבדמותו במכלול הרחב של פעילותו?

צבי זוהר: דרכו של הרב עובדיה אל הפוליטיקה היא סיפור מרתק, ארוך וסבוך, שניתן לתמצת אותו כך: בשנת 1973, אחרי ששימש כרבה הראשי של תל-אביב, הוא נבחר לתפקיד הרב הראשי לישראל והחליף את הרב ניסים. זאת בעיקר תודות לשינוי החוק באופן שקוצב את זמן הכהונה של רב ראשי לעשר שנים – שכן עד אז שימשו הרבנים הראשיים בתפקידם עד יום מותם. תוכניתו המקורית של הרב עובדיה היתה כנראה להישאר במשרה זו עד סוף חייו, שכן הובטח לו שהחוק ישונה בחזרה וכהונתו לא תיקצב רק לעשר שנים. עם זאת, המציאות היתה אחרת ובשנת 1983, בניגוד לתכנוניו, הוא מצא את עצמו מחוץ למערכת, ללא משרה או השפעה.

באופן מקרי, באותה שנה נוסדה בירושלים רשימה מקומית למועצת העיר ושמה "ספרדים בני תורה". זו היתה רשימה של חרדים ספרדים שהרגישו קיפוח בתוך הישיבות האשכנזיות החרדיות ורצו לעשות משהו בנידון. הרשימה זכתה להצלחה מסוימת בבחירות המקומיות, וכשביקשו אנשיה להקים רשימה ארצית, הם חיפשו רבנים חשובים שישמשו כגוף תורני סמכותי עבורה, בדומה למודל מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. כשביקשו מהרב עובדיה לעמוד בראש גוף זה, הוא היה פנוי וזמין להיענות לכך, דבר שלא היה מתאפשר אילו נותר בתפקידו כרב ראשי.

כך, רק בגלל סיום כהונתו כרב ראשי, יכול היה הרב עובדיה להיעשות למנהיגה הרוחני של ש"ס. מעתה הוא עבר שינוי דרמטי – מכהונה בתפקיד ממלכתי, במסגרתה השתתף בכל הטקסים והאירועים הפוליטיים הרשמיים, לתפקיד עצמאי שאין לו מחויבות ממלכתית. בתפקיד הרב הראשי נדרש הרב עובדיה לאמץ נקודת מבט ישראלית, והדבר הוביל אותו לפסיקות חשובות כמו קביעת יהדותם של בני העדה האתיופית או התרת עגונות מלחמת יום כיפור. כעת הוא נכנס לשדה פוליטי בו הוא מייצג את ציבורו שלו בלבד כשהוא פטור מדין וחשבון בשאלת הממלכתיות.

אריאל פיקאר: חשוב לזכור את העובדה כי מבחינת הרב עובדיה, הפרוייקט הפוליטי העצום שלו נוסד בכדי להשיג מטרה מרכזית אחת ויחידה – שינוי הדימוי וההתנהגות של המזרחיים, במיוחד בתחום הדתי, באמצעות הקמתן של מערכות חינוך מקיפות וטובות. במילים אחרות, מבחינת הרב עובדיה הצדקתה ההסטורית של ש"ס היא הקמת רשת החינוך "אל המעיין"; זהו ההישג הכי יקר וחשוב לו, שלשמו הוא יצא לדרך הפוליטית. שאר האלמנטים הפוליטיים, הרבים מספור, היו למעשה מעין תוצאת לוואי של הקמת רשת החינוך הספרדית חרדית. כך למשל, קביעתו המפורסמת כי ניתן למסור שטחים מארץ-ישראל תמורת שלום אמת, לא נוסחה באופן אידיאולוגי כחלק ממהלך פוליטי מתוכנן. את פסק ההלכה על מסירת שטחים כתב הרב עובדיה עוד בשנות ה-70 כאשר שרת כרב הראשי של מדינת ישראל, שנים לפני שעבר לעסוק בפוליטיקה. בתקופת הסכמי אוסלו נקלעה ש"ס, כפי שיקרה לה פעמים רבות בהמשך דרכה, לעמדה בה היא משמשת כלשון המאזניים, ובעזרת פסקו של הרב עובדיה גרפה מכך רווח.

סביב הלוויה של הרב עובדיה היתה תחושה של השתאות מכמות האנשים האדירה שהשתתפו בה. עד כמה זה מעיד על המקום שדמותו תפסה בחברה הישראלית?

אריאל פיקאר: אני לא סבור שמספר המשתתפים בהלוויה היה מפתיע או חריג. בהלוויות של רבנים גדולים נוטים להגיע רבבות או מאות אלפים, כמו למשל בהלוויתו של הרב שלמה זלמן אוירבך בשנת 1995. אמנם נכון שבהלווית הרב עובדיה ראינו כיצד מלבד הציבור אותו הנהיג, הציבור החרדי הספרדי, נוספו גם חרדים אשכנזים רבים שמכבדים ומעריכים אותו כרב וכפוסק.

אך הדבר החריג האמיתי בהלוויה היה יחסה של התקשורת הישראלית, שהקדישה לפטירת הרב עובדיה כמה ערבי שידורים, בדומה לסיקור של אירוע אקטואלי מתמשך. ההתעניינות של התקשורת הישראלית ברב עובדיה, לאורך כל חייו, היא תופעה מעניינת שמעידה על המקום שלו בחברה הישראלית. הוא נתפס לא רק כפוסק או כמנהיג רוחני של ציבור גדול, דוגמת הרב שך, אלא גם כדמות ציבורית-פוליטית.

כאמור, צריך לזכור ששני הצדדים הללו מתגלמים בדמותו באופן אורגני; מעמדו הציבורי קשור לחלוטין למטרות הדתיות אותן ביקש להשיג. מהבחינה הזו, אני חולק על האמירה שהשמיעו לא מעט בתקשורת סביב פטירתו, כאילו היו שתי דמויות שונות של הרב עובדיה – דמות הפוסק ודמות הפוליטיקאי. מדובר בדמות אחת, הוליסטית, שיש סיבה עמוקה לפעילותה בכיוונים שונים במקביל.

הרבה דובר על השאלה כיצד תיראה ש"ס והפוליטיקה הישראלית אחרי פטירת הרב עובדיה. איך לדעתכם יושפע עולם הפסיקה הספרדי מפטירתו? האם יהיה המשך למפעלו?

צבי זוהר: הרב עובדיה לא העמיד לעצמו דור המשך, והדבר קשור בעיקר לאופי התורני שלו. אפשר לומר שהוא היה אנטי-פלורליסט מובהק בכל מה שנוגע לפסיקת הלכה. הרב עובדיה לא קיבל את העמדה לפיה במחלוקת הלכתית שתי הדעות לגיטימיות באותה מידה ולפיכך יש לקבוע בעזרת מנגנונים שונים לטובת איזה צד יש לפסוק. בכל המחלוקות שהיו לו הוא סבר שדעתו היא הנכונה והדעה החולקת עליו היא טעות גמורה, ומשום כך הוא בדרך-כלל נאבק בה באופן חריף. כך היה הדבר ביחס לבני-פלוגתא בני דורו, אבל כך גם מול תלמידיו. רבנים כמו הרב עמאר או הרב אמסלם, שראו עצמם כתלמידיו אך חלקו עליו בנקודות מסוימות – ספגו ביקורת קשה וקטלנית. כדי לטפח דור צעיר של רבנים תלמידי חכמים צריך לתת לתלמידים מקום, לכבד את דעתם, לאפשר להם לפתח עמדות עצמאיות. כל זה לא יכול היה להתרחש בסביבה בה התלמיד נדרש לקבל את מרותו המוחלטת של הרב, ושבה רק מי שקיבל לחלוטין את דעת הרב עובדיה יכול היה לקוות לקבל משרה או תפקיד רבני. מבחינה זאת, אנו עדים לתופעה טראגית, במובן המקורי של המונח: פגם מהותי באישיותו של אדם גדול מאד, המוביל לכשל קשה. הרב עובדיה הביא את הפסיקה הספרדית התורנית לגבהים חדשים, אך לא היה מסוגל לטפח רבנים בעלי עצמאות ועוצמה מחשבתית שיוכלו להוביל את מסורת הפסיקה הספרדית אחריו.

אריאל פיקאר: אכן, דומה שאין ממשיך אמיתי לדרכו התורנית של הרב עובדיה, וההמחשה הכי טובה לכך היא התבוננות על דרכם של בניו, שנתפסים בקרב חלק מהציבור כממשיכי דרכו הטבעיים. למעשה, אין יסוד להשוואה בינם לבין אביהם: רובם משמשים כרבני קהילות או בתי כנסת, אף אחד מהם אינו יצירתי ונועז בפסיקותיו כמותו, ובפועל – הם מחברים ספרי סיכום הלכתיים בנושאים טריוויאליים כמו הלכות שבת, תפילה וברכות; אף אחד מבניו של הרב עובדיה לא עוסק בחומרים הכבדים והסבוכים יותר בהם הוא עסק לעומק, כמו למשל סוגיות הנוגעות לקידושין וגירושין.

זה קשור גם לכך שלדור הבנים אין את עושר החוויות המטלטל שיצר את דמותו החד-פעמית של הרב עובדיה – ההתבגרות בבית ספרדי מסורתי בשכונת מצוקה, הישיבה כדיין בבית הדין, תקופת הרבנות במצרים, ועוד. הרב עובדיה הצמיח את עצמו לגמרי לבד – ללא ייחוס, ללא כסף, ללא מורים משמעותיים; רק בעזרת כישרון אדיר, התמדה ותשוקה ללימוד ולהנהגה. בניו שלו כבר גדלו בתוך החממה הספרדית-חרדית, שהקמתה היתה למעשה מפעל חייו של הרב עובדיה.

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics