בתוך ימי הקדרות שנפלו עלינו מתייצב המון עם בכיכר העיר ומצהיר: "אנחנו האזרחים". השלטון אינו רשאי להדיר אותנו, להפוך אותנו לשקופים, כי סמכותו נובעת מהכוח שהאזרחים מעניקים לו. האזרחים אף פעם אינם מותכים ונעשים לעם דמיוני – "העם אמר דברו" – שאותו יוצר השלטון. שלטון העושה זאת, ההופך אזרחים לשקופים מאבד את הלגיטימיות שלו. השלטון אמור לייצג את האזרחים כולם, ולא רק את רוב האזרחים. הוא אינו מוסמך להפר את החוזה שבין האזרחים למדינה המבוסס על ערכי יסוד: כבוד האדם, צדק שוויון וחוקיות. כל זה נרמס עתה על ידי השלטון, המציב דגם אידאלי של אדם ויהודי שאותו הוא רוצה ליצור.
חוויה טראומטית זו מתורגמת לזעקה: 'בושה'. המשקפת סלידה ממציאות זו. 'בושה' היא קריאה לנמען שחולל את הבושה, לסגת. לבושה יש מוען המסמן את הבושה ויש נמען האמור לחוות את הבושה. סארטר טען כי חווית הבושה קשורה במבטו של הזולת. המתבייש מודע לכך שהוא נראה על ידי הזולת. הבושה אפשרית רק לנוכח מבטו של האחר, גם אם הוא לא נוכח באותו הרגע. המבט מגביל את החופש של ה"אני" הנעשה לנשפט ומוגבל.
תפישה זו מניחה שהחירות היא שרירותיות מוחלטת ללא ביקורת. ברם, מבחינה אתית, חירות משמעה התגברות על יצרים ותשוקה לכוח באמצעות החוק האוטונומי שהאדם מחוקק. יתר על כן, בושה אינה מופיעה רק בגין המבט של האחר. האדם עשוי להיות השופט החמור ביותר של עצמו; זהו פרדוקס החיים האנושיים: אדם הוא סובייקט פועל ואובייקט הנשפט על ידי עצמו. כסובייקט הוא יש פעיל. אבל הרפלקסיה עוצרת פעילות זו ושופטת אותה. אדם עשוי להיות השופט החמור ביותר של עצמו. שיפוט עצמי הופך את חיי אדם למסע מתמשך של תיקון ועיצוב עצמי.
הביקורות החיצוניות והפנימיות הן אלומות אור המתווים לאדם את דרך התיקון. בושה היא הרגע שבו האדם מתייצב למשפט תודעתו. בני אדם החווים בושה כיסוד תודעתי מבינים שעליהם לתקן ולשכלל את החיים.
בושה אינה מתקיימת רק ביחסים הבין-אישיים. משטר דמוקרטי ניזון מהבושה; יש לה תפקיד חשוב בתהליכי התיקון. הדמוקרטיה אינה שלימה כי בני-אדם אינם שלמים. תהליכי התיקון של פגמי הדמוקרטיה גלויים לעין. ההיסטוריה של הדמוקרטיה היא מסע מתמשך מדיכוי לחירות – של נשים, שחורים, עבדים להט"בים, ומיעוטים וחסרי זכויות ומדוכאים רבים אחרים.
תהליכי תיקון הם נשמת אפה של הדמוקרטיה. הם לא מתחוללים מלמעלה למטה; לרוב התנועה ההפוכה – הקול העולה מהשיח הציבורי מזין את השיח הפוליטי, שאמור להיות קשוב לקולם של האזרחים.
ג'ון רולס הצביע על כך שהרפלקסיה הביקורתית הציבורית-פוליטית היא אותה רפלקסיה יסודית המכוננת את חיינו כסובייקטים. הביקורת היא מנגנון של שינוי ותיקון, האמור לשמר את עקרונות הצדק וההוגנות. הוא לא נועד לבצע "תיקון" השולל מהאזרחים את ערכיהם היסודיים כצדק, חוקיות והוגנות. היפוכו של דבר הוא נועד לקדמם. הרגע שבו האזרחים חווים כי השלטון נאטם משמוע וחדל להפעיל את מנגנון הביקורת הפוליטית שנועדה להגן עליהם, הוא הרגע שבו זעקת הבושה עולה. האטימות מבטאת את תחושת השליטים כי הם אינם נשפטים, לא על ידי המבט של הזולת ובוודאי לא על ידי תודעתם השופטת, שאמורה הייתה לשלול מהם את חוויית המלאות הנרקיסיסטית.
יש הבדל בין תודעת השליט במשטר דמוקרטי לתודעת השליט בדיקטטורה. בדמוקרטיה השליט אינו התגלמות של האמת המוחלטת או של הטוב האלוהי. הוא ככל בני-אדם, יצור סופי בלתי מושלם הזקוק לביקורת, לקול האזרחים כולם ולתודעת הביקורתית. אכן, הכוח משחית גם שליטים דמוקרטיים, שבהדרגה ניתקים מהאזרחים. אבל לאזרחים שמורה תמיד זכות הזעקה האמורה הגביל את השליט. לעומת זאת השליט הדיקטטורי אינו מקשיב לקול, ואינו מתרגם את הקול לביקורת עצמית. הזעקה – 'בושה', לא חודרת מבעד לאטימות לבו, כי בלעדיו אין איש, רק אובייקטים ליישום תודעתו המוחלטת.
קו ישיר מוביל בין התפיסה המשיחית-דתית לבין הפגיעה הכלכלית, חברתית, אזרחית שאנו חווים בעוצמה גוברת והולכת. המוחים הפכו לשקופים. כי השליטים הם נושאי האמת הבלעדית. על המציאות להתאים עצמה לאידיאה פיקס שאותה מממש השליט. אנו קרבים בקצב מתקדם והולך אל דיקטטורה שאטומה לקול אזרחיה, למוסר, לערכי יסוד אוניברסליים ולהבנת מקומם של האזרחים בחברה דמוקרטית-ליברלית.
הצעקה הרועמת – 'בושה', החוזרת ונשנית בכיכרות העיר, בלב המרחב הציבורי, היא עתה קריאה ללא כתובת. כי הנמען אינו רואה ואינו שומע. הוא גם לא יכול לראות ולשמוע כי שלמותו הדמיונית והדמונית מונעת זאת ממנו. עתה הצעקה – 'בושה,' חוזרת אלינו האזרחים. היעדר הנמען הפוליטי מעצים את התביעה מאיתנו – 'בושה' עתה היא חוויה החוזרת אל המוחים עצמם: אנו האזרחים מתביישים. בושה זו מסמנת את יכולתנו המתמשכת לא לשקוע בייאוש, לא לאבד את ערכינו ואת חירותנו כי אנחנו כאן מתביישים במקום השלטון ולפיכך נסרב לכל עוול ואי צדק ולכל פגיעה באדם ובאזרח.
