תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

על הדתה במערכת החינוך הממלכתית

ד"ר אריאל פיקאר הוא עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. פיקאר שימש בעבר כמנהל מרכז קוגוד והיה אחראי על ארגון סמינרי המחקר, על סיוע בתוכניות מחקר אישיות ועל קליטתם ושילובם של חוקרים חדשים. למכון הרטמן הוא הגיע כחוקר צעיר בשנת 2001. במשך השנים עסק במחקר והוראה בתוכניות המכון השונות. בשנים 2009 – 2018 שימש כמנהל החינוכי של תוכנית "בארי" במכון הרטמן. אריאל פיקאר הוא בוגר ישיבת הר עציון, שם

רון מרגולין

הקולות שנשמעו בחודשים האחרונים בשיח הציבורי ובתקשורת על אודות הדתה במערכת החינוך הממלכתית, העלו טענות מגוונות ועסקו בתופעות שונות. עם פתיחת שנת הלימודים, שוחחנו על ההדתה במערכת החינוך עם פרופ' רון מרגולין, ראש ועדת המקצוע "תרבות יהודית ישראלית", וד"ר אריאל פיקאר, המנהל חינוכי של תכנית "בארי" במכון שלום הרטמן

במרכז הטענות שנשמעו לאחרונה על הדתה במערכת החינוך עומד המקצוע "תרבות יהודית ישראלית". מהו בעצם המקצוע החדש הזה, שנלמד בבתי הספר הממלכתיים?

רון מרגולין: תכנית הלימודים החדשה, שעליה יצא הקצף, החלה להילמד בתחילת השנה שעברה במערכת החינוך הממלכתית, בכיתות א-ט, מתוך מטרה לחשוף את התלמידים לעולם היהדות, הן במישור הידע והן במישור החוויה. מדובר בתכנית המעדכנת, מרחיבה ומשפרת תכניות קודמות שנלמדות במשך עשרות רבות של שנים בכל בתי הספר ברחבי המדינה.

במרכז התכנית הצבנו ערכים, ובשום פנים ואופן לא אמונות דתיות. פירטנו את אותם ערכים שאותם אנו מזהים כמרכזיים במקורות היהדות ועם זאת הם מתאימים לציבור ההורים שילדיהם לומדים בחינוך הממלכתי. מדובר בערכים בעלי אופי חברתי ומוסרי, שעוסקים גם בזיקה לעם ולארץ. סביב הערכים הללו גיבשנו מקורות מתאימים מן התרבות היהודית לדורותיה ומרכיביה, וכך נוצר בסיס הסילבוס הלימודי.

שם המקצוע, "תרבות יהודית ישראלית" מלמד כשלעצמו שהוא רחוק מלהכיל את מה שמתנגדי ההדתה טוענים שיש בו. המושג "תרבות" נבחר בכוונה – בניגוד למילה "דת", הוא מרמז על תודעה פלורליסטית, המכירה בכך שקיימות תרבויות רבות ומגוונות, כל אוכלוסייה ותרבותה שלה. התרבות של העם היהודי היא כמובן היהדות. מצד שני, לא רצינו לכנות את המקצוע בשם "מורשת", מילה שהיא בעיני מעין תרגום של "יידישקייט", מושג רומנטי ומתקתק, שעלול להתפרש באופן שטחי. "תרבות" מצריכה מחשבה מעמיקה, ביקורתית ורצינית.

לפי הבנתי, מכל המהלכים שנעשו בעבר בנוגע ללימודי יהדות בבתי הספר הממלכתיים – זהו המהלך הכי רחוק ממה שמכונה "הדתה".

אריאל פיקאר: אני מבקש להתעכב על המושג "תרבות", שהוא אכן מושג מפתח בהקשר הזה. אני יוצא מתוך נקודת הנחה פילוסופית שלקבוצות לאומיות אתניות יש תרבות לאומית. בוודאי שכך במקרה של העם היהודי, שיש לו תרבות עתיקת יומין, מרובת גוונים, בעלת שפה מובהקת משלה – העברית – וטקסטים, סמלים וטקסים לרוב.

חוקרי תרבות מדברים היום על כך שלכל אדם ישנה "זכות לתרבות". כדי שאדם יהיה אדם שלם, הוא צריך להשתייך לתרבות שבה הוא חי. לכן שמורה לכל אדם הזכות הבסיסית ללמוד את התרבות שלו, לחוות אותה ולממש אותה. אין זו בגדר "מותרות" אלא זכות יסוד. מכיוון שהאדם חושב באמצעות התרבות שלו, מבין את העולם דרכה, שלילת התרבות מהווה פגיעה חמורה באדם. זו גם הסיבה שבגללה רב תרבותיות היא דבר כה חשוב. המימוש שלה בפועל משמעו חתירה לכך שבכל מדינה או חבל ארץ יזכו כל תרבויות המשנה בתמיכה ועידוד של המדינה.

אם מקבלים את הנחות היסוד האלה, ברור שהענקת מרחב להתפתחות התרבות היהודית במרחב הציבורי בישראל – בראש ובראשונה במערכת החינוך – היא זכות בסיסית. היכרות של תלמידים עם מקורות יסוד, עם הסמלים והשפה היהודיים – היא חובה של המדינה כלפי אזרחיה. כמובן שבאותה מידה זכאים מוסלמים ונוצרים בישראל לאפשרות לפתח וללמוד את תרבותם שלהם בבתי הספר שלהם, כמו שאכן מתרחש במדינת ישראל, אם כי יש עוד מה לשפר בתחום הזה.

כמו שבתחום הספרות לא יעלה על הדעת שילד ישראלי ילמד רק שייקספיר, מולייר וטולסטוי, ולא ייחשף לעגנון או לעמוס עוז – אין זה סביר שתלמיד ישמע על אריסטו ועל קאנט, ולא על הרמב"ם ור' יהודה הלוי. כל יהודי ישראלי צריך להכיר את השמות האלו, שהם חלק מתרבותו. בדיוק כמו שבאנגליה לומדים שייקספיר יותר מאשר בצרפת, ובצרפת – יותר מולייר מאשר באנגליה.

צילום: Emmanuelle Bourgue

איך נראים בפועל הלימודים בתוכנית הזו? מהו התוכן הנלמד?

אריאל פיקאר: הוויכוח הגדול הוא אכן מהי אותה "תרבות יהודית", אילו תכנים היא כוללת. בנושא הזה, אני חושב שעמדת משרד החינוך נכונה ומוצדקת: מכיוון שמדינת ישראל מחזיקה שתי מערכות חינוך מרכזיות – זו הממלכתית וזו הממלכתית הדתית – יש הגיון רב בהחלטה שבבתי הספר הממלכתיים הבסיס ללימודי התרבות היהודית לא יהיה זה של היהדות האורתודוכסית. בשביל זה קיימים בתי ספר דתיים, שזה אכן סוג החינוך שאותו הם מקבלים. בבית ספר ממלכתי צריכה להילמד התרבות היהודית מתוך השקפה תרבותית פלורליסטית.

במילה "תרבותית" הכוונה היא שההוראה מתרכזת בשפה, בסמלים, בערכים ובמשמעות, ולא בפולחן ובפרקסיס, שהם רק חלק אחד, מובחן, בתוך התרבות היהודית. רוב היהודים במערכת החינוך הממלכתית לא בחרו בקיום ההלכה היהודית אלא מעוניינים בהיבטים תרבותיים אחרים שלה. אם הורים לילד בחינוך הממלכתי רוצים שבנם ילמד איך להניח תפילין – אל להם לצפות לכך ממערכת החינוך. הם יוכלו להעניק את זה לבנם במסגרת אחרת. אולי לקראת שנת בר המצווה ילמדו התלמידים על תפילין ועל מצוות תפילין, אבל לא יעסקו בהנחת תפילין.

במילה "פלורליסטית" הכוונה היא שבשונה מן המתרחש במערכת החינוך הממלכתית-דתית, בחינוך הממלכתי התלמיד צריך לקבל תמונה רבת גוונים של היהדות. הוא יכול ללמוד על סידור, ועל תפילין, אבל מתוך מגוון רחב, שמציג אפשרויות יהודיות שונות ולגיטימיות. כך למשל, אם בחינוך הממלכתי-דתי הוראת השבת תכלול הלכות שבת, איסורי מלאכה, וכדומה, בבית ספר הממלכתי ילמדו גם על התפיסה הזו, ההלכתית-אורתודוכסית, אבל גם על תפיסות אלטרנטיביות של שבת: כיום נטול מסחר, כיום של חירות סוציאלית, כיום בעל ערך תרבותי, וכדומה. בוודאי שגם ילד מסורתי שלומד בחינוך הממלכתי, ואצלו בבית לא משתמשים בחשמל בשבת – צריך להרגיש שיש לגיטימציה לאורח חייו, אבל לצדו צריכים להרגיש בנוח גם ילדים אחרים, שבאים מבתים בעלי תפיסות אחרות.

הבדל נוסף בין שתי מערכות החינוך נעוץ במילה השלישית בשם המקצוע החדש: "תרבות יהודית ישראלית".. התלמידים שואבים השראה לא רק מהיהדות העתיקה, הקלאסית והמסורתית, אלא גם מהישראליות המודרנית: הספרות, היצירה, האמנות, ועוד.

אז איך התעורר הסיפור על "הדתה" והתלונות על ניסיון מכוון להכנסת תכנים דתיים אורתודוכסיים למערכת החינוך הממלכתית?

אריאל פיקאר: צריך לעשות הבחנה בין חינוך תרבותי לבין הדתה. "הדתה" היא חינוך והטפה לקיום מצוות, לשמירת הלכה, לאמונה באלהים כנותן התורה, וכדומה. זה דבר שאמנם קיים פה ושם במסגרת תופעת העמותות הפרטיות שנכנסות לבתי הספר הממלכתיים והוא פסול, אבל חשיפת התלמיד לאפשרויות התרבותיות היהודיות השונות, ומתן לגיטימציה מלאה לכל האפשרויות הללו – זו אינה הדתה.

הבלבול בין הדתה לבין חינוך תרבותי מתחיל בעיני בזיקה לשאלה החשובה – מי מלמד את התכנים הללו. המפתח להוראת התרבות היהודית טמון לא רק בתכנים אלא בזהות המורה. לתפיסתנו, במכון הרטמן וב"בארי", העברת הסמכות ללימוד התרבות היהודית אל גופים חיצוניים לבית ספר הוא דבר פסול. בוודאי במקרה שמדובר בגופים אורתודוכסיים שמגיעים לבית הספר מתוך רצון להחזיר בתשובה.

בראש ובראשונה זה פסול מבחינה חינוכית, שכן מי שצריך ללמד תרבות הם אנשי החינוך הבכירים של בית הספר. לא מדובר בתחום דעת שולי, או ידע מקצועי נקודתי, כמו זהירות בדרכים. בתחומי הזהות והתרבות לא ייתכן שהמורים והמנהליםלא יהיומעורבים בעניין באופן אישי. כמו שלא יעלה על דעתנו שמורה או מנהל לא יגלם בדמותו את היותו אדם משכיל, איש חינוך, שכן זאת ליבת הזהות שאליה הוא מחנך; בבית ספר שזהותו ישראלית וציונית – אנחנו נניח שהמנהל הוא אדם ציוני, וכי הוא מעודד שירות בצבא, שכן אלו הם דברים הנוגעים לליבת הזהות של תלמידיו. כך גם בנוגע לתרבות היהודית – היא נמצאת בלב הזהות של התלמיד, והחינוך אליה צריך להיעשות על ידי המחנכים. המורים צריכים אפוא לקבל הכשרה מקיפה בנושאים האלו, וזאת אחת הפעילויות המרכזיות של בית הספר "בארי" כאן במכון.

בעיות ה"הדתה" נוצרות בגלל שמנהלים רבים מעדיפים לקבל את שירותיו של גוף חיצוני להוראת התרבות היהודית. הם עושים זאת משתי סיבות: הפיתוי הכלכלי, ורגשי הנחיתות כלפי האורתודוכסיה. רגשי הנחיתות נובעים הרבה פעמים מבורות אישית, או חוסר עניין, וזה חוזר לשאלת ההכשרה – כשם שיש להכשיר מורים, צריך להכשיר גם את מנהלי בית הספר, וגם את זה אנחנו עושים ב"בארי". מבחינה כלכלית, התסבוכת היא שארגונים אורתודוכסיים רבים מציעים לבתי הספר את התכנים הללו בחינם, או במחיר זול, וזה פיתוי לא פשוט למנהל בית הספר.

נכון שמתנגדי ההדתה הציגו גם טקסטים וחומרי לימוד אשר נלמדים בבתי ספר ממלכתיים למרות שהם מייצגים גישה אורתודוכסית ואינם הולמים את תפיסת העולם של החינוך הממלכתי. זה אכן דבר לא תקין. מישהו כשל כאן בשמירה – הנהלת בית הספר או משרד החינוך. זה מלמד שהסינון והבקרה על תכני הלימוד אינם מהודקים מספיק וצריך לשפרם. אבל המסגור של התופעות הללו כנסיון "הדתה" ממוסד במערכת החינוך – אין לו בסיס.

רון מרגולין: המילה "הדתה", שחדרה בשנים האחרונות לשיח הישראלי, היא מושג מומצא של סוציולגים עכשוויים. למעשה, מדובר כאן בתופעות שמתקיימות בחברה הישראלית כבר עשרות שנים, אבל עד עכשיו לא היה להן שם. חזרה בתשובה מאורגנת על ידי גופים אשר נתמכים בין היתר בכספי ציבור, מתקיימת במדינת ישראל מאז שנות השבעים של המאה העשרים. התופעה של בנות שירות לאומי וגופים אורתודוכסיים אחרים אשר נכנסים לבתי הספר של מערכת החינוך הממלכתית – תופעה שהיא אכן בעייתית – לא נולדה היום, אלא שמעולם לא קראו לה "הדתה".

בנות השירות הלאומי או פעילים החברים בעמותות דתיות נכנסו לבתי ספר כשלימור לבנת היתה שרת החינוך, וכשיולי תמיר היתה שרת החינוך, וגם כשיוסי שריד היה שר החינוך. אף אחד מהם לא מנע את זה ולא נלחם בזה, והיחיד שכן עשה משהו אלטרנטיבי , הוא דווקא שר החינוך המפד"לי, זבולון המר, שלאחר שקיבל את דו"ח ועדת שנהר ניאות לממן הכשרת מורים במערכת הכללית לטובת הרחבת תחומי הוראתם למקצועות היהדות, פרויקט שבמסגרתו החל גם מכון הרטמן את פעילותו בתחום.

בהקשר היסטורי רחב יותר, כדאי לזכור ששאלת החינוך היהודי במערכת החינוך הממלכתית מלווה אותנו כבר מאה ועשרים שנה, מאז הקמת בתי הספר הציונים הראשונים. כשהוקמה הגימנסיה "הרצליה" עלתה השאלה האם להסתפק בהוראת מקרא או שיש לעסוק גם במקורות יהודיים מאוחרים יותר. אחד העם הורה לאנשי הגימנסיה ללמד גם ספרות חז"ל. למעשה, זה היה חלק ממניעיהם של ביאליק ורבניצקי בכתיבת ספר האגדה – רצונם להנגיש למורים ולתלמידים את עולם המחשבה והאגדה של חז"ל שהם הכירו מלימודיהם בבתי המדרש ובישיבות בהם למדו. בבתי הספר הכלליים למדו במשך שנים גם שירת ימי הביניים, מורה נבוכים וספר הכוזרי, ואיש לא חשש ל"הדתה".
למרבה האבסורד, התוכנית החדשה להוראת התרבות היהודית הישראלית, שנצבעת עכשיו במונח "הדתה", היא תוצר של מהלך נגד לתופעות ה"הדתה" האמיתיות. הבעיה היא שמתוך אג'נדות ואינטרסים פוליטיים – שייתכן ואני אישית מסכים עם חלקם – נצבעות תופעות שונות ומנוגדות כ"הדתה" ומטושטש ההבדל בין הגופים והעמותות הפרטיות לבין תכנית הלימודים של משרד החינוך. כך שופכים את התינוק עם המים – מעתה עולמות שלמים של תוכן תרבותי, ערכי, היסטורי נתפסים כבעייתיים, שכן הם מתוייגים כ"הדתה".

אמנם, בעניין אחד שקשור למקצוע "תרבות יהודית ישראלית", שאותו רצינו מאוד לקדם – קיים סיכון מסוים. כוונתי למימד החווייתי בתכנית. בעוד שלגבי לימוד עיוני וטקסטואלי, אין ספק שהמורה הוא זה שצריך להוביל את הלימוד, לאחר הכשרה שקיבל, במקרים של לימוד חווייתי – טבעי שבית הספר יעזר בשירותיהם של גורמים חיצוניים כדי לייצר תכנים חווייתיים עבור התלמידים. המטרה המקורית שלנו היתה שארגונים פלורליסטיים או חילוניים שעוסקים ביהדות יבואו לידי ביטוי בפעילויות החינוכיות הללו, ויקבלו על כך מימון מהמדינה. אבל כמובן שמול הגופים הללו מתחרים גופים דתיים לאומיים שבמודע או שלא במודע מעוניינים להפיץ גם את תפיסת עולמם בבתי הספר. כאן מתעורר הצורך לפקח על הגופים השונים ולדאוג שרק תכנים מתאימים יגיעו לאוכלוסיית היעד.

בשאלה הזו, כמו גם בכניסתן של עמותות אורתודוכסיות ללמד בבית הספר ללא תמורה כספית – יש היבט כלכלי מובהק. אם העמותות הדתיות עולות לבית הספר פחות כסף, יש כאן פיתוי לא פשוט למנהלים.

רון מרגולין: אני מודע לבעיה הכלכלית. אכן, גופים מסוימים שמתוקצבים היטב, יכולים להציע פעילות זולה או חינמית לבית הספר, ומנהלים רבים לא עומדים בפני הפיתוי. אולם צריך לזכור שבכל זאת המושכות בידי המנהל או המנהלת. האחריות לבחון האם גוף חיצוני כלשהו שנכנס לבית הספר מתאים או לא מתאים היא של המנהלים ושל הצוות החינוכי. מנהל טוב, ערכי, יידע לסרב גם כשמציעים לו משהו בחינם, אם הוא צריך לשלם עליו במטבע אחרת, ערכית.

אגב, גם במקרים של ספרי לימוד במקצועות שונים שיש בהם אלמנטים של "הדתה" – תופעה שאכן קיימת – האחריות הסופית היא על המורים ועל המנהלים. אם הגופים האחראים במשרד החינוך שוגים וממליצים על ספרים לא מתאימים למערכת הכללית, הם אלו שצריכים לעמוד בשער ולסנן את חומרי הלימוד של התלמידים שלהם. יש כלים למנוע "זליגה" של תכנים כאלו למערכת החינוך הממלכתית, וראוי להפעיל אותם. אבל מכאן ועד ל"הדתה" מכוונת ושיטתית שנעשית מלמעלה – המרחק רב.

כך או כך, חשוב לציין שהסוגייה הכלכלית המהותית נמצאת לא ברמת בית הספר אלא ברמה המערכתית, של המדינה. ראשית, ישנו חוסר שוויון בתקצוב בתי הספר הממלכתיים והממלכתיים-דתיים. הציבור החילוני לא מספיק מודע לפער המשמעותי במשאבי המדינה המופנים לכל אחת ממערכות החינוך. המערכת הממלכתית-דתית, הקטנה יותר, מקבלת יותר משאבים בגלל הרצון של ההורים להעניק לילדיהם חינוך יהודי מוגבר. כאן צריך להתקיים מאבק רב שנים, והוא עקרוני הרבה יותר מן הדיבורים על "הדתה". שר החינוך הקודם, שי פירון, היה מודע לפערים ולמרות שהוא בא ממערכת החינוך הממלכתית-דתית הוא ניסה לתקן את העיוות.

עיוות שני בחלוקת כספי הציבור נוגע לא למערכת החינוך עצמה אלא לעמותות וארגונים פרטיים המקבלים תמיכה מן המדינה. ארגונים פלורליסטיים מקבלים הרבה פחות תקצוב מאשר ארגונים אורתודוכסיים. זה נובע בעיקר מכך שהארגונים האורתודוכסיים הללו מצליחים לגייס יותר כסף מהמדינה בכלים פוליטיים. במקום להתרעם על ההדתה במקומות שאיננה קיימת, עדיףלהתרעם על חלוקת כספי הציבור. על הציבור הממלכתי לעמוד על רגליו ולהתעקש על חלוקה שווה של כספי החינוך. שינוי כזה עשוי היה לשנות את המערכה באופן יסודי.

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics