מושג ה"זיכרון", הניצב במתח בין התפיסה המסורתית לבין ההסטוריוגרפיה המודרנית, מתפרש באופן מיוחד ויוצא דופן בתורתו של ר' ישראל בעל שם-טוב (הבעש"ט), מי שבהשראתו נוסדה תנועת החסידות. פרופ' מנחם לורברבוים מראה כיצד מסיט הבעש"ט את הזכרון מן העבר להווה, והופך אותו לכלי להנכחת האל בכל רגע ורגע ובכל סיטואציה בה נמצא האדם
ההיסטוריון היהודי אמריקאי יוסף חיים ירושלמי חקר את טיבה של התודעה ההיסטורית היהודית בחיבורו הנודע 'זכור'. בלב החיבור מצוי פרדוקס שאותו הוא מבקש לפענח:
על אף שמשמעות ההיסטוריה העסיקה מאד את היהדות לדורותיה, הרי שבעבור היהודים ההיסטוריוגרפיה [כלומר – הבירור המפורט של האירועים ההיסטוריים] שימשה במקרה הטוב בתפקיד נספח, ועל פי רוב לא היה לה תפקיד כלל; ובהתאם לכך, הרי שבעוד זכרון העבר תמיד היה רכיב מרכזי בחוויה היהודית, לא ההיסטוריון היה המשמר העיקרי שלה.
(זכור, מבוא, אנגלית XIV)
ירושלמי מציב את הזכרון וההסטוריה כקוטביים זה לזה. הזכרון נישא בתוך הקהילה המסורתית והוא משתמר באמצעות מצוות הדת ובמעבר מתמיד של מסורות מאב לבן; הוא חושף את נוכחות האל בהסטוריה, מחלץ ממנה משמעות ויוצר המשכיות בין העבר להווה. כך למשל, ליל הסדר המסורתי אינו עוסק בתיעוד האירוע ההסטורי של יציאת מצרים אלא בהעלאתו כמציאות עכשווית שעל האדם היהודי לחוות אותה בהווה. לעומתו, העיסוק ההיסטוריוגרפי המודרני מבקש לשחזר באופן מלא את העבר ה"אובייקטיבי", הוא אינו מחוייב לזכרון המסורתי (פעמים רבות הוא אף מבקר אותו), ואין לו מניעה לתאר את הנתק שבין ההווה למאורעות העבר.
ברוח זו מטעים ירושלמי בסוף ספרו את החידוש שבעיסוק מפורט בהיסטוריה היהודית כמושא מחקרי: ההיסטוריונים היהודים במאה ה-19 פועלים במודע בכיוון המנוגד לזכרון היהודי המוטמע במסורת, בתורה ובמצוות. למעשה, העיסוק המודרני בהיסטוריה החל כתוצאה מהדעיכה המתמשכת של זכרון קולקטיבי, עם התפוררותן של צורות החיים המסורתיות של היהודים במודרנה והשבר הגדול שחוו היהודים ביחס לעברם. במובן זה, לדברי ירושלמי, "הפכה ההיסטוריה למה שלא הייתה מעולם – אמונתם של יהודים שחדלו להאמין. לראשונה הייתה ההיסטוריה, ולא טקסט מקודש כלשהו, לסמכות עליונה ביהדות".
לאור זאת, ברור גם מדוע קראה הציונות המדינית ליהודים לשוב אל ההסטוריה. בקריאה זו טמונה המשימה להחלץ מה"זיכרון היהודי", המציב את העם כסביל כלפי כוחות הפועלים עליו מבחוץ ומעצבים אותו, ובמקום זאת ליטול את גורלם בידם ולשנות את ההסטוריה בפועל.
אנגלוס נובוס (מלאך חדש), בהשראתו תיאר וולטר בנימין את מלאך ההסטוריה
פאול קלי, 1920, צבעי מים על נייר. ברשות מוזיאון ישראל, ירושלים
אך העת המודרנית הצמיחה גם ביקורת כלפי החלפת הזכרון בהיסטוריוגרפיה. שכן ההסטוריה מעלה את האדם מהמרחב האינטימי של חייו אל זירה רחבה ומקיפה יותר, הסוקרת מאורעות גדולים ובכך יוצרת מעין סיפור-על שלתוכו משובץ האדם בעל כורחו. בניגוד לזכרון, הנישא באמצעות האדם ולצדו, ההסטוריה דורשת מן האדם להטמיע את עצמו בתוכה. במאה האחרונה שבים ועולים קולות עיקשים המתנגדים ל"פיתוי" זה שמציעה ההסטוריה. כך למשל עמד עמנואל לוינס על הניכור הכרוך בהענות להסטוריה, שבה האדם מוצא את פשרו רק עם הצטרפותו אל סיפור היסטורי גדול שלא הוא יצרו.
לאור מתח זה שבין ההסטוריה לזכרון, מרתק לעיין בפרשנות שהציע למושג הזכרון הבעל-שם טוב, ר' ישראל בן אליעזר, מי שבהשראתו נוצרה תנועת החסידות במזרח אירופה של המאה ה-18. הבעל-שם טוב (הבעש"ט) לא כתב כמעט דבר, ותורתו משוחזרת מדברי תלמידיו; מוטיב חוזר בציטוטים המובאים בשמו הוא העיסוק בזכרון, בשכחה ובמושג "דעת". בתורתו של הבעש"ט הזיכרון אינו נוגע למאורעות העבר אלא דווקא למצב הקיומי בהווה; על האדם להמצא בזכרון תמידי של נוכחות האל ולזכור כי לכל רגע נתון ישנה משמעות דתית כלשהי. זוהי מודעות (ובלשונו – "דעת") להווה, לרגע החולף.
כך למשל, פעמים רבות עוסק הבעש"ט בסיפור יציאת מצרים, אך הוא מתייחס אליו לא כאל אירוע הסטורי אלא כהתרחשות רוחנית אישית, הקשורה ליחס שבין זכרון לשכחה. הבעש"ט מבין את גלות מצרים באופן סמלי כהמצאות בתוך "מיצר", בתודעה של שכחת האל, בעוד פרעה מייצג, במשחק מילים נהדר, הפניית "עורף" לקיום האלוהי ולמציאות. התיקון לגלות מצרים לפי הבעש"ט הוא הזכרון – היכולת לזכור את האל, את נוכחותו במציאות, ואת הדרישה שהוא מציב בפני האדם.
במתודה דרשנית דומה הוא מפרש את דברי האל לבני ישראל כאשר הם ניצבים על סף תהום, כשים סוף מלפניהם ומצרים הרודפים אותם אחריהם.
"כי כאשר ראיתם את מצרים היום היום לא תוסיפון לראותם עוד עולם"–
ושמעתי בשם מורי מופת על זה מן המחשבות זרות באו לאדם באמצע תפילה… והם באין שיתקן אותם ולהעלותן. ואין מחשבה של יום זה דומה למחשבה של מחר. והוא בחוּן למי שנותן לב על זה […]
"אשר ראיתם את מצרים היום" – שהם המחשבות זרות של היום המצירים לאדם, "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם".
(תולדות יעקב יוסף, פרשת ויקהל, דף רנא ע"א)
גם כאן הופך הסיפור ההסטורי בידיו של הבעש"ט לרגע ציר אישי וקיומי; "מצרים" אינה שייכת לעבר אלא להווה, למיצר בו ניצב האדם כאן ועכשיו; מצרים היא ההזדמנות החד-פעמית להיות אחרת. בעקבות האר"י (ר' יצחק לוריא, המקובל המפורסם בן המאה ה-16), שקבע כי בכל יום תפילתו של אדם הינה ייחודית ושונה מקודמותיה, טוען הבעש"ט כי גם המחשבות הזרות המגיעות לאדם תוך כדי תפילה הן ייחודיות. במקום לראות בהן מטרד או הפרעה מבקש הבעש"ט מן האדם להיות מודע למחשבות הזרות הספציפיות העולות בו בזמן מסויים ולהתבונן בהן בריכוז. על האדם לבחון איזה סוג של מחשבות עולות בו ואף לנסות ולתקן אותן; ניעורן או התעלמות מהן הוא התכחשות להזדמנות אותה הן מניחות לרגליו. כאמור, תנאי לכל זאת הוא הפנמת חד-פעמיותה של המחשבה הזרה ונטילת האחריות עליה.
כך דורש הבעש"ט באופן יצירתי את הפסוק: "אשר ראיתם את מצרים היום" – שהם המחשבות זרות של היום המצירים לאדם –"לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". כלומר, את המחשבות הזרות הבאות מן ה'מיצר' היום, לא יוסיף האדם לראות עוד לעולם; לא תהיה לו הזדמנות שנייה לתקנן שכן כל רגע הוא בעל ייחודיות משלו ולעולם לא יחזור.
זו אפוא משמעות ה"זכרון" עבור הבעש"ט – המודעות לחד-פעמיותו של הרגע הנתון. מושג ה"זכרון" שהוא מציע שונה ממובנו המסורתי אותו תיאר ירושלמי, זה המבקש לקחת את מאורעות העבר וליצוק בהם תוכן דתי. אך במקום להחליף את הזכרון בתיעוד הסטורי של העבר, מבקש הבעש"ט לראות בזכרון אמצעי לנוכחות מלאה ברגע ההווה. לתפיסתו, ובניגוד להסטוריוסופיה המודרנית, ההסטוריה אינה סך של רגעים שונים שצורפו יחד ותו לא, שכן לכל רגע בהווה יש משמעות משלו. ברגע העכשווי נפתח האדם אל מה שמעבר לו, וניתנת לו האפשרות להשתנות.
השיבה אל ההסטוריה קראה ליהודי לספר את הסיפור הלאומי הגדול שלו. היא אפשרה לפנות אל יהודי אירופה ולקרוא להם להאמין באפשרות של עתיד, אולי אפילו של גאולה, ובכך כוחה הגדול. אך כל עתיד מסוים סופו להפוך הווה ואחר כך לעבר. כך למשל, ברגע שהצליחה מדינת ישראל להפוך את הקיום היהודי להיסטורי, היא ניצבה לראשונה בפני שאלת ההווה המדיני, שקשייו גלויים וברורים.
בניגוד לתנועת השיבה אל ההסטוריה, הבעש"ט מנחה אותנו להתמקד ברגע ההווה; להעמיק את הזכרון ואת התודעה של הפרט. לדידו, את גאולת נפשו מוצא האדם לא בהצטרפותו לסיפור ההסטורי הגדול אלא ברגע הפרטי והאישי בו הוא "זוכר" את ההווה ואת ייחודיותו של הרגע בו הוא עומד.
