על אמונה וחיי מאמין: בין סולובייצ'יק לדוד הרטמן
האדם המאמין לפי הרב סולובייצ'יק הוא איש בודד, זר ומנוכר לעולם. האדם המאמין לפי הרב דוד הרטמן הוא חבר בקהילה האנושית, שותף לכאביה לשמחותיה ולתקוותיה. פולמוס בין שני ענקי רוח מודרניסטיים

דוד הרטמן היה תלמידו המובהק של הרב סולובייצ'יק, ופיתח את הגותו מתוך שיחה והתמודדות מתמשכים עם רבו. שיח זה הוביל אותו בהדרגה לעיצוב עולם דתי שונה לחלוטין מזה שהציב רבו. העימות מגיע לשיאו כשהרטמן מציב דגם של חיים אמונה ודגם של דמות מאמין שונים לחלוטין מאלו של רבו. במסה זו אתמקד בניתוח דגם חיי האמונה ודגם המאמין השונים שהציבו השניים. לצורך כך אבחן את הגותם של שני ההוגים מנקודת מבט כולית, ולא אעקוב אחר התפתחות יצירתם וההתבדלות ההולכת וגוברת ביניהם. אבקש לעקוב אחר ההבדלים היסודיים שהובילו, בסופו של דבר, לעיצובם של שתי השקפות שונות לחלוטין.

סולובייצ'יק ודוד הרטמן הם הוגים מודרניסטיים ולפיכך הגותם מקנה מעמד מיוחד לסובייקט. שניהם מבטאים מעתק מהעולם, או אפילו מהאל, אל האדם. בתחום הדתי מתבטא המודרניזם בהתמקדות במאמין ובעולם האמונה שלו. עתה המאמין אינו ממוקד רק במימוש החובות הדתיות, וחייו כמאמין הם לא רק מסע של ציות לצו האל. המאמין המודרניסיטי אינו מתמקד רק בשאלה מה החובה המוטלת עליו. מבטו מופנה פנימה, הוא שואל על משמעות חייו כמאמין ועל טיב זיקתו לאל ולעולם הסובב אותו. המאמין מודרניסטי אינו מסתפק בשאלה מה עלי לעשות, אלא חותר למצוא מענה למשמעות חייו בעת הזה. מבטו רפלקטיבי: הוא חוזר ופונה אל עולמו הפנימי, אל חוויותיו, אל הווייתו הקונקרטית. הוא מקנה לעולמו הפנימי משמעות מיוחדת במינה, והופך אותו לעוגן חייו כמאמין.

שתי יצירות נודעות של  סולובייצ'יק הן איש האמונה, ואיש ההלכה, ובשתיהן ה'איש', היינו האדם, הוא מרכז הדיון. באופן דומה, רבות מיצירותיו של דוד הרטמן עוסקות בשאלת היסוד: מה משמעות האמונה, הברית שבין האדם לאל והחובה ההלכתית, עבור המאמין.

מנקודות פתיחה משותפת זו מתפצלות הדרכים. איש האמונה של  סולובייצ'יק הוא איש בודד – הן בזיקתו לבני אדם אחרים, הן במיקומו בעולם, והן ביחסיו הייחודיים עם האל. בדידות זו אינה אקראית, ואינה נובעת מהקשרים פסיכולוגיים או סוציולוגיים ייחודיים, בהם מוצא המאמין את עצמו בודד. הבדידות היא אפיון אונטולוגי של המאמין: הוא בודד כי זו מהות חיי האמונה מאז ומתמיד. המאמין, מאז ימיו של אברהם אבינו, מוצא עצמו זר ומנוכר לעולם; הוא הולך בדרך ייחודית משלו שאינה מובנת כלל לסובב אותו. בדידות זו כה עמוקה עד שגם זיקתו לבני אדם, כולל הקרובים לו ביותר, מחייבת אותו לחצות את גשר הבדידות האין סופית. האדם אינו יכול לחצות בדידות זו לבדו, רק האל מאפשר לו לעשות זאת. ההתחייבות כלפי האל יוצרת קהילה שבסופו של דבר מכוננת יחסי זיקה המותנים תדיר בזיקה לאל. בדידותו של המאמין מייצרת אינטימיות בין האדם לבין האל, הגואל, המנחם, המייסר והתובע. זוהי זיקה מלאת אימה וחרדה. הבדידות אף מעמידה את המאמין מול העולם ולפיכך יחסו הבלעדי לעולם הוא של שליטה עליו וניהולו. האדם נזקק לשליטה זו כי רק בה הוא מוצא מזור לאימה שבחייו. שליטה זו ממירה את חווית ההיות בבית, שהמאמין אינו מתנסה בה.

גם עולם ההלכה מבטא בדידות זו. ההלכה היא מרחב טהור שדבר אין לה עם המציאות הריאלית, עם כאביהם, שמחותיהם ותקוותיהם של בני-אדם ממשיים. בעולמו הדתי של מאמין זה אין שמחה שבזיקה האנושית ואין קירוב לבבות. המאמין הבודד מובל אל עולם אידאי טהור, בו הוא יוצר עצמו תוך ניתוק מהעולם. הוא נתבע תדיר לוותר על עולמו, "לעקוד" את רגשותיו וחוויותיו ולהיכנס למרחב האמונה הטהור ביותר. לפיכך גם אם המאמין ההלכתי מתמקד בעולם, עניינו אינו העולם האנושי על מכלול גילוייו. כך למשל, המאמין מתמודד עם הרע ועם הסבל שבמציאות. אבל הוא אינו נפתח לעולם, לבני-אדם ולקהילה האנושית. עולמו של המאמין הוא עולם של עימות, קרע ומאבק שאין בו שמחת הקיום; גם כאשר הוא נפתח ליופיו של העולם, מוסט מבטו של המאמין מהיופי אל האל, שכן רק בזיקה עם האל הוא מוצא מנוח לחייו.

נוסף לכך, המאמין חי בהיסטוריה אבל הוא מחוץ להיסטוריה; הוא תמיד בעולם, אבל תמיד חורג ממנו. גם אם הוא נענה לסבל ולרוע הקיימים בעולם, עניינו האחרון אינו הכאב האנושי והסבל האנושי אלא תיקונו של עולם באמצעות דגם של חיים שלמים יותר. שכן לא העולם הוא ביתו אלא ההלכה, האידאה ומושג השלימות הטהורה.

 

מכלול זה היה זר לדוד הרטמן, ועולם האמונה שלו שונה לחלוטין. לדידו המאמין אינו זר לעולם אלא חווה אותו כביתו. כיצד יהיה זר לעולם שהאל בראו? כיצד יהיה מנוכר לעולם המופקד בידיו כשותפו של האל? כיצד יהא האדם זר אל בני האדם, השותפים כמוהו לתיקון העולם? המאמין אינו חווה בעולם אימה וחרדה אלא נינוחות, אחווה ותשוקה מתמדת לפעילות. יחס זרות לעולם הוא דחייה לא רק של רעיון הבריאה אלא גם של מעמד הר סיני והברית שכרת האל עם היצור האנושי.

המאמין הוא יש אנושי המביא עמו לתוך מרחב חיים הדתיים את מכלול רגשותיו, חוויותיו, וזיקותיו לבני אדם. הוא חבר בקהילה האנושית, שותף לכאביה שמחותיה ותקוותיה. הוא אינו ניצב מעבר אחד של הנהר בעוד רעיו עומדים בעבר השני. המאמין הוא בן ההיסטוריה הממשית. האל ברא את כל בני אדם, לא רק את המאמינים, ואז חייב אותם ליצור עולם ולהיות אחראים לו באופן מוחלט.

בתפיסתו של הרטמן, מעמד הר סיני הוא התחייבות למימוש הנורמות בתוך עולם החיים, בו שותף האדם לאל. שותפות זו אינה מתגלמת רק באחריות למימוש הנורמה העתיקה והראשונית שניתנה בסיני, אלא היא קבלת אחריות מוחלטת על החיים האנושיים ועל ההיסטוריה הריאלית. אחריות זו מובילה את הרטמן לדחייה מוחלטת של השקפת עולם אסכטולוגית-משיחית. שכן השקפת עולם כזו לא רק שוללת את המחויבות ההלכתית הקונקרטית אלא נוטלת מהאדם את האחריות להווה שבו הוא חי ואת שמחת החיים עצמם.

תורת ישראל היא שיח מתמשך המתנהל בליבם של החיים. המאמין אינו אמור לחרוג מחייו כדי להבין את דבר האל הטהור. התורה היא תורת החיים שהמאמין מבקש ללמוד את משמעותה לגביו, כאדם החי כאן בעת הזאת. כמאמין הוא אחראי גם לעולם חייו הדתי. בבית המדרש שייסד דוד הרטמן, שהיווה את לבו של מכון הרטמן העתידי, השאלה המרכזית שעלתה בקולו הרועם של דוד הרטמן הייתה: "מה אביי ורבא רוצים לומר לי?". תלמוד תורה אינו העפלה למחוזות חיים טהורים, אלא להפך – תהליך של יצירה ודיאלוג שמקומו בלב החיים הממשיים כאן ועתה. הלימוד אינו חתירה אל עבר משמעות התורה המצויה 'שם'; תלמוד תורה משמעו מיקומה של התורה בתוך החיים.

חיי אמונה הם מסע מתמשך בתוך החיים האנושיים. גם כשהמאמין פונה לאלוהיו הוא עושה זאת בתוך המציאות ובתוך העולם האנושי. למאמין אין עניין בשליטה וניהול של עולם כביטוי לכוחו האינדיבידואלי. הוא מבקש קיום אנושי משותף, הנבנה בדיאלוג בין-אישי מתמשך הן בציר שבין העבר להווה והן בציר הסינכרוני של החברות האנושית המשותפת. האמונה אינה מחסה ומסתור מהעולם הזר אלא שותפות בין-אנושית גדולה בעולם שהאל בראו ושכל יצורי אנוש נוטלים בו חלק.

לפיכך, המאמין אינו חי בבדידות ואינו חווה אימה וניכור בעולם. אדרבה, חיי אמונה הם חיי שמחה על הזכות הגדולה שניתנה לאדם לעצב עולם חיים ממשי, להיות אחראי לחייו, להמשיך וליצור את התורה ולשמוח בזיקתו לאלוהיו. עולמו של המאמין הוא ההיסטוריה האנושית הממשית, זו הממלכה שהעביר האל לאדם. העתקת האחריות מהאל לאדם היא ביטוי עמוק של אמון האל באדם, של ביטחון בשותף האנושי.

עבור סולובייצ'יק חיי אמונה משמעם עול, מתח וחרדה מתמידים. לעומת זאת, עבור דוד הרטמן חיי אמונה הם חיי שמחה. "עבדו את ה' בשמחה", היה פסוק אהוב על דוד הרטמן,. הוא סימן את סגנון חייו כמאמין קשוב למציאות, מלא שמחה ובטחון המאפשרים לו גם לחזור ולבקר את אלוהיו, אלוהי עולם השונא שקרים. כל זאת בהתאם למסורת חז"ל שראתה באדם ובאל שותפים לקהילה אחת, בה חוברים בני אדם כולם – מאמינים ושאינם מאמינים, יהודים ומי שאינם יהודים. שכן חיי אמונה הם חיים בלב הקיום הממשי; הם אישור מתמשך של הקיום האנושי ושותפות אינטימית בין האדם לבין האל.

עבור דוד הרטמן הציונות הייתה המימוש העילאי של ברית סיני. היא ביטאה את המעתק מרעיון הבריאה לסיני, מעתק אשר שיקף מחויבות מוחלטת להיסטוריה הממשית. מדינת ישראל חשובה לא מפני שהיא "כיסא ה' בעולם", כפי שטען הרב קוק. חשיבותה נגזרת מההזדמנות ההיסטורית של עם ישראל לשוב לברית סיני, לשוב לעיצוב חיים יהודי במרחב הציבורי. מדינת ישראל היא המקום שבו קהילה יהודית בונה את חייה. קהילה זו אינה התווך לגילוי המשיח העתידי, וערכה העצמי נובע מאפשרותה ליצור חיים יצירתיים. בתמונה זו נעלם אפוא הפער ושבר הדורות בין העולם המסורתי והחילוני. שכן שהפרויקט הפוליטי היהודי הוא חלק מרכזי באחריות שהטיל האל על האדם בברית סיני.

דוד הרטמן היה הוגה יהודי גדול מפני שהגותו ופעלו מאפשרים לנו לחשוב את עצמנו מחדש. הגותו פרצה את החומות הסגורות המבדילות בין בני אדם: כולנו צועדים במסע הברית המתמשכת, מאז מעמד הר סיני ועד ימינו אנו.

מסה זו היא הרחבה של הרצאה שנישאה ביום העיון לזכרו של דוד הרטמן במכון שלום הרטמן בתאריך כ"ז בשבט תשפ"א.

השארת תגובה