חג החנוכה, חג האורים, חל בתקופה בה שעות האור הולכות ומתקצרות ושעות החשכה מתארכות. עיצוב חג דווקא במועד כזה אינו ייחודי רק למסורת היהודית. בעמים רבים יש מסורות וטקסים המתמודדים עם החרדות והחששות אל מול החשכה הגוברת בעולם בשל זיהוי האור עם חיים והחושך עם מוות. מרכזיותם של האור והחושך בכל התרבויות יצרה סמלים רבים המבטאים משמעויות מגוונות.
בשיעור הזה נתמקד במשמעויות של אור וחושך בחיינו, נלמד שני מקורות המסבירים את תפקידו של האור בחנוכה ונבחן אפשרויות של הוספת אור בסביבתנו.
תרגיל פתיחה: האור בקצה
שתפו בזוגות בחוויה אישית הקשורה לחושך ו/ או לאור. (משהו שקרה לכם בגלל החושך או האור, או האם אתם אנשי יום או לילה וכו')
המורה מוזמנת לאסוף חלק מהתגובות.
במליאה:
האזינו לשיר 'האור בקצה' של יהודה פוליקר ויעקב גלעד (קישור למילים)
שמונה ימים טובים – משמעות האור בחנוכה
חג החנוכה גדוש באורות. חנוכיות נדלקות בבתים ובחצרות, וגם המרחב החיצוני מתמלא בתאורה. בכל שמונת ימי החג האורות הולכים ומתעצמים. מה ניתן ללמוד מהמסורת שלנו על מקורות האור? אילו סיפורים ומנהגים נקשרו בו? מה משמעותם?
נעיין בשני סיפורים המבהירים את מקור האור בחנוכה.
הידעתם?
מקור השם "חג האורים" הוא אצל יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס, 37-100 לסה"נ, ממשפחת הכהנים, מצביא הגליל בימי המרד הגדול שנפל בשבי הרומאים, היסטוריון שכתב על ימי הבית השני).
"אנו חוגגים את החג הזה מן הזמן ההוא עד ימינו אנו, וקוראים לו 'חג האורים' או 'חג הנרות', מכיוון שהאפשרות לחיות על פי דתנו ניתנה לנו באופן כה בלתי צפוי, כמו ברק אור הבא פתאום."
עבודה בחברותות
הערה למורה: כל חברותא תעבוד על אחד הסיפורים ותביא את תשובותיה למליאה.
במשך חודשים ארוכים, מן היום הארוך ביותר בשנה (21 ביוני) ועד הלילה הארוך ביותר (21/22 בדצמבר) הולכים הימים ומתקצרים בהדרגה, ובמקביל מתארכים הלילות. חג החנוכה חל בתקופה בה הלילות ארוכים ביותר ובמהלך החג מתחילים הימים להתארך לאיטם. השנה (תש"ף), ערב נר ראשון יחול ב- 22.12 (כ"ה כסלו), וזה יהיה הלילה הארוך ביותר. מלילה זה והלאה יתחילו הימים להתארך והלילות להתקצר (יום זה מכונה 'יום ההיפוך החורפי'). מאז ומעולם עוררה החשכה הגוברת אימה בקרב בנו האדם, כמו בסיפור הבא המתאר את תגובתו של האדם הראשון למראה הימים ההולכים ומתקצרים:
לְפִי שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ,
אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי – עוֹלָם חָשׁוּךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם!
עָמַד וְיָשַׁב שְׁמוֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית וּבִתְפִלָּה.
כֵּיוָן שֶׁרָאָה תְּקוּפַת טֵבֵת וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ, אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא.
הָלַךְ וְעָשָׂה שְׁמוֹנָה יָמִים טוֹבִים.
לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת עַשַׂאָן לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ יָמִים טוֹבִים.
מקור אחר בתלמוד מתאר דיון של חכמים על מהות החנוכה. הם שואלים "מאי חנוכה" – מה היא חנוכה או מה משמעות החנוכה – ועונים:
שכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד.
נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים.
לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
אחד השירים המרכזיים שנכתבו על חנוכה, שנכתב בשנות ה-30 של תחילת המאה שעברה ע"י אהרון זאב, שהיה קצין חינוך ראשון בצה"ל הוא אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים. מנגינת השיר מלווה מידי שנה את טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות. המשורר משתמש בסיפור נס פך-השמן, אך בוחר להציגו אחרת:
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ ,פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ
מַעְיָנוֹת הָאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ
בְּסֶלַע חָצַבְנוּ ,עַד דָּם
וַיְהִי אוֹר.
במליאה:
הערה למורה: כל אחד מהסיפורים מדגיש היבטים אחרים. הסיפור על האדם הראשון מדגיש את הדחף שלו להאיר את העולם בתקופה החשוכה של השנה וכיצד התמיר את פחדיו מהתקצרות שעות האור לעיצוב חג. הסיפור הזה מאיר היבט הנוגע לטבע, לעונת השנה, ולצורך של בני-האדם באור. הסיפור השני מדגיש את ההיבט ההיסטורי הקשור לחנוכה ובוחר להדגיש את נס פך השמן, שאיפשר את הדלקת מנורת בית המקדש וחידוש העבודה בו. (ספרי החשמונאים/מכבים, מתארים את הניצחון הצבאי, אך אינם מתארים את נס פך-השמן) בכך מאירים חז"ל את מעורבותו של אלוהים בהיסטוריה ומרמזים ליהודים לאורך שנות הגלות הארוכות שמאבק אקטיבי אינו רצוי, אלא ציפייה פאסיבית לגאולה.
הסיפור הראשון, כאמור, מדגיש היבט אוניברסלי, כמיהתם של בני-האדם לאור ומקומו המרכזי של האור בחייהם. לעומתו, הסיפור השני מדגיש היבט פרטיקולרי – נס פך-השמן במהלך ניצחונם של החשמונאים. באופן מודע, מצניעים החכמים בסיפור זה את הניצחון הצבאי ומעניקים בולטות לניצחון הרוח המתגבר והולך. לנס הזה נקשרו פירושים רבים. האור המועט שהתגבר נקשר לכוחם של המעטים לגבור על הרבים, ליכולתה של הרוח האנושית לגבור על מגבלות החומר ולתקווה הקיימת גם במקומות ובמצבים חשוכים.
בשני הסיפורים בהם עסקנו נקשר האור במשמעויות חיוביות : שמחה, חג, נס של הצלה, עצמאות, שחרור, תקווה והקלה. בתרבות היהודית עסקו אנשים רבים במשמעויות רלוונטיות לאור החנוכה ובמחויבות שלנו להרבות אור בעולם. כלומר, להוסיף לסביבתנו שמחה ,עשיית טוב, הקלה ותיקון עולם.
כפי שכתב אריה בן גוריון:
מה הותירה המסורת ממלחמות החשמונאים?לא סמלי גבורה, ולא אביזרי מלחמה, אלא נר.
חובת הדלקת נר בכל בית היא סמל לניצחוננו על כוחות החושך והרוע, סמל לחובת איכות החיים שלאחר הניצחון.
בחנוכה אנו חייבים להדליק נר בכל ערב, המוסיף והולך עד שמונה נרות.
יותר אור פנימי אישי. יותר אור במשפחה. יותר גילוי אור באומה….
סיפור אישי ומרגש של יצחק נבון, הנשיא החמישי, הניע את נעמי שמר לכתיבת שירה "מי ידליק". הקשיבו לנעמי שמר, מספרת על הסיפור שמאחורי השיר (הרחבה על הסיפור והאירוע באתר אירועי זמר של עופר גביש).
במליאה
