סכנה אורבת מבית: מדרש MeToo#
לפעמים דווקא המוסדות שאנחנו סומכים עליהם הם שמסכנים אותנו. סיפור ימי ביניימי על אישה אמיצה המתמודדת עם התנכלות מלמד אותנו לקח עכשווי על הצורך בביקורת ופיקוח על מוסדות בעלי כוח

שאלות קשות על שימוש לרעה בכוח, בפרט סביב מגדר ומקומות עבודה, עלו בשנים האחרונות בזכות תנועת "MeToo" הן מעבר לים והן בישראל. לצערנו, בימי מגפת הקורונה התחדדו עוד יותר סוגיות של התעמרות בתוך המשפחה וניצול לרעה של מבני כוח מגדריים ודתיים.  

יש לנו תשתיות רבות המעצבות ומארגנות קהילות וחברות: בתים, בתי ספר, מוסדות דת, ארגוני צדקה וחברה, ממשלות, רשויות אכיפה, בתי משפט, וכן הלאה. אנחנו אכן זקוקים נואשות לכל אלו. כאשר התשתיות הללו פועלות היטב, הן מטפחות בני אדם בריאים וקהילות חזקות. הן מקדמות התנהגות טובה ופורייה ואף גומלות עליה, ומנגד מרתיעות מפני התנהגות רעה ותובעות דין וחשבון ממבצעיה. בצדק אנחנו מאצילים על המוסדות הללו ועל העומדים בראשם סמכויות רבות ואמון גדול.  

אולם לעתים הצורך שלנו במוסדות הללו ובאלו העומדים בראשיהם, כמו גם האמון שאנחנו נותנים בהם, מאפשרים ניצול לרעה של מערכות שהוקמו מתוך כוונה טובה. כאשר ילד סובל התעמרות מצד הוריו או מוריו – דווקא אלו שאמורים להגן עליו הם שהופכים למקור הסכנה; כאשר בן קהילה מוטרד או מותקף בידי הרב – דווקא האדם שאמור לעורר בו השראה ולהעניק לו תחושת שייכות הוא שמעורר ניכור; כאשר אשת מקצוע מוטרדת או מותקפת בידי חבר הנהלה והארגון מגן על התוקפן – דווקא אלו שאמורים להעצים ולפתח הם אלו שמסתירים אמיתות לא נוחות. 

המחשבה שהמסגרות שאנחנו סומכים עליהן דורשות שגם נִפקח עליהן עין היא מחשבה מערערת, שיוצרת אצלנו דיסוננס קוגניטיבי: מצד אחד אנו נותנים אמון במישהו וסומכים עליו ומנגד אנחנו מכפיפים אותו לפיקוח וביקורת. לעתים קרובות מדי, התלות שלנו במוסדות הללו ובראשיהם מרתיעה אותנו מלחשוב על האפשרות של שימוש לרעה בכוחם. אנחנו חוששים שנגלה משהו שיעמיד בסימן שאלה את הנרטיב או את ההצלחה שסובבים אותם; פוחדים שהתרומות שהם תרמו ותורמים לקהילה שלנו יתאדו. במקרים כאלה, לעתים קרובות קל יותר להעלים עין.  

ניסיון השנים האחרונות – החל ב- "MeToo", דרך מחאות נגד אלימות משטרתית, ועד לאירועים קשים שבהם היו מעורבים מוסדות ואנשי ציבור, חילונים ודתיים – לימד אותנו שכאשר אנו חוששים לבחון כיצד מופעל הכוח במקומות שאנחנו בוטחים שבהם, לרבות במרחבים המקודשים שלנו, אנחנו מאפשרים לאנשים רעים ולמערכות רעות להתפתח באין מפריע; אנחנו מייצרים קורבנות שסובלים בשקט. אחד הכלים העומדים לרשותנו לצורך תיקון המוסדות שלנו הוא לספר את סיפוריהן של אותן הפרות אמון ולעמוד על הדרכים שבהן אנו יכולים לתקנן. אבל לא קל לספר את הסיפורים הללו.  

ההשחתה של מוסדות נאמנים שאמורים לשמש בית לקהילותינו, מתוארת בצורה דרמטית בסיפור עם יהודי-צרפתי מן המאה השלוש-עשרה, המופיע באנתולוגיה 'אוצר המדרשים' מראשית המאה העשרים. הסיפור מתאר גיבורה צדקת שמתמודדת עם שורת ניסיונות אונס ורצח. אף שהזהות הנשית עומדת במרכזו, הסיפור עוסק בשאלות רחבות יותר הנוגעות לשימוש האתי בכוח, ובשורות הבאות אבקש לעיין בו מבעד לעדשה זו.

הזרים – מקור הישועה? 

כך נפתח הסיפור:  

מעשה באדם אחד שהלך לסחורה [=נסע לצורך מסחר], והניח את אשתו לאחיו.

וצוה לו: אחי, שים עיניך ולבך על אשתי 'לעבדה ולשמרה' עד שאשוב לשלום. וענה לו אחיו: אעשה כדבריך.

הלך האיש לסחורתו בדרך רחוקה, ותשאר האשה לבדה ביד אחי בעלה. מה עשה? היה יוצא ונכנס והולך אצלה יום אחר יום ואומר לה: השמיעיני ואעשה כל חפצך ואתן לך כל מה שתרצי.

והיא אומרת לו: חלילה לי מעשות זאת, שכל המכחשת לבעלה מכחשת לבוראה, ועוד כי נפשה נידונת בדינה של גיהנם, ועוד כי בעלי אחיך הוא והפקידני בידך לשמור אותי ולא לחבל נפשי ונפשך, ואיך תעלה בדעתך לשלוח יד בפקדון אחיך?! כי בתורת פקדון שמני בידך בלי ליכנס לרשות שאינה שלך…

וכל החומד אשת חברו יאבד ממונו ולסוף בא לידי צרעת ועתיד להיות נידון בגיהנם יורד ואינו עולה.

ההשחתה מיידית. הגיבורה נמצאת בביתה שלה, המוסד הראשוני ביותר שמספק תחושת הביטחון, תחת השגחתו של בן משפחה. ובכל זאת היא נתונה בסכנה. מכורח הנסיבות נאלץ בעלה לבטוח באחיו, וגיבורתנו נופלת קורבן לכורח ולאמון הללו. אבל אפילו כקורבן קולה נשמע צלול ורם. היא משמיעה טיעונים – שמקורם במסורת היהודית עצמה – כדי להסביר לאחי בעלה מדוע מעשיו רעים. היא מפגינה היכרות עמוקה עם התורה ודברי חז"ל: היא מכירה את הדקויות ההלכתיות בדבר ההבדל בין מתנה לפיקדון, ומגייסת גם טענות על גמול ועונש. אולם אחי הבעל אינו מקשיב:  

מה עשה אותו האיש? יום אחד בא ונכנס אצלה בבית, ויאמר אל העבד: קח את הדלי ולך לשאוב מים. וכיון שהלך למים, קפץ האיש אליה ורצה לאונסה ואמר לה: עשי רצוני. וצעקה האשה צעקה גדולה ומרה ואין מושיע לה, עד שהניחה מפני שצעקה.

ויצא לשוק ושכר עליה עדי שקר ואמר להם: בואו והעידו שאתם ראיתם שאני מצאתיה עם עבד ביתה. מה עשו הרשעים? הלכו לפני הסנהדרין והוליכוה לפניהם, והעידו 'כך וכך ראינו שעשתה פלוניתא זאת עם עבדה', ודנוה סנהדרין לסקילה.

מיד לקחוה… והוציאוה לבית הסקילה חוץ לירושלם וסקלוה ושמו עליה גל של אבנים כדין הנסקל.

שימו לב את מי שומעים ועל מי סומכים. מצד אחד קולה של הגיבורה נשמע; זעקותיה מבריחות את תוקפהּ. הפחד מבושה וההשלכות החמורות של מעשיו – כלומר מוסכמות המערכת עצמה – מבריחים את התוקף. אבל העוול נולד מקולות אחרים, הנחשבים חזקים יותר משלה: העבד נשמע להוראות הגיס ויוצא מן הבית, העדים מוסרים עדות שקר והסנהדרין מקבלת את העדויות הללו וגוזרת את דינה. הגיבורה אינה מקבלת את זכות הדיבור במשפטה. המערכת מתעלמת מקולה.

ברקע מהדהד סיפור יוסף המקראי: אשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף, המשמש בביתה כעבד; הוא מנסה לחמוק מחיזוריה, אזי היא תוקפת אותו והוא נמלט. באוזני אחרים טוענת אשת פוטיפר שיוסף הוא זה שתקף אותה וכי ברח רק כשהחלה לצעוק. בעקבות כך מושלך יוסף לבית הסוהר. בסיפור שלנו המצב הפוך: הגבר הוא בעל הכוח, והאישה היא צדקת כיוסף: היא מנסה לשמר את טהרתה ואז – במקום השלכה לבית הסוהר – נגזר עליה מוות מיידי. כמו במקרה של יוסף, משפחתה-שלה היא שמתעמרת בה. 

האישה היא גיבורת הסיפור ועמה אנחנו אמורים להזדהות. היא אינה בטוחה בביתה אף שפעלה בדיוק כפי שמצופה ממנה: היא נוהגת בצדיקות ושוטחת טענות דתיות בשם התורה, העומדת בתשתית קהילתה. גיבורתנו מאוימת בידי אותם המוסדות עצמם שהוקמו לשם ההגנה עליה: משפחתה, שכניה ואפילו בית הדין.  

הסיפור יכול היה להסתיים בנקודה הטרגית הזו, במותה של האישה כתוצאה מרשע ושחיתות. אבל הגיבורה שלנו מסרבת לנוח:  

ויהי ביום השלישי בא אדם אחד מעיר אחרת שהוליך את בנו ללמוד תורה בירושלם. וכשהגיעו לבית הסקילה חשך עליהם היום ולא יכלו להגיע לירושלם. ולנו הלילה באותו מקום, ושמו ראשיהם על הגל וישכבו במקום ההוא.

וישמעו קול מדבר בתוך האבנים, ש[כן] היתה מתאנחת וצווחת ואומרת: אוי לי כי נסקלתי בלשון הרע! וישמע האיש את הקול מדבר בתוך האבנים, ויהפוך את האבנים כל הלילה לצד אחד, וירא כי אשה היא. ויאמר לה: מי את בתי? ותאמר לו: אשת פלוני הייתי.

ויאמר אליה: מה לך פה? אמרה לו: כך היה מעשה וסקלוני בלא פשע ובלא חמס בכפי. אמרה לו: אדוני, לאן אתה הולך? אמר לה: לירושלם, ללמד תורה לבני. אמרה לו: אם תוליכני לארצי אני אלמדנו תורה נביאים וכתובים. אמר לה: וכי יודעת את ללמוד? אמרה לו: הן. מיד הוליכה לארצו עמו ולמדה תורה לבנו.

מתברר שהאישה בטוחה יותר בחשכת הליל, מחוץ לגבולות העיר, כשהיא קבורה תחת גל אבנים ובחברת זרים, מכפי שהייתה בביתה שלה.

כמו אלוהים במעמד הר סיני, האישה מופיעה ביום השלישי וקולה נשמע כמו מן העולם השמיימי, ובדומה ליעקב הישן על האבנים בבית אל וזוכה לראות את אלוהים – האב שומע את קול הגיבורה מתוך גל האבנים שעליו הוא ישן. קולה נעשה סוף סוף קול שראוי להקשיב לו. בניגוד לאנשים בביתה לשעבר, האיש הזה, הנוסע כדי ללמד את בנו תורה, רוצה להקשיב לסיפורה. כאשר היא מספרת אותו הוא שומע, נותן בה אמון ומאמין לדבריה, אף שאינו חייב לה דבר. היא עצמה יודעת מי היא ומה סיפורה, אבל כעת יֵדעו גם אחרים – משום שמישהו מוכן סוף סוף להקשיב.  

בניגוד לרות, הנשאלת על ידי בועז בגורן "מי את בתי?", הגאולה של גיבורתנו אינה מתרחשת בזכות נישואין. היא פודה את עצמה באמצעות הידע התורני המפתיע שלה, והיא נאבקת למצוא את בֵּיתה הפנימי בתורה עצמה. אולם היא עדיין זקוקה לפחות לאדם אחד בעולם שיאמין בה. עד אז, היא מדברת אל האבנים, צועקת אל הרוח. הרֵעות שמעניק לה האדם הזה, שבעצמו נמצא בשליחות דתית, מסייעת לה למצוא את ביתה – הממשי והמטפורי.  

המוכה נעשית רופאה 

גם כאן יכול היה הסיפור להסתיים. בניגוד לנקודת הסיום האפשרית הקודמת, סיומו של הסיפור כאן היה משאיר אותנו בתחושה של סיפוק, גם אם מעורפל; בהרגשה שהגיבורה תהיה בסדר ואולי אפילו תצליח לחולל איזו רפורמה דתית. אבל ברגע שהיא נמצאת שוב בבית, גם אם בית חדש, פוקדות אותה צרות נוספות.  

יום אחד נתן עבד הבית עיניו בה ואמר לה: השמיעי לי ועשי רצוני ואני אתן לך כל מה שתרצי, ולא אבתה לשכב עמו. מה עשה העבד? לקח סכין אחד ורצה להרגה, והכה את הנער והרגו ויברח.

והקול נשמע בבית אבי הנער כי מת העלם, ויאמר לאשה: מאחר שכן הוא, לכי מביתי וצאי לדרכך, כי בכל עת שאני רואה אותך לבי סוער והומה על בני.

האישה שבה אל מרחב ביתי, שבו ניתן היה לצפות שתשב בבטחה, אבל דווקא כאן היא שוב בסכנה. לא זו בלבד, אלא שכעת גם הילד שהיא מלמדת אינו בטוח. הוא נסחף לתוך סערה שאינה קשורה אליו ומקפח את חייו. אולי מוטב היה לה אילו נותרה מחוץ לעיר, תחת גל האבנים? אולי עדיף היה לאב ובנו לו לא היו פוגשים בה לעולם? 

זהו היפוך נוסף של סיפור יוסף ואשת פוטיפר, אולם למרבה האירוניה כעת העבד הוא החזק, וגיבורתנו מוצאת עצמה בסכנה. עתה היא נדחקת שוב אל שולי החברה:  

מה עשתה האשה? הלכה לדרכה, וכשהגיעה על שפת הים, באה ספינה מליסטים ולקחוה ושבאוה בשבי.

וה' הטיל רוח סערה על הים ויהי סער גדול בים והאניה חשבה להשבר, ויראו המלחים ויזעקו איש אל אחיו ויאמרו איש אל רעהו: לכו ונפילה גורלות ונדע בשל מי הרעה הזאת לנו. ויפילו גורלות ויפול הגורל על האשה. ויאמרו לה: הגידי לנו מה מלאכתך. ותאמר להם: עבריה אני ואת אלקי השמים אני יראה, אשר עשה את הים ואת היבשה. וספרה להם כל הקורות אותה.

מה עשו האנשים? נתמלאו רחמים על האשה. ועשה הקב"ה לה נס ולא נגעו הליסטים בה, וישליכוה אל היבשה ועשו לה דירה קטנה, וישתוק הים מזעפו ותלך האניה לדרכה.

הליסטים באונייה, שודדי הים, הם התגלמות ההיות-בלי-בית: הם שטים ממקום למקום ותופסים בדרכם כל מי ומה שהם רוצים. מי שעקב בעיון אחר השתלשלות הסיפור עד עכשיו יוכל לנחש כי באופן אירוני דווקא כאן תהיה הגיבורה בטוחה. חבורת הליסטים מגינה עליה יותר מאשר אחי בעלה, יותר מאשר בית הדין שלה, יותר מאשר שכניה וחבריה.  

ראידה אדון, בית בתוך מזוודה, 2018. תצלום סטילס מתוך עבודת הווידאו "זרות"
ראידה אדון, בית בתוך מזוודה, 2018. תצלום סטילס מתוך עבודת הווידאו "זרות"

לאורך הסיפור האישה נאחזה שוב ושוב בקדימוּת התורה ויראת האלוהים, והנה עתה, במקום המפתיע ביותר, אלוהים מופיע לאשש את טענותיה. היא הופכת מיוסף ליונה – הנביא המוצלח והחריף ביותר בתנ"ך. בדומה ליונה במסעו הימי, גם האישה מספרת על אלוהיה ותורתה באוזני נוסעי האונייה. אך בניגוד למלחים של יונה, שודדי הים שלה אינם משליכים אותה הימה כדי להציל את עצמם. כאשר היא מספרת להם את סיפורה הם לא רק מאמינים לה, אלא עוזרים לה לבנות בית ועולם חדש עבור עצמה, הרחק מהחברה שממנה הגיעה. הנבלים הופכים לגיבורים, ומי שאמורים היו להיות גיבורים אורבים ברקע כנבלים. רק היציאה מן הסדר הישן והכניסה אל תוך חוויה חדשה מספקת לה ביטחון. סוף סוף היא מוצאת לה בית אמיתי.  

מכאן ואילך עוזר לה אלוהים להגשים את נבואותיה המקוריות:  

והאשה הזאת נשארה במחוז והיתה רופאנית מעולה ובחונה, והזמין לה הקב"ה כל מיני עשבים שבעולם והיתה מרפאת בהם כל זב ומצורע וכל חולי. ועלתה האשה מעלה מעלה, ותקבוץ זהב וכסף לרוב עד שיצא טבעה בכל העולם.

גיבורתנו נעשית מְרפאה. לאחר שהתבססה הרחק מביתה היא מְרפאה מחלות – זיבה וצרעת – שלפי התורה הסובלים מהן משולחים החוצה מן המחנה, ולפי המדרש הן קשורות לפריצות מינית ולדיבה. כאן היא יכולה לרפא את המחלות הללו מבלי שיפגעו בה. רק עכשיו, הרחק כל כך מביתה המקורי, יודעים האנשים את ערכה ומוקירים אותה. "מחוץ למחנה" היא עולה כפורחת.  

אולם כעת חוזר לביתו בעלה, זה שעמו קשרה את הקשר האינטימי הראשוני, בביתה, והוא מגלה שהכול השתנה.  

לימים חזר בעלה לירושלם מסחורתו אשר היה גר שם, ושמע קול בעיר שאשתו נסקלה. מה עשה הקב"ה? הביא צרעת גדול על אותן האנשים שהעידו שקר עליה ועל אחי בעלה.

שמעו שמטרוניתא אחת רופאנית היתה בכרכי הים, אמרו איש אל אחיו: נתנה ראש לילך אל הרופאנית. ויאמר האיש אל אחיו: לך עמנו.

הלכו כלם ארבעה עד שהגיעו למקומה. נכנסו אצלה, מיד הכירה אותם והם לא הכירוה. אמרו לה: אדונתנו, מארץ רחוקה באנו כי שמענו שמעך שאת רופאנית מעולה, רפאי אותנו מצרעתנו ותקחי ממנו כסף וזהב לרוב.

הנה נסגר מעגל: כאשר גיסה ניסה לפתותה, הזהירה אותו האישה שיאבד את כספו, ילקה בצרעת ויֵרד לגיהינום. כעת הוא סובל מצרעת ועומד למסור את כל כספו, בעוד לה יש רכוש רב ומעמד מכובד. אנחנו כבר משערים מהו השלב הבא בסיפור: מפלתם הסופית שלו ושל משתפי הפעולה עמו.  

אמרה להם: לא אוכל לעשות רפואה לשום אדם אם לא יגיד לי עוונו הגדול, כי לא יועיל לו. אמרו לה: כזאת וכזאת עשינו. אמרה להם: רואה אני על פניכם שחוטאים גדולים אתם ולא גליתם לי על כל עוונותיכם, וכל זמן שתכסו על פשעיכם לא יועיל רפואה לכם.

מה עשו? ספרו והודו ולא בושו וספרו כל המעשה לפני בעל האשה. אמרה להם: הרעותם ופיכם ענה בכם, בשבועה לא אעשה לכם רפואה, כי כל רפואות שבעולם לא יועילו לכם. כי "לא איש אל ויכזב" [במדבר כג יט], מאשר דבר ביד משה עבדו בחירו וביד עבדיו הנביאים, דכתיב: "לא תלך רכיל בעמיך לא תעמוד על דם רעך" [ויקרא יט טז] – נמצא שהרכילות מביאה לידי רע, ואתם רשעים. אני האשה הנצבת עמכם אשר עשיתם כל הרעות האלה והוצאתם אותי לסקילה בשביל לשונכם שקר, והקב"ה הצילני למען רחמיו וחסדיו הרבים, וזהו בעלי אשר הולכתם לפניכם אלי, והקב"ה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי וכל סתר מביא לגלוי, שנאמר "וסתר פנים ישים" [איוב כד טו].

ואותם שלשה אנשים לקו בצרעת ומתו בה.

מיד הכיר האיש כל המעשה וידע שהיא אשתו, והיו שמחים וטובי לב ונתנו שבח לבוראם על כל הנסים האלו.

הגיבורה נוטלת לידיה סמכות של בית דין ותובעת משלושת האנשים שלפניה דין וחשבון בגין הפשעים שנעלמו מעיני בית הדין הקודם. היא כופה על אלו שפגעו בה להודות בפשעיהם, כדי לחלץ אותה מגל השקרים שתחתיו קברו אותה. אם קודם לכן הייתה הגיבורה כיוסף המוטרד בבית פוטיפר עתה הפכה ליוסף המנצח, הנחשף במלוא כוחו בפני אֶחיו-מעניו. אולם בניגוד ליוסף, היא אינה סולחת; היא מענישה.  

החלטתה מעלה שאלות נוקבות על סליחה ועל צדק. בגרסה מקבילה לסיפור, המופיעה בקובץ אלף לילה ולילה, הגיבורה סולחת למְעניה. אבל לא כך בסיפורנו. כאן היא מכהנת כשופטת ותליינית כאחד. האם מותם של האנשים האלה הוא בלתי נמנע, או שמא הייתה אפשרות לשקמם? האם אלימות היא הברירה היחידה הפתוחה בפניה, לאור כל מה שלמדה והבינה? האם היא יכולה לסמוך על מישהו אחר שיתבע מהם דין וחשבון, או שמא אלוהים הוא היחיד שיכול לעשות דין צדק?  

לקורא המודרני, סיפור העם הזה מסתיים במעין נפילת מתח, משום שהוא אינו מתמודד עם ההתעמרות המערכתית. מוסר ההשכל שלו מטיל רק על יחידים (ואולי גם על הקהילה) את האחריות להתנהגותם: 

בא וראה כמה גדול עונש לשון הרע ועדי שקר. ומוציא דבה סופו ללקות בצרעת, וכל יראי השם ישמרו לשונם מדבר רע, שנאמר "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" [משלי כא כג].

הסיפור מוקיע את העדים במקום את השופטים, ובנקודה זו בולטת העובדה כי שורשיו הם במאה השלוש-עשרה. מבעד לעדשה של בני המאה העשרים ואחת, הרי ברור לגמרי שמישהו צריך היה לזמֵן את השופטים ולהראות להם מה עוללו. ברור שעלינו לבחון את המערכות שאפשרו את התרחשות הטרגדיה הזו ולא את הפושעים לבדם. אבל אף שהתֵמה הזו ברורה לכל אורכו של הסיפור, היא אינה מצוינת בו במפורש. במקומה באה רק אזהרה מפני ניצול לרעה של מערכת, אשר ככל שאר המערכות, גם היא פגיעה.  

לא רק סוף טוב 

קריאה בסיפור העם הזה מעמידה בסימן שאלה את יכולתנו לבטוח במבנים של הבית: של ביתנו הפרטי, של הבית החברתי או הקהילתי, ואפילו של בתינו המושגיים, כלומר הרעיונות הממסגרים את חיינו. שוב ושוב מגלה גיבורת הסיפור שהיא בטוחה יותר דווקא מחוץ למבנים שנועדו להגן עליה. היא אינה מוגנת בביתה שלה תחת "השגחתו" של אחי בעלה או תחת סמכות הסנהדרין, אלא דווקא כשהיא שוכבת לכאורה-מתה תחת גל אבנים, לעת לילה, בחוץ, בחברת אדם זר. היא מאוימת כאשר היא ממלאת תפקיד של מורה בבית, ברשות בעל הבית, ואילו בספינת הליסטים היא שוב בטוחה. ובאופן הבולט ביותר: היא מעולם לא הייתה בטוחה כפי שהייתה הרחק מקהילת המוצא שלה, כאשר היא משמשת כמרפאה מעבר לים.  

ובכל זאת האישה אינה מוותרת. הגיבורה שלנו נאחזת באידיאולוגיה שאמורה לעמוד בבסיס המוסדות שהכזיבו אותה – באלוהים ובתורה. דומה שהאידיאולוגיה והערכים הם הם שהפכו לה לבית. את אלה היא אינה עוזבת אלא לוקחת אותם איתה לכל שתלך. היא לא תניח למי שלקחו ממנה את ביתה הפיזי ליטול ממנה גם את ביתה הרוחני או הפסיכולוגי.  

גיבורת הסיפור משתמשת בקולה שוב ושוב כדי לבנות את ביתה ולשקמו. היא משתמשת בקולה בדרכים שלא רק מעצבות ובונות אותה באופן אישי, אלא משפיעות גם על העולם סביבה: כדי להזהיר את אחי-בעלה מפני הגורל המצפה לו; כדי לזעוק כשהוא תוקף אותה; כדי לספר את סיפורה לנוסע ובנו; כדי לגולל אותו שוב באוזני שודדי הים; ולבסוף – כדי לתבוע דין וחשבון ממי שהתעמרו בה.  

ואף על פי כן… הקצוות אינם נקשרים בסוף הסיפור. איננו יודעים אם האישה תצטרך לשוב למקומות שבגדו בה או שמא היא ובעלה יתיישבו במקום החדש שבו בנתה לעצמה חיים. איננו יודעים אם היא תוכל לחולל שינוי מערכתי: האם תחזור לקהילתה ותחולל רפורמה בבית הדין? האם תוכל להנחיל את המסר העוצמתי שלה, שלפיו מי שמשחיתים מערכות צריכים לבוא על עונשם? האם היא תוכל לשוב ולחיות בתוככי המבנים הללו? הסיפור נשאר פתוח.  

בדומה לסיפור שלנו, גם מצב החברה שלנו אינו סיפור סגור. כאשר אנחנו מגלים שבתינו הושחתו מבפנים – האם אנחנו עורכים בדק בית אמיתי? לא פעם במקרי התעמרות המוסדות מוצגים כנושאים את ערכינו הטובים ביותר, בעוד הקורבנות מוצגים כמי שמנסים להרוס משהו – את המוסדות הנחוצים לנו כל כך או אפילו את הערכים עצמם. אבל מְחבּרי הסיפור מציגים את הניצולה כהתגלמות הערכים שאותם המסגרות והמוסדות נועדו לייצג. אפשר לראות זאת כך: הניצולים יכולים ללמד את מוסדותינו שיעור חשוב בתורה. 

השארת תגובה